©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

להילחם בלוחמים

רצף 19 הניצחונות של גולדן סטייט הכניס אותה למועדון עשרת הגדולות של הרצפים. המועדון הזה כולל קבוצות באמת מיוחדות כמו הלייקרס של 71/72 (שמוליכים את הרשימה עם 33 ניצחונות), מיאמי של הביג-3 לפני שלוש שנים, הספרס של לפני שנתיים והלייקרס של שאקובי. הוא גם כולל קבוצות שבנסיבות אחרות היו יכולות להתקבל למועדון הייחודיות, כמו בוסטון של פירס, גארנט וריי אלן או מילווקי של קארים עבדול-ג’אבאר. אולם המועדון הזה גם כולל קבוצות שפשוט התחברו להן לאיזשהו רצף לא מוסבר שבו כל הכוכבים הסתדרו בשורה, ולאחר מכן לא הצליחו לשחזר את היכולת. יוסטון של 2007/8 ואטלנטה של העונה שעברה הן הדוגמאות הקלאסיות.

גולדן סטייט בודאות לא שייכת לקבוצה השלישית, והיא בדרכה הנכונה לא להיות חלק מהקבוצה השנייה. הם מכוונים לעבר הקבוצה הראשונה, של הקבוצות המיוחדות באמת. יש בזה משהו מרגש, של תחושה שאתה רואה היסטוריה מתרחשת לנגד העיניים, כמו צפייה באוסיין בולט (פליז, שלא יתפס על סמים, פליז, פליז, פליז) חורך את המסלול ושובר שיאים לא מוסברים. כמו צפייה במייקל פלפס שוחה כמו כריש ומנפץ כל שיא אפשרי. התחושה היא שכולם משחקים לפי חוקי הכדורסל, אבל הכדורסל משחק לפי החוקים של גולדן סטייט. הם פשוט כל כך טובים וכל כך ורסטיליים וכל כך מוכשרים שכל מה שנותר הוא להיאנח בכסא ולהתענג על עוד מהלך התקפי מושלם בין סטף קרי לדריימונד גרין.


אבל מצד שני, זה גם קצת מייאש. חלק מהכיף בעקיבה האובססיבית אחרי ה-NBA היא התחושה הזו שהכל יכול לקרות, שיש כמה קבוצות שיכולות ללכת עד הסוף, שאין קבוצה אחת שהיא ללא עוררין מעל כולם, שאין ברצלונה או ריאל מדריד. העונה יש תחושה כזו. יש תחושה שגולדן סטייט היא הברצלונה של ה-NBA, ואם בעונות קודמות היינו אומרים לא נורא, לקבוצות כאלו אין סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן כי חוקי השכר בליגה הטובה בעולם יכפו עליהן פירוק, אז הקפיצה הצפויה בתקרת השכר פותרת לווריורס את הבעיה הזו. לא רק שהם יוכלו לשמור על הקבוצה שלהם בעונה הבאה, הם אפילו יהיו גמישים מספיק כדי להתחזק (ובהתחשב במח היצירתי של בוב מאיירס, ה-GM של גולדן סטייט, סביר להניח שזה יקרה).

לכן, ההתרגשות מהולה בייאוש מסוים. כי אתה אמנם צופה בהיסטוריה, אבל אתה גם רוצה לראות מאבק. אתה רוצה לראות גדולה, אבל אתה גם רוצה לראות את הזיעה שבדרך. במקרה של הווריורס, הגדולה שם, ההיסטוריה בדרך, אבל קשה לזהות פייט ראוי. האמנם?

האם יש איזושהי קבוצה בליגה שמסוגלת לתת פייט בסדרה של הטוב מ-7 ללוחמים מהמפרץ? האם יש איזשהו סגל שמסוגל לאיים על ההגמוניה של סטף קרי וחבריו? בואו נבדוק.

אלו עם הסיכוי הקלוש


שיקאגו

על הנייר, לשיקאגו יש רוסטר איכותי ומגוון שיכול להתמודד עם הסגל של הווריורס, אבל הווריורס נמצאים בשלב אחר לגמרי. הבולס עדיין מנסים לפענח את הרוטציה שלהם (האם ניקולה מירוטיץ’ צריך להיות הפאוור פורוורד הפותח? אולי נואה צריך לפתוח? אולי בכלל טאג’ גיבסון?), הם עדיין מנסים למצוא את הזהות שלהם (הם נעים בין ערבים בהם ההתקפה שלהם נראית נהדר לבין ערבים בהם ההגנה שלהם מזכירה את ימי ת’יבודו, ולהיפך) ואילו הווריורס הם קבוצה שיודעת מי היא, מה היא וכל שחקן יודע מה התפקיד שלו. בדיוק כמו במפגש לפני כשבועיים, הבולס יכולים לתת פייט, אבל קשה לראות אותם מנצחים 4 מתוך 7.

מיאמי

חייבים לדבר קצת על ההיט. חוץ מסן אנטוניו, יש להם את ההגנה הטובה בליגה עד כה (בזכות חסן ווייטסייד) ויש להם מספיק כשרון בהתקפה כדי לחלץ נצחונות. אולם מול קבוצה כמו הווריורס אפקט ההרתעה של ווייטסייד בצבע הוא מינימלי. מה זה עוזר שיש לך את החוסם הכי טוב בליגה ביי פאר (4.7 חס’ למשחק, אנתוני דייוויס שני עם 2.8) ושחקן שקולעים עליו רק ב-42.7% באזור הטבעת באופן כללי (6 בליגה מבין שחקני הרוטציה הבכירים) כשהקבוצה שמולך מתבססת בעיקר על שלשות?

הווריורס זורקים 26.9 זר’ מה-Restricted Area, אזור המחיה של ווייטסייד. יש 16 קבוצות שזורקות יותר מהם מהאזור הזה, וצריך לזכור גם שהזריקות שהם מגיעים אליהם בתוך הצבע הן בעקבות העובדה שהם מותחים את ההגנה כלפי חוץ בזכות יכולת הקליעה שלהם, בדיוק כמו כאן.


במצב הזה מיאמי תצטרך לנצח את הווריורס בעזרת הגנת הפרימטר שלה, עם גוראן דראגיץ’ ודוויין ווייד. בהצלחה עם זה.

אינדיאנה

צריך לתת קצת כבוד לקבוצה עם ה-Net Rating השני בטיבו בליגה ב-10 המשחקים האחרונים (11.9+). הפייסרס מצאו את הדרך לשלב את היתרונות שפול ג’ורג’ נותן להם ב-4 בהתקפה עם החסרונות שזה מייצר בהגנה, ובמשחקים האחרונים הם נראים פשוט מצוין. בעשרת המשחקים האחרונים, הם בטופ 10 באחוזי הריבאונדים שהם מורידים בהגנה ומצד שני, חוץ מהסאנס מרובי הרכזים, הם משחקים בקצב הכי מהיר בליגה וקולעים ב-40.0% מהשלוש (2 בליגה אחרי הווריורס). הפייסרס הולכים עם ומרגישים בלי, או יותר נכון, הולכים בלי ומרגישים עם, וביכולת הנוכחית של פול ג’ורג’ (27.2 נק’, 8.1 ריב’, 4.4 אס’, 1.6 חט’, 45.9% מהשדה, 45.5% מהשלוש ב-7.0 נסיונות למשחק) זה מפתה מאוד להמר עליהם.

אבל אז נזכרים שהווריורס הם בעצם גרסה טובה יותר של מה שהפייסרס מנסים לעשות. הם משחקים מהר יותר, קולעים טוב יותר משלוש והכוכב שלהם אפילו גדול יותר מפול ג’ורג’. בנוסף, אינדיאנה היא קבוצת ריבאונד התקפה די בינונית (מורידים 23.7% מההחטאות של עצמם בהתקפה, 17 בליגה), כך שלווריורס לא יהיה אכפת להריץ את ההרכב הנמוך וההרסני שלהם עם דריימונד גרין בסנטר. ובואו לא נשכח שיש להם סוללת שומרים שהם יכולים לזרוק על PG (אנדרה איגודלה, קליי תומפסון, האריסון בארנס, דריימונד גרין). בקיצור, אל תבנו על זה.

ממפיס

הגריזליז לאט לאט חוזרים לעצמם. בעשרת המשחקים האחרונים יש להם את ההתקפה השנייה בטיבה בליגה (אחרי הווריורס, כמובן). אני חוזר על המשפט הזה שוב, לממפיס יש את ההתקפה השנייה בטיבה בליגה. זה קרה הרבה בזכות ההתעוררות של מייק קונלי שבעשרת המשחקים האחרונים מוביל את הקבוצה עם 18.2 נק’ ב-48.5% מהשדה ו-46.2% מהשלוש. ההתעוררות הזו אפילו העירה לחיים את מארק גאסול, שהתפוצץ הלילה על ניו אורלינס עם 38 נק’.

אבל בסרט הזה כבר היינו. ממפיס עדיין לא פתרה את בעיית הקליעה שלה (שלישית מהסוף בנסיונות לשלוש בממוצע למשחק, שביעית מהסוף באחוזים). עד שזה לא ישתנה, לווריורס לא תהיה בעיה להגן על הדובים ככה.


אלו עם הסיכוי הקצת פחות קלוש

קליפרס

תצחקו תצחקו, אבל הקליפרס היו מאוד קרובים לנצח את הווריורס העונה. פעמיים. קל לשכוח את זה לאור הקריסה שלהם ברבעים האחרונים פעם אחר פעם והעליונות המנטלית של הווריורס, שהגיעה לשיאה באמירה של בלייק גריפין כי “זו לא יריבות. הווריורס הם הקבוצה הטובה יותר”, אבל זה לא אומר שבמאי הדברים לא יראו אחרת.

הקליפרס פתחו את העונה לא טוב, וניכר שמשהו ברוטציה שלהם חורק. הספסל שהיה אמור להיות הטוב בליגה הוא לא יותר מבינוני (15 בליגה ב-Net Rating) והקליעה שלהם משלוש הדרדרה בצורה מטרידה מאוד (32.8% ב-22.5 נסיונות העונה לעומת 37.6% ב-26.9 נסיונות בעונה שעברה). דוק ריברס כמעט לא משתמש בהרכבים שכוללים את בלייק גריפין כסנטר וכריס פול עדיין עם המספרים הכי נמוכים שלו בקריירה מאז עונת הרוקי (אני שוקל להפוך את המעקב הזה לפינה שבועית). יותר גרוע מזה לא יכול להיות.

וזו בדיוק הסיבה להאמין בקליפרס. דוק ריברס עוד ימצא את נקודת האיזון ברוטציה שלו (הניסיון לפתוח עם לוק מ’בה א מוטה הוא נחמד). כריס פול אולי עוד יחזור ליכולת הרגילה שלו. לאנס סטיבנסון וג’וש סמית’ ימצאו את המקומות בהם הם יכולים לתרום. הקליעה לשלוש תשתפר. לקליפרס יש כמעט חצי שנה להכין את עצמם לקראת מפגש אפשרי מול הווריורס בפלייאוף. זה מספיק זמן כדי לחשוב על פתרונות יצירתיים (סביר להניח שבפלייאוף גם נראה יותר את פול פירס ב-4, העמדה הטבעית שלו בשנתיים האחרונות. בעונה הרגילה הוא משחק יותר ב-3 כדי להימנע מפציעות ושחיקה) וגם כדי לעבוד על הצד המנטלי הפגום של הקליפרס. הווריורס הם עדיין הקבוצה הטובה יותר, כמו שבלייק אמר, אבל לקליפרס יש את הכלים ואת העומק כדי לפגוע בהם.


דררימונד גרין עם ידו על העליונה מול בלייק גריפין


קליבלנד

התלבטתי הרבה אם קליבלנד מסוגלת להיות הקבוצה שמאיימת הכי הרבה על הווריורס, אבל המשחק האחרון מול וושינגטון שכנע אותי סופית שיש לקאבס עוד דרך ארוכה לעבור לפני שהם יוכלו לנצח את גולדן סטייט בסדרה. מול הוויזארדס הקאבס פגשו קבוצה שלא מתביישת לרוץ (הוויזארדס מדורגים במקום ה-8 בליגה ב-Pace העונה) ופשוט קרסו. היה ניכר שהמהירות של וושינגטון נכנסה לראש של שחקני קליבלנד, שרגילים לשחק מאוד לאט (מדורגים 24 העונה ב-Pace). ההגנה של הקאבס במתפרצת הייתה איומה (כפי שניתן לראות בסרטון למטה) וגם בראייה רחבה יותר, לאורך כל העונה עד כה, ההגנה של הקאבס מאפשרת 1.09 נק’ פר פוזשן של מתפרצת. יותר מחצי מקבוצות הליגה מגנות טוב יותר מהקאבס במתפרצות, ומול הווריורס, אחת הקבוצות הכי טובות בעולם במתפרצות, זו תהיה בעיה.


אבל עדיין לקאבס יהיה את לברון ג’יימס, ובתקווה העונה גם את קווין לאב וקיירי ארווינג. אם הם יצליחו להכתיב את קצב המשחק שלהם, כמו שהיה ברוב סדרת הפיינלס של העונה שעברה, יהיה להם סיכוי לנצח.

אלו עם הכי הרבה סיכוי (שזה אומר מעט מאוד סיכוי)

אוקלהומה סיטי

בעקרון, אין יותר מדי סיבות להאמין באוקלהומה סיטי אחרי פתיחת העונה שלהם. ההגנה שלהם בינונית (15 בליגה), המאזן שלהם לא מרשים יותר מדי (7-11) ובילי דונובן ממש לא נראה כמו המשיח שכולם חיכו לו אחרי הפרידה מסקוט ברוקס. אבל עדיין יש שלוש סיבות עיקריות להאמין בהם.

הראשונה היא קווין דוראנט. אם יש שחקן בליגה שלווריורס אין את הכלים להתמודד עמו באחד על אחד זה KD. הוא גבוה מדי לכל השומרים הסטנדרטיים של גולדן סטייט וזה יאפשר לו לקלוע מעליהם מתי שיתחשק לו. השומר הכי רלוונטי הוא האריסון בארנס, אבל גם עליו לדוראנט יש יתרון של בערך 5 ס”מ. עם אורך שכזה יהיה לווריורס קשה לעצור את דוראנט, כפי שהיה להם קשה לעצור אותו לפני שנתיים כשחגג עליהם עם 54 נק’ או לפני שנה כשקלע עליהם 30 נק’ ב-19 דק’ (לפני שנפצע).


הסיבה השנייה היא ראסל ווסטברוק. הרכז התזזיתי של הת’אנדר למעשה יכריח את צוות האימון של הווריורס לקבל החלטה. האם להשאיר עליו את סטף קרי או להעביר את קליי תומפסון לשמור עליו ולהחביא את קרי על השוטינג גארד של הת’אנדר? בכל מקרה, לראסל תהיה את האופציה להשפיע באופן מהותי על היכולת של אוקלהומה סיטי לנצח את הווריורס בסדרה כי הוא יהיה באיזשהו יתרון בהתקפה. או שקרי ישמור עליו, ואז הוא יוכל לעייף אותו בהגנה. או שתומפסון ישמור עליו, ואז הוא יוכל לנצל את יתרון הזריזות שלו כדי לחדור לסל ולייצר כאוס כמו שרק הוא יודע. יכולת המסירה המשופרת שלו (9.8 אס’ למשחק, שיא קריירה) תעזור לו לממש את היתרון הזה, אבל מצד שני זו תהיה ההזדמנות של ראסל גם לחרב את ההתקפה עם האיבודים ושיקול הדעת הבעייתי שלו. אני מאמין שאם הת’אנדר יפגשו מול הווריורס לסדרה (כשכולם בריאים), זו תהיה ההזדמנות האולטימטיבית עבור ראסל ווסטברוק להוכיח שיש לו את זה, או שהוא יאבד את עצמו לדעת כמו שקורה לו לפעמים בקלאץ’. התפאורה תהיה שם, הנסיבות יהיו לטובתו. רק צריך לראות אם באמת יש לו את זה.

הסיבה השלישית היא ריבאונד התקפה. הת’אנדר הם קבוצת ריבאונד אדירה, במיוחד בהתקפה בה הם מורידים קצת יותר מ-30% מההחטאות של עצמם. מול ההרכב הנמוך של גולדן סטייט הנתון הזה יכול להיות משמעותי במיוחד, כי החסרון היחיד של ההרכב הזה הוא בריבאונד. אם הת’אנדר יצליחו לנטרל חלק מהיעילות של The Lineup of Death של קרי, תומפסון, בארנס, איגודלה וגרין, זה יכול להיות משמעותי מאוד.

שלא במפתיע, כל הסיבות להאמין באוקלהומה סיטי קשורות להתקפה. וזו הסיבה שעדיין לא צריך להאמין באוקלהומה סיטי, כי לווריורס יש הגנה מדהימה ואינטילגנטית שתזניח חלקים של המגרש (אהמ, אנדרה רוברסון ודיון ווייטרס) כדי לכסות חלקים אחרים מאיימים יותר. ומנגד, הת’אנדר יצטרכו להוכיח שהם מסוגלים לעשות משהו בהגנה מול קבוצת ההתקפה הכי טובה בליגה חוץ מלמחוא כפיים למראה עוד שלשה של סטף קרי. אבל בכל זאת, יש להם סיכוי להינצל.

סן אנטוניו

הסיבה שאני מאמין שהספרס יכולים לווריורס היא בערך כמו הסיבה שהרבה מאוד אזרחי ישראל הצביעו ביבי בקלפי בבחירות האחרונות. פשוט אין אלטרנטיבה.

אין קבוצה אחרת שמשלבת בין כשרון, ורסטיליות, חכמה ונסיון כמו הספרס. עם זאת, הווריורס הנוכחיים הם מעין אבולוציה מפחידה של הספרס של השנים האחרונות, קבוצה שמבוססת על הנעת כדור ותנועה בלתי פוסקת עם תוספת של הקליעה האבסולוטית של סטף קרי בצד. המחשבה הזו מעוררת פחד מסוים שהספרס הנוכחיים, שעוד קצת מחפשים את עצמם לאחר הקיץ מלא השינויים שהם עברו, יגלו שאין להם תשובה למה שלגולדן סטייט יש להציע, אבל אין אלטרנטיבה, ויש קוואי לאונרד.

אם יש שחקן שמסוגל לגרום לסטף קרי להיראות אנושי זה קוואי לאונרד. כשקוואו ישמור על סטף, גם פוטנציאל הנזק של הפיק-אנד-רול עם דריימונד גרין יצטמצם קצת כי קוואי מספיק ארוך ומספיק זריז כדי ללכת מתחת לחסימה ולחזור לשים יד על הזריקה של סטף.


קוואי לאונרד הוא האנטי-וירוס המושלם, ובסדרה מול הווריורס, אם וכאשר, נגלה האם סטף קרי הוא הוירוס הכי מתקדם שיש או שגם לו יש פתרון. זו הסיבה שאני הכי אתרגש לקראת סדרה כזו, כי באמת נוכל לראות את הווריורס מתאמצים. באמת נראה אותם חושבים. באמת נראה שח-מט ברמה הכי גבוהה שיש. לסן אנטוניו אין את העומק שיש לווריורס ואין להם כמות זהה של אתלטים שהם יכולים לזרוק למגרש בכל רגע נתון, אבל יש להם את גרג פופוביץ’, ויש להם שחקן שיכול להאט את סטף קרי בסדרה, ורק זה מעלה את האמון שלי בהם.

#קוויןדוראנט #כריספול #סטפןקרי #קוואילאונרד #לברוןגיימס

1 צפיות