לטבוע או לשוט, לחיות או למות

את משחק 7 אני אראה על מסך הפלאפון שלי בזמן מילואים בצאלים, אז תסלחו לי אם אני לא שותף להתלהבות הקולקטיבית של עולם הכדורסל מכך שאנחנו הולכים לצפות ב-48 דקות שיכריעו את העונה כולה. מצד שני, איך אפשר שלא להתלהב אחרי שני המשחקים האחרונים של קליבלנד ולברון ג’יימס?

נכון, הם קיבלו זריקות אנרגיה מטורפות עם ההשעיה של דריימונד גרין במשחק 5 ובעיית העבירות של סטף קרי במשחק 6, אבל הם ניצלו את היתרון היחסי הזה עד תום והציבו את עצמם בפוזיציה שבה כל הסטטיסטיקות והמספרים לאורך כל העונה לא באמת משנים. זה לא משנה שלווריורס יש את המאזן הכי טוב בהיסטוריה של העונה הרגילה (בפלייאוף, דרך אגב, הם כבר 8-15, הרחק הרחק מהבולס של 1996 שהפסידו רק 3 משחקים בפלייאוף של אותה עונה), זה לא משנה מה האחוזים של סטף קרי משלוש או מה המספרים של קווין לאב בסדרה. במשחק אחד הכל יכול לקרות, הרנדומליות נכנסת לתוקף ולפתע דאנטיי ג’ונס יכול למצוא את עצמו משפיע על סדרת הגמר, בדיוק כמו שהוא עשה הלילה בדקות האחרונות של המחצית הראשונה.

לפני שניגש לשולחן הניתוחים ונבין על מה, על מו, על מה על מו, צריך להודות שהסדרה הזאת פאקינג מוזרה. עד המשחק הרביעי הסדרה הזו הלכה בדרך הרגילה של סדרות פלייאוף בהן הפייבוריטית שומרת על הבית בשני המשחקים הראשונים, היריבה חוזרת במשחק השלישי והפייבוריטית מגרדת ניצחון במשחק הרביעי כדי לסגור עניין בבית. ראינו את זה קורה בסדרה של הווריורס מול פורטלנד בסיבוב השני ובעוד אינספור מקרים. ב-99% מהמקרים זה נגמר ב-1-4, Gentlemen’s Sweep, וכולנו יוצאים לחופשת הקיץ לדסקס באיזה מקום יבחר דראגן בנדר.

אלא שלברון ג’יימס החליט לטפס מעל דריימונד גרין בדקות האחרונות של המשחק הרביעי, ופתאום נהייתה לנו סדרה.

כעת, יש לי דה-ז’ה-וו. אני רואה את הווריורס בפלייאוף ונזכר במיאמי של לברון בעונת 2012/13. גם אז, ההיט נכנסו לפלייאוף עם תחושה שהם בלתי מנוצחים, אחרי רצף היסטורי של 27 ניצחונות, וגם אז, בסדרת הגמר האזורי הם פגשו יריבה שאתגרה אותם יותר מכל יריבה אחרת. כמו הווריורס, גם ההיט שרדו את אותה סדרה מול אינדיאנה (בימים שבהם רוי היברט נראה כמו הסנטר הטוב בליגה. אוי, 2013, לאן נעלמת?), אבל אפקט ההרתעה שלהם נפגע. יכול להיות שזה קרה כי הם הוציאו יותר מדי אנרגיות במהלך העונה הרגילה כדי לרדוף אחרי שיאים חביבים, ויכול להיות שזה פשוט היריבות שהשתכללו, אבל ההיט הגיעו לסדרת הגמר מול הספרס עם סדקים בשריון. באותה סדרה הספרס סדקו עוד קצת את השריון והשאירו אותו לדמם עם יתרון 5, 29 שניות לסיום של המשחק השישי, כשאנשי הצוות של הליגה כבר החלו לסדר את הסרטים מסביב למגרש, כמו שעושים במשחקי אליפות. ואז זה קרה.

ההיט חזרו מהמתים ואחרי עוד תצוגה פנומנלית של לברון במשחק 7, לקחו את התואר שהגיע להם.

הפעם, השולחנות התהפכו. לברון נמצא בצד השני, מול קבוצה ששברה שיאים העונה בקצב מהיר יותר מצלחות בטברנה יוונית, אבל כעת נראית אנושית. הת’אנדר התחילו את העבודה, והקאבס, בחסות החיבה של גרין לאורולוגיה ובעיית העבירות של סטף, נראים בשלים לסיים אותה. ובמשחק 7 יכול מאוד להיות שהווריורס, בלי אנדרו בוגוט ועם אנדרה איגודלה חבול, יצטרכו להוציא טריק מהשרוול א-לה-ריי-אלן כדי להבטיח את האליפות שמגיעה להם.

אז מה מצפה לנו במשחק 7? עד כה בסדרה לא קיבלנו משחק אחד צמוד ברבע הרביעי (למעט משחק 4, שבו הווריורס ברחו בדקות האחרונות) ואם הווריורס יקומו על הצד הנכון ביום ראשון, יכול להיות שגם לא יהיה לנו. אחת הסיבות המרכזיות שהקאבס הצליחו לחזור ל-3-3 היא לאו דווקא הגאונות של לברון וקיירי, אלא דווקא האימפוטנציה של שחקני הווריורס. בשני המשחקים האחרונים הווריורס הגיעו ל-29 זריקות משלוש שמוגדרות כפנויות לחלוטין, אולם הם קלעו את הזריקות הללו ב-31.0% בלבד. לשם השוואה, עד משחק 5 הווריורס הגיעו ל-12.1 זריקות משלוש פנויות בממוצע למשחק בפלייאוף וקלעו אותן ב-41.5%. האם זה אומר שהמספרים הללו יתיישרו במשחק 7? אי אפשר לדעת, במשחק אחד הכל יכול לקרות, ואם אני צריך לשים את הכסף שלי על משהו, זה לא יהיה על זה שהאריסון בארנס יתחיל לקלוע זריקות משלוש בגיים 7.

אבל אם כן, ביחד עם הקהל הביתי והטירוף הכללי שיש באורקל ארינה, זה יכול להיות הדיפרנס-מייקר העיקרי. אם שחקני המשנה של הווריורס יקלעו את הזריקות הפנויות שסטף וקליי ודריימונד יסדרו להם מהפתיחה, המומנטום של המשחק ישתנה לחלוטין.

במידה והזריקות הללו לא יכנסו (וחשוב לזכור את האקסיומה שאומרת שרול-פליירס קולעים טוב יותר בבית), יחסי הכוחות הופכים להיות מאוזנים יותר. הם הופכים להיות מאוזנים יותר כי קליבלנד מצליחה במשחקים האחרונים באופן יחסית קונסיסטנטי, כל עוד קווין לאב לא על הפרקט, לשמור על סטף קרי עם שחקן אחד. החילופים שלהם לא אפקטיביים ברמה של אוקלהומה סיטי בגמר המערב, אבל הם מאוד קרובים לכך. הם השתפרו מאוד בכל מה שקשור לתזמון של החילוף עצמו ורמת הביצוע, כפי שניתן לראות עם ריצ’רד ג’פרסון כאן למטה.

ובנוסף, הם השתפרו מאוד בכל מה שקשור למשמעת בהמשך הפוזשן. הרבה מאוד פעמים, אחרי שהחילוף התבצע, הווריורס המשיכו להניע את הכדור וניצלו את המיס-מץ’ שהחילוף יצר, כשבדרך כלל זה כולל את סטף קרי רץ כשגבוה איטי בעקבותיו, מה שמפנה אותו לזריקה פנויה. במשחקים האחרונים החילופים בהגנה של קליבלנד הם כל כך חלקים וברמת ביצוע כל כך גבוהה שאין לסטף את המרווח הקטן הזה שהוא צריך. תראו כאן למטה איך טריסטן תומפסון נצמד אליו, מה שמכריח את אנדרה איגודלה לשים את הכדור על הפרקט וליצור, והדבר היחיד שנוצר הוא איבוד כדור.

כל עוד סטף נשמר על ידי שחקן אחד, ההתקפה של הווריורס לא מקבלת את הנקודות הקלות שהיא התרגלה אליהן במשך כל העונה. כל עוד סטף לא מושך אליו שני שחקנים, שאר שחקני הווריורס לא נהנים מדונמים של מרחב לפעול. זו הסיבה שקווין לאב לא צריך לשחק דקות משמעותיות במשחק השביעי. משום שאין לו את היכולת לבצע חילופים בצורה אפקטיבית, הקאבס משתמשים באסטרטגיה אחרת מול קרי (דאבל-טים עם לאב), וזה כמו אוויר לנשימה להתקפה של הווריורס.

חשוב לציין שלאב נותן את התחת שלו בהגנה בסדרה הזו, אבל זה לא ממש עוזר כי מוטת הידיים שלו קצרה יחסית ולא מפריעה לזריקות בצבע, מהירות הרגליים שלו חשודה ולא מאפשרת לו לבצע חילופים והאינסטינקטים ההגנתיים שלו פגומים. בסוף הרבע ה-3 הוא נכנס במקום טריסטן תומפסון כשהקאבס הובילו ב-17 ובשני מהלכים וחצי הווריורס ניצלו את החולשה ההגנתית של לאב כדי להוריד ל-9 ולמנוע מלברון דקות מנוחה קריטיות. המהלך השני בסרטון למטה הוא פשוט לא מקובל ברמות הללו, כאשר לאב נתקע ב-No Man’s Land בין קליי תומפסון ואנדרסון ורז’או בפיק-אנד-רול.

אגב, זה קרה בדקות בהן קרי לא היה על המגרש, מה ששופך אור עגום עוד יותר על הסיכויים של לאב להיות פקטור משמעותי במשחק המכריע של הסדרה.

הווריורס עדיין קבוצה מספיק טובה כדי להגיע לזריקות נוחות בהתקפה (ולכן הם הגיעו לאותן 29 זריקות פנויות משלוש בשני המשחקים האחרונים), אבל כשאין שני שחקנים על קרי, הזריקות הנוחות הללו הן פחות נוחות, אפילו באינץ’, ובפרפרזה על אל פאצ’ינו, כדורסל הוא משחק של אינצ’ים.

זו השאלה ההגנתית הגדולה ביותר של משחק 7 מבחינת קליבלנד. האם היא יכולה להמשיך לשמור על סטף קרי עם שחקן אחד? קרי עדיין יקלע 30 נק’, כפי שהוא עשה הלילה, אבל אלו היו 30 נק’ קשות יחסית, והנזק המשני שהוא יצר לא היה הרסני כפי שהוא היה במהלך העונה. אם התשובה לשאלה בתחילת הפסקה היא חיובית, זה מצד אחד יהיה מרגיז (כי אז אתה שואל את עצמך איפה לעזאזל זה היה בשני המשחקים הראשונים של הסדרה) ומצד שני זה יהיה מלהיב, כי קליבלנד תיתן לעצמה סיכוי. היא תיתן לעצמה סיכוי מכיוון שבצד השני יש שאלה הגנתית לא פחות גדולה.

השאלה ההגנתית שהווריורס צריכים להתמודד איתה היא איך לעזאזל שומרים על לברון ג’יימס עם חצי-אנדרה-איגודלה?

אף אחד לא יודע אם איגי יהיה 100% עד ליום ראשון בלילה. סביר להניח שהוא יהיה מוגבל במידה מסוימת, ויכול מאוד להיות שזה יטה את הכף לטובת הקאבס. האריסון בארנס הוא אופציה לכמה פוזשנים פה ושם, אבל הוא רמה אחת מתחת לאיגודלה בכל מה שקשור להגנה על לברון והוא גם לא משחק אותה כמות דקות כמו קינג ג’יימס, כך שזה לא פתרון בר-קיימא לאורך כל המשחק. דריימונד גרין הוא אופציה פחות עדיפה, כי הווריורס חייבים אותו מתחת לסל בשביל ריבאונדים והגנה על הטבעת בחדירות של קיירי ארווינג, כפי שניתן לראות כאן למטה.

יכול להיות שנראה את דריימונד שומר על לברון בסוף המשחק (אם סוף סוף יהיה משחק צמוד) מכיוון שבדקות הללו סביר להניח שלברון לא ימסור את הכדור לאף אחד ויהפוך את ההגנה עליו לפשוטה יותר (אם כי לא קלה יותר), כך שההיעדרות של גרין מהצבע לא תורגש.

הנקודה השנייה המעניינת בנוגע להתקפה של הקאבס היא שהם סוף סוף מצאו את סטף קרי. אחרי פלייאוף שלם שבו הווריורס הצליחו להחביא את קרי בהגנה על כל מיני אנדרה רוברסונים ואימאן שומפרטים, הקאבס מצאו אותו והם הופכים אותו למיני-קווין-לאב. במשחקים האחרונים לברון ג’יימס מחפש את השחקן של קרי בפיק-אנד-רול כדי להכריח את הווריורס לבצע חילוף ואז הוא הולך לעבודה.

זו הגדולה ההתקפית של לברון. הוא מיס-מץ’ מהלך על שתיים, והוא מכוון תמיד לאן שהמיס-מץ’ יצור את הנזק המירבי ליריבה. במשחק 7 הוא יצטרך לחשוף את הגדולה הזו שוב. בשני המשחקים האחרונים לברון נראה כאילו הוא חווה נירוונה על המגרש, במיוחד במחצית השנייה של משחק 6. הוא נראה כמו מישהו שעושה מדיטציה ומגיע לאיזושהי רמת הכרה עליונה. הוא רואה דברים לפני שהם מתרחשים והוא בשליטה מלאה על כל מה שקורה על הפרקט, וזה פוגע מנטלית בווריורס.

בעונה שעברה לברון היה ברמה דומה בגמר. גם בעונה שעברה הוא היה השחקן הטוב ביותר בסדרה, אבל אז הוא היה השחקן הלגיטימי היחיד של הקאבס (למעט קצת טריסטן תומפסון ורגעים ספורדיים של מת’יו דלבדובה). מעבר לכך, הלו”ז של הפיינלס היה צפוף יותר והווריורס עשו התאמות שתפסו את הקאבס לא מוכנים (המעבר להרכב המוות בסוף משחק 3 ותחילת משחק 4). העונה אמנם לקח לקאבס שני משחקים להגיע לסדרה, אבל הם מוכנים יותר לכל מה שיש לווריורס לזרוק עליהם, הלו”ז יותר ידידותי למשתמש וללברון יש את קיירי ארווינג.

קיירי הוא הסיבה האמיתית שאני לא נוטה יותר מדי לכיוון של הווריורס. כמו קליי תומפסון בצד השני, קיירי יכול להתפוצץ בכל רגע נתון ולשנות לחלוטין את כיוון המשחק. אחרי שני משחקים מזוויעים הגנתית, הוא מראה שיש לו את העירנות הדרושה כדי להבין סיטואציות בהגנה ולהישאר על הפרקט ברמות הללו (אימאן שומפרט, לדוגמא, לא מראה גרף שיפור בנושא הזה), ובהתקפה, הוא מסוגל לחולל קסמים. אם יש לו בקנה עוד רבע קסום כמו הרבע האחרון של משחק 5, יש סכנה גדולה מאוד לתואר של גולדן סטייט.

הווריורס פייבוריטים, אין ספק. יתרון הביתיות אצלם, יתרון האיכות אצלם ויש יותר סיכוי שסטף/קליי יתפוצצו ויחסלו משחק מאשר שלברון/קיירי יתפוצצו (בטח בהתחשב בכך שהם כבר עשו את זה במשחק 5, כך שסטטיסטית זה לא סביר שזה יקרה שוב), אבל יש תסריט שבו קליבלנד יכולה להשלים את הקאמבק ההיסטורי מ-3-1. אם ההגנה שלהם תמשיך להתמודד עם קרי עם מינימום משאבים, ואם הרול-פליירס של הווריורס ימשיכו להחטיא, ואם לברון ג’יימס ינצל את הפגיעות של אנדרה איגודלה ואם קיירי ארווינג יתן עוד הופעה לפנתיאון, לקאבס יש סיכוי. יש פה הרבה אם ואולי, אבל זה כבר קרה בסדרה הזו, ואין שום סיבה שזה לא יקרה שוב.

ומילה אחרונה על לברון ג’יימס. אני יודע שהוא לא הדמות הכי פופולרית בישראל כרגע וגם אני במשך השנים מצאתי סיבות לא לחבב אותו, והעונה עוד יותר התקשיתי להבין את ההתנהלות שלו. אבל יש רגעים שבהם הוא נמצא בין ארבעת הקווים של מגרש הכדורסל שבהם הציוצים המוזרים שלו לא משנים, התקשורת הפאסיב-אגרסיב שלו לא רלוונטית ומערכת היחסים שלו עם קליבלנד לא חשובה. מה שחשוב הוא מה שהוא עושה על הפרקט, ובזה, הוא הכי טוב שראינו בעשור האחרון. הוא כל כך טוב שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו. אולם עכשיו, כשהוא כבר מתקרב לסוף של השיא שלו, זה הזמן להעריך אותו. לא יהיה עוד שחקן כמוהו. ולראות שחקן שכזה מול קבוצה שמתיימרת לקרוא תיגר על תואר הקבוצה הטובה בהיסטוריה במשחק 7 של גמר ה-NBA, זאת חוויה שאסור לפספס. גם אם אתה בטנק בצאלים.

#דריימונדגרין #קוויןלאב #סטףקרי #קייריארווינג #לברוןגיימס