• yuvaloz55

מגמה או פוקס? – גרסת הפלייאוף

“אני מדמיין שכרגע אתה מרגיש קצת כמו עליסה בארץ הפלאות, שנפלה במחילת הארנב”. כך פותח מורפיאוס את אחת הסצנות האייקוניות ביותר של הקולנוע ב-20 השנה האחרונות, סצנת הגלולה האדומה ב”מטריקס”. בכל פעם שהפלייאוף מתחיל או העונה הרגילה מתחילה (או כל דבר חדש בעצם מתחיל), אני מרגיש קצת כמו קיאנו ריבס. מפלים שוצפים של מידע זורמים אליי ותוקפים אותי מכל כיוון. כמויות אדירות של נתונים חדשים מגיעים, ואני נותר עם שתי אופציות. האחת, לקחת את הגלולה הכחולה, לתת למח לנוח ופשוט לבהות בווריורס מתעללים ברוקטס. השנייה, לקחת את הגלולה האדומה, ולנסות להפוך את המידע הזה לידע. לראות עד כמה עמוקה מחילת הארנב, כפי שמורפיאוס אומר לניאו. אני מניח שאתם יודעים כבר איזו גלולה מטאפורית אני הולך לקחת, נכון?


אבל מכיוון שכל כך קשה להפריד בשלב הזה בין מה אמיתי ומה לא, מהי סטיית תקן ומה הולך להיות הממוצע החדש, אני אשתמש במשחק שהשתמשתי בו בתחילת העונה כדי לבדוק האם מה שראינו בימים הראשונים של פלייאוף 2016 זו האמת. מגמה או פוקס?

הדומיננטיות של יונאס ולנצ’יונאס מתחת לסל

הסנטר הליטאי של טורונטו שולט ברחבות ביד רמה עד כה בסדרה של הראפטורס מול הפייסרס. הוא מוביל את כל שחקני הפלייאוף בריבאונדים (17.0 בממוצע) והוא הוריד בשני המשחקים הראשונים 16 ריב’ בהתקפה, יותר ממה שבוסטון הורידה כקבוצה בשני המשחקים שלה מול ההוקס (עוד נגיע גם לזה). תוסיפו לזה תצוגה נהדרת ברבע הראשון של גיים 2 (13 נק’, 6 מ-7 מהשדה, 7 ריב’ וחסימה), שנתנה לקנדים את הפוש שהם היו צריכים כדי לחזור לסדרה ולא לתת לשדים מהשנתיים האחרונות להשתלט עליהם, וקיבלתם מפגן דומיננטיות מרשים של JV.

הדומיננטיות הזו מגיעה כי ולנצ’יונאס, בפוסט-סיזון השלישי שלו, כבר בשל יותר ומוכן יותר למעמד, אבל לא פחות חשוב מכך, קייל לאורי ודמאר דרוזן מחפשים אותו. חוץ מהלייקרס, הראפטורס היו הקבוצה שהשתמשה בפיק-אנד-רול הכי הרבה בעונה הרגילה, ולעונה הרגילה זה עבד מעולה. אולם כעת לאורי ודרוזן פוגשים את פול ג’ורג’ וג’ורג’ היל, שני מגנים מעל הממוצע בפיק-אנד-רול, ולכן הם מחפשים אופציות מילוט. ולנצ’יונאס בדרך כלל נמצא שם כדי לחלץ אותם. עד כה בפלייאוף ה-Usage של ולנצ’יונאס קפץ בכמעט 10 אחוזים בגלל שמחפשים אותו הרבה יותר, ואפשר היה לראות שבמשחק השני בסדרה הוא הפך מזה שחוסם בפיק-אנד-רול ובוהה בפול-אפ של דרוזן/לאורי לזה שנע לכיוון הטבעת ומסיים את המהלך.


אבל, וזה אבל גדול, הסיבה האמיתית שולנצ’יונאס חוגג היא החולשה של הקו הקדמי של הפייסרס. יאן מהינמי התקשה להתמודד עם התנועה של JV בפיק-אנד-רול, לאבוי אלן צריך לשנות את השם שלו לאוי ואבוי אלן ומיילס טרנר רק בן 20. ולנצ’יונאס חוגג עליהם כי הוא יותר פיזי ויותר מוכשר מהם. השאלה היא האם מול חסן ווייטסייד (אם וכאשר) בסיבוב השני החגיגה הזו תמשיך? ווייטסייד הוא לא הסנטר הכי נייד שיש, אבל הנוכחות שלו הרבה יותר מורגשת מזו של מהינמי. זה יכול להיות מצ’-אפ מעניין מאוד.

האימפוטנציה של בילי דונובן

זה הפלייאוף ואני כותב על חוסר האונים של המאמן של אוקלהומה סיטי. יש לי תחושה של דה ז’ה וו.

בניגוד לשנים קודמות, האימפוטנציה הזו לא באה לידי ביטוי בהתקפה. כבר השלמתי עם העובדה שעם שחקנים כמו ראסל ווסטברוק וקווין דוראנט בידודים זה לא כזה דבר נורא, כל עוד יש לך תוכנית גיבוי כאשר זה לא הולך. הבעיה היא שלדונובן אין ממש Plan B כאשר דוראנט או ווסטברוק לא פוגעים, וזה קשור לעובדה שהוא מקיף אותם בשחקנים שלא מתאימים לרמה הזו, כאשר הדמות העיקרית שאני מדבר עליה היא אנדרה רוברסון.

בכמעט 36 דקות על הפרקט בשני המשחקים הראשונים של הפלייאוף רוברסון תרם 6 נק’, אסיסט אחד ו-0 שלשות. עם זאת, הוא ממשיך לקבל קרדיט מבילי דונובן בחמישייה כאילו יש לו את הרקורד של דני גרין. הסיבה לכך היא האקסיומה שרוברסון הוא סטופר הגנתי ושחייבים לפתוח איתו כדי לשמור על הקלעי של היריבה. ובכן, בוא נשבור את האקסיומה הזו.

רוברסון מדורג במקום ה-108 בליגה ב-Defensive Real Plus Minus, כאשר הוא תורם לקבוצה שלו בממוצע 1.1 נק’ בפוזשנים שלו בהגנה. זה נחמד, אבל זה לא מדהים. שחקנים שלא ממש מפורסמים בהגנה המפלצתית שלהם כמו קייל קורבר, סטף קרי, קייל לאורי ואפילו ג’וש סמית’ מדורגים לפניו בקטגוריה הזו. מעבר לכך, הוא לא מוריד ריבאונדים בקצב מסחרר (וגם הת’אנדר לא ממש צריכים גארד שלוקח ריבאונדים, בהתחשב בכך שיש להם את ווסטברוק, אולי הגארד הריבאונדר הכי טוב שיש) והוא גם לא ממש סטופר. תראו איך דרון וויליאמס הפצוע לא ממש סופר אותו בדרך לסל.


כדי שרוברסון ישאר על הפרקט הוא צריך לתת איזשהו ערך בהתקפה, אבל למעשה הוא רק פוגע בהתקפה של הת’אנדר. הריווח כאשר הוא על המגרש נוראי (הוא קלע 30.8% מהשלשות הפנויות שלו העונה! הפנויות!) ופוגע ביכולת של ווסטברוק ודוראנט לחדור לסל. השוט צ’ארט שלו מזעזע (לאנשים עם נטיות אובדניות הלינק כאן) ובכל פעם שהוא עולה לזריקה משלוש אני מרגיש כמו הרגע הזה לפני שאורן חזן פותח את הפה. כאילו משהו רע עומד להתרחש.

וזו אשמתו של דונובן. היו לו +80 משחקים כדי להבין מה הוא יכול לקבל מרוברסון ומה הוא לא יכול לקבל ממנו. את אותו דבר אפשר להגיד על דיון ווייטרס וקייל סינגלר ואנתוני מורו ורנדי פוי. אף אחד מהם לא יהפוך את עורו עכשיו ויהפוך להיות ה-Two-Way-Player שהת’אנדר כל כך צריכים בעמדה הזו, ועדיין, דונובן ממשיך עם האופציה הכי פרווה מבין כל האופציות שלרשותו. רוברסון זה לא פה ולא שם. גם סינגלר בחמישייה לא ישנה את מאזן הכוחות, אבל מורו בחמישייה יכול להיות גיים-צ’יינג’ר. דונובן צריך להבין שהסיכוי הכי טוב שלו לנצח את הספרס והווריורס יהיה לקלוע יותר נקודות מהם, ואמנם מורו הוא אחד משחקני ההגנה הגרועים בליגה (מדורג 447 מתוך 462 בליגה ב-DRPM), אבל היכולת שלו לרווח את המשחק עשויה להיות מכרעת במאני-טיים, איפה שהת’אנדר כושלים פעם אחר פעם העונה בגלל העומס שמוטל על ראסל ו-KD.

יש פה מקום להתעצבן גם על סם פרסטי שבמשך שנים לא מצליח לאייש את עמדת הגארד שלצד ווסטברוק בצורה נורמלית, אבל כרגע, הייאוש שלי מופנה לדונובן, שמוכיח, כמו שדיוויד בלאט הוכיח בעונה שעברה, שזה שהצלחת מאוד במקום אחר זה לא אומר שאוטומטית תצליח ב-NBA.

ההגנה הרצחנית של אטלנטה בצבע

ההוקס שברו את שיא הפרנצ’ייז בחסימות במשחק השני מול בוסטון (15 במספר) ונתנו תצוגה הגנתית ברבע הראשון שלא הייתה מביישת את קבוצות ההגנה הגדולות בהיסטוריה. ההוקס פשוט נעלו את הצבע (17 מ-42 לבוסטון באזור הטבעת, 40.5% בלבד) ובכך הקשו מאוד על אייזיאה תומאס, השחקן שחדר הכי הרבה לצבע בעונה הרגילה. וברגע שתומאס מתקשה, כל מסצ’וסטס מתקשה, במיוחד כאשר אייברי בראדלי פצוע. תראו פה למטה איך הם פשוט מנטרלים את בוסטון פעם אחר פעם כשהם מגיעים לצבע. וזה עוד אחרי שחסכתי מכם את כל הפעמים שבוסטון חדרו לצבע, ראו את יער הידיים שמחכה להם בצבע והוציאו כדור החוצה בחזרה. ממליץ מאוד להאזין לזעקות השבר של שחקני הסלטיקס כשהם זורקים לסל.


בלי בראדלי (שככל הנראה יחמיץ את כל הסדרה), עם יתרון 0-2 ועם התחממות הידית של קייל קורבר, ההוקס הם הפייבוריטים כרגע לפגוש את קליבלנד בחצי גמר המזרח, וזה כבר יהיה מעניין הרבה יותר. אם אטלנטה תמשיך להציג הגנה מרשימה שכזו מתחת לסל, זה יהפוך את החיים של לברון ג’יימס לקשים מאוד, במיוחד עכשיו כשהוא מתבסס יותר מתמיד על חדירות לסל וחפירות בפוסט כדי להשיג את הנקודות שלו. זה יכול להיות המפתח לסנסציה הגדולה של הפוסט-סיזון. אם ההוקס ינעלו את הצבע מול הקאבס כמו שהם נעלו מול הסלטיקס, זה ידחוף את הקאבס לזרוק אפילו עוד יותר מהשלוש, ובהתחשב בכך שמדובר באחת הקבוצות הכי תנודתיות באחוזים מהשלוש בליגה, זה יכול להפוך את הסדרה הזו להרבה יותר תחרותית מהסדרה בין הקבוצות הללו בעונה שעברה.


חייבים להודות, הפלייאוף הזה התחיל קצת עייף. הנוכחות של קבוצות שלא באמת שייכות לרמה הזו כמו יוסטון וממפיס קצת מעכיר על האווירה, הפציעה של שחקן כמו בראדלי פוגעת בתחרותיות ובינתיים קשה לראות סדרה שתלך לשבעה משחקים גם עם טלסקופ, אבל מי יודע, אולי זה יהיה בדיוק ההפך מהעונה שעברה, שבה קיבלנו את הסדרה הכי טובה של הפלייאוף (קליפרס-ספרס) כבר בסיבוב הראשון ובחודש שאחרי השתעממנו למוות. אולי. נקווה לטוב.

#קוויןדוראנט #בילידונובן #יונאסולנציונאס #אייזיאהתומאס #פולמילסאפ

2 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com