תחילת העונה הנהדרת הביאה עמה כמות נכבדת מאוד של סטוריליינים מעניינים לעקוב אחריהם העונה. כמובן שהעין ישר נתפסת ללברון ג’יימס וקבוצת הכוכבים שנבנתה סביבו באוהיו. יש ללברון איזה יכולת למגנט אליו את תשומת הלב לאן שהוא לא הולך, וכשזה בא עם תוספת פרובינציאליות בצד עם דייוויד בלאט כמאמן אי אפשר להאשים אף אחד בכך שקליבלנד היא הסטוריליין הכי מרתק של העונה. אבל זה לא רק קליבלנד.
יש את שיקאגו בולס שמנסה להתמודד עם הפרק השלישי בטרילוגיה של דרק רוז והברכיים, ועד כה נראה שהיא בדרך הנכונה. יש את התאג”ד שנפתח באוקלהומה סיטי, שלבטח יהפוך ליותר מעניין כאשר קווין דוראנט וראסל ווסטברוק ישובו לפרקט בחודש הקרוב ויחזירו את הת’אנדר למירוץ לפלייאוף במערב. יש את הקליפרס המתקשים, שמוכיחים מדי ערב כמה החוסר שלהם בשחקן כנף הגנתי הוא משווע. אתמול בלילה ראינו את ג’ימי באטלר חוגג על סוללת הווינגמנים הלא מאיימים של דוק ריברס כדי לסמן שהבעיה הזו הפכה ממגבלה למטרד.
אלו הם הסטוריליינים המרכזיים, המעניינים, שכל העולם עוקב אחריהם. מצד שני, יש גם את הסיפורים המשניים. יש את ממפיס שלאט לאט מראה שהיא מוכנה ללכת עד הסוף, יש את שארלוט שבינתיים מתקשה לחבר אחד ועוד אחד, יש את הספרס שעושים את מה שהספרס עושים ואת הלייקרס מעוררי הרחמים. ליד כל אלו יושבת לה בשקט דאלאס מאבריקס, שבונה בטקסס קבוצה מאוד מעניינת. מעניינת כל כך שאולי צריך להתחיל לקחת אותה ברצינות.
למה ברצינות? בואו ניתן למספרים לדבר בשם המאבס. הקבוצה של ריק קרלייל מובילה את הליגה עד כה ביעילות התקפית עם נתון חייזרי של 115.5 נק’ ל-100 פוזשנים. לשם השוואה, פיניקס סאנס של מייק דאנטוני וסטיב נאש, שהם בערך המייקל ג’ורדן של הקטגוריה הזו, העמידו בשיאם (עונת 2009/10) יעילות התקפית של 112.7. תוסיפו לזה נתון True shooting של 58% (שני בליגה) ויחס אסיסטים ל-100 פוזשנים של 18.9 (3 בליגה) ולמרות שמדובר במדגם קטן ובלה בלה בלה, אי אפשר להתעלם מכך שההתקפה של דאלאס מפחידה. וזה נותן הרבה סיבות לתקווה.
הסיבות לתקווה הן לא רק בגלל ההתקפה הנהדרת וההגנה הסבירה (מקום 13 בליגה, 102.2 ל-100 פוזשנים). התקווה מגיעה מכך שדירק נוביצקי משתבח כמו יין טוב כאשר הוא שוב נמצא באזור חיוג של עונת 50-40-90 מהעונשין/שלוש/שדה, ויש עדיין ערבים שהוא מפציץ כמו הלופטוואפה וגורם לכל הדיונים לגבי מיהו הפאוור פורוורד הטוב בעולם – קווין לאב או בלייק גריפין או למרקוס אולדריג’ או אנתוני דייוויס? – להיראות ריקים מתוכן. נוביצקי הוא העוגן ההתקפי הכי טוב בליגה והוא גורם להתקפה של המאבס לזרום גם כאשר הוא לא נוגע בכדור בהתקפה. לדוגמא, בפיק אנד רול שלו עם מונטה אליס, האופציה הראשונה של דאלאס ברוב ההתקפות, רוב הפעמים השחקן של הג’רמנייטור נשאר צמוד אליו עקב חשש מהידית שלו לשלוש, ואליס מנצל את החדירה הנהדרת שלו כדי להיכנס לעומק ההגנה, איפה שרוב הנזק נגרם.
העונה דאלאס גם הוסיפו אופציה שלישית לגיטימית בדמות צ’נדלר פרסונס, ולמרות שאחוזי הקליעה שלו לא מזכירים את הימים שלו במעבדה של דריל מורי, מדובר בשדרוג לעומת שון מריון. כמובן שיש תמיד את הפיק אנד רול עם טייסון צ’נדלר, שזו גרסה הרבה יותר מגניבה לפיק אנד רול עם אלכס טיוס במכבי ת”א בעונה שעברה, וחוץ מזה, יש בסגל עוד מספיק אופציות סולידיות בהתקפה כמו דווין האריס וג’אמיר נלסון וג’יי ג’יי בראה, כשאת השאריות ברנדן רייט אוסף באחוזים הכי טובים בליגה מהשדה.
ברור לכולם שההתקפה של דאלאס היא נהדרת, וסביר להניח שהיא עוד תשתפר עם הזמן כשפרסונס ימצא את מקומו במערכת של קרלייל. השאלה היא האם אפשר לעצור את ההתקפה הזו? ואם לא, האם התקפה מדהימה והגנה בינונית זה מספיק כדי לאיים על התואר, בטח במערב העמוס?
ההתקפה של דאלאס, כאמור, בנויה המון מחדירות, לרוב של אליס אחרי הפיק אנד רול/פופ עם נוביצקי. זה מביא לקריסה של ההגנה ולהוצאת כדור לקלעי. השלב הבא הוא הנעת כדור מול הרוטציה של ההגנה עד שמגיעים לזריקה הטובה ביותר. הקבוצות היחידות שמסוגלות להתמודד עם המהלך הזה הן קבוצות שיש להן טוני אלן (שמסוגל להחליק דרך חסימות בפיק-אנד-רול) או רוי היברט (שמסוגל להגן על הצבע מהחדירות של אליס לבדו) או חמישייה סופר אתלטית ואינטלגנטית בהגנה שמסוגלת להתכווץ לחדירה של אליס ולחזור לקלעים (כמו שהיה למיאמי בזמנו או לאוקלהומה בחלקים מסוימים מהאבולוציה של הקבוצה הזו).

האם יש עוד משהו שאפשר לעשות מול ההתקפה הזו חוץ מלהתפלל שאיזה עילוי הגנתי ינחת לך ברוסטר? יש כנראה מה לעשות, וההגנות ב-NBA מספיק חכמות כדי למצוא פתרונות יצירתיים להתקפה הפנטסטית של קרלייל. פורטלנד, לדוגמא, הצליחה לדחוף את דאלאס לזרוק למעלה מ-30 זריקות מחצי מרחק (15-24 פיט) ועוד למעלה מ-20 זריקות משלוש, שם האחוזים של דאלאס יורדים משמעותית, וכך בעצם הבלייזרס הכריעו את הקבוצה של קרלייל. זהו ההימור הכי טוב מול דאלאס כרגע. לאפשר להם לזרוק מבחוץ. הם קולעים משלוש ב-34.9% לא ממש מאיימים עד כה (14 בליגה) ולפי ההיסטוריה הקרובה, קבוצות שקולעות באחוזים כאלה מחוץ לקשת לא שורדות את מאי ויוני.
עם זאת, חשוב לזכור שלפורטלנד יש את רובין לופז (רים-פרוטקטור אנדרייטד במיוחד) ומאמן שמכיר מקרוב את המערכת של המאבריקס, כך שלא בטוח שכל קבוצה תוכל לשכפל את מה שהבלייזרס עשו.
ופה זה המקום לחזור לשאלה הבאמת מעניינת. בהנחה שההתקפה של דאלאס תישאר פחות או יותר איפה שהיא נמצאת עכשיו לאורך כל העונה, האם זה מספיק כדי לקרוא לה קונטנדרית? האם ההתקפה הזו, בתוספת העובדה שהם היו הקבוצה שהקשתה הכי הרבה על הספרס אשתקד, הופכת אותם לקבוצה שחייבים להתייחס אליה?
זה הזמן לדבר על הגנה טיפה יותר ברצינות. ב-7 השנים האחרונות הקבוצה שזכתה בתואר הייתה לד זפלין. היא הייתה מעל הממוצע גם בגיטרה וגם בשירה וגם בתופים וגם בבס. ב-7 השנים הללו האלופה לרוב הייתה קבוצת טופ 10 התקפית, אבל תמיד הייתה קבוצת טופ 10 הגנתית, וכמעט כולן ספגו באזור ה-100 נק’ ל-100 פוזשנים. דאלאס גרסת 2014/15 עד כה היא סוג של Dream Theater. יש להם גיטריסט מדהים, יש להם מתופף אלוהי, אבל הסולן? Mehhh.
אפשר לשחק עם המספרים והסטטיסטיקות כמה שרוצים, אבל בסופו של דבר יש למאבס רק שחקן הגנה אחד מעל הממוצע בחמישייה (טייסון צ’נדלר), שגם הוא פציע ונמצא בצד הלא נכון של הגבעה. נוביצקי הוא מגבלה, אך מכיוון שרוב הזמן התועלת שלו בהתקפה גדולה מהעלות בהגנה לא מתייחסים לזה. מונטה אליס הוא שומר לא רע, שחוטף הרבה, אבל הוא נמוך ומתקשה פיזית לשמור על גארדים חזקים ממנו. ג’אמיר נלסון ודווין האריס הם שחקני הגנה סבירים, ותו לא, וצ’נדלר פרסונס עדיין מחפש את דמיאן לילארד כדי למנוע את קליעת השלוש ההיא.
מול יוטה ובוסטון ופילדלפיה זה יעבוד, אבל מול אוקלהומה עם קווין דוראנט או קליבלנד עם לברון ג’יימס או ממפיס עם זי-בו ומארק גאסול בצבע, זה יהיה הרבה יותר קשה להתמודד עם ההגנה הזו. קרלייל מנסה לאלחש את התחושה הזו עם יותר דקות לאל-פארוק אמינו (שנראה לא רע), אבל ההתקפה מאבדת מימד כאשר הוא על המגרש, וכשהפלייאוף יגיע, לא בטוח שאפשר יהיה לסמוך על זה.

האיש שאמור להביא את הפתרונות. ריק קרלייל
הבשורות הטובות הן שקרלייל הוא הלואי סי.קיי של ה-NBA. בכל פעם שאנחנו חושבים שלא יהיה לו איך להצחיק אותנו יותר, הוא מגיע עם מופע חדש מאפס וגומר אותנו מצחוק. בכל פעם שאנחנו בטוחים שלקרלייל אין יותר טריקים בשרוול, הוא מגיע עם משהו אוונגרדי שאף אחד לא ציפה אליו. אולי זה יהיה בעזרת מישהו מבחוץ (קורי ברואר?) או בעזרת רה-אורגניזציה של החלקים בתוך המערכת או בעזרת פתרונות מקומיים ומותאמים לכל יריבה (כמו שהיה מול הספרס בסדרת הפלייאוף בעונה שעברה), אבל איך שלא מסתכלים על זה, קרלייל יצטרך להביא פתרון לבעיה ההגנתית של הקבוצה שלו.
הבעיה של המאבריקס היא בדיוק אותה בעיה שניצבת בפני קליבלנד. שתי הקבוצות הללו כרגע מנצחות משחקים בזכות ההתקפה שלהן. הן בונות על כך שההתקפות שלהן יבקיעו יותר גולים מההתקפות של היריבות. בעולם מקביל זה אולי מספיק כדי לרוץ לאליפות, וזה יכול להיות מדהים לתושבי העולם הזה, אבל בעולם שלנו, שתי הקבוצות הללו יצטרכו לעשות איזשהו שדרוג הגנתית כדי שבאמת נוכל לדבר עליהן ברצינות כקונטנדריות.
הלוואי שאני טועה, כי דאלאס היא באמת הקבוצה שהכי כיף לראות בליגה כרגע.
Comments