חיפוש
  • yuvaloz55

מה נשתנה? (13.11.2012)

האם ניתן לזהות כבר מגמות בליגה הטובה בעולם?

השבועיים הראשונים של הליגה דומים מאוד לפאב חדש שנפתח בשכונה. אתה נכנס אליו בהתלהבות מוגזמת, אחרי הייפ מטורף שהתרחש סביבו טרם פתיחתו, ולפתע אתה מגלה שלא מגישים את הבירה שאתה אוהב, ומה שמגישים, מגישים בפיינט ולא בחצי, והמחירים, אוי ואבוי המחירים. אך לאט לאט, תוך זמן קצר, המקום הופך לשפוי יותר, ביתי יותר ואתה מתחיל להרגיש בנוח עם המפלצת החדשה.

עונת ה-NBA נפתחה עם המון דברים לא שפויים. מייק בראון עדיין על כסא המאמן בלייקרס, ג’יימס הארדן פותח שני משחקים עם 41 נק’ בממוצע, אורלנדו מנצחת שני משחקים ברצף(!) והניקס מביסים את מיאמי(!!).

אז מה המגמות המרכזיות שאפשר לשים עליהן אצבע אחרי שבועיים די הזויים של תחילת עונה?

1) המזרח התחזק, אבל המערב עדיין הרבה יותר חזק – מתחילת שנות ה-2000 ובעצם מאז פרישתו השנייה של מייקל ג’ורדן אנו חוזים בתופעה מרתקת שבה המערב חזק ועמוק יותר בצורה מובהקת מהמזרח. התופעה הזו הגיעה לשיאה בשושלת הראשונה של הלייקרס, בה הגמר האמיתי היה בעצם גמר המערב של הלייקרס מול סקרמנטו או פורטלנד. עם הזמן, המזרח הצליח להשיב מלחמה עם אליפות מפתיעה של דטרויט, אליפות ואקומית של מיאמי ב-2006 ואליפות מרשימה של בוסטון ב-2008. ללא כל ספק, המזרח התחזק מאז שנות המדבר של תחילת שנות ה-2000 בהן ניו ג’רזי נטס של ג’ייסון קיד ושל (השם ישמור) קניון מרטין הייתה נושאת הדגל, בעיקר תודות לתנודת סופרסטארים לחוף המזרחי (מלו, אמארה, גארנט, ריי אלן, דרון וויליאמס, ג’ו ג’ונסון, שאקיל אוניל), אבל עדיין, למרות שהאלופה היא מהמזרח, למרות ששיקאגו החזיקה במאזן הכי טוב בליגה בשנתיים האחרונות, למרות שהניקס התחזקו העונה ולמרות שבוסטון זה בוסטון, הקבוצה מהמקום ה-10 במערב תצליח להתגנב למקום ה-8 במזרח.

ההבדל הוא גם בעומק, אבל בעיקר באיכות (25-14 עד כה למערב במפגשים בין-אזוריים). מהמקום ה-3 ומטה כל קבוצה במערב תהיה טובה יותר ממקבילתה במזרח, ובמיוחד הדברים אמורים על המקומות האחרונים בכל קונפרנס. הנמושות של המערב הן קבוצות חלשות (סקרמנטו, פיניקס) אבל הנמושות של המזרח הן קבוצות ממש חלשות (דטרויט, וושינגטון, קליבלנד, אורלנדו) וכשלקבוצה מהמזרח יש 16-20 מפגשים מול קבוצות כאלו ולקבוצה מהמערב יש רק 8-10, נוצרת תמונה קצת שקרית לגבי המאזנים של העונה הרגילה (ותסלחי לי בבקשה, שיקאגו של השנתיים האחרונות).

2) מיאמי פגיעה – מנקודת מבט כלכלית, פילוסופיית הסמול-בול של מיאמי היא ניצול יעיל של כלל המשאבים העומדים לרשותה. בתכלס, אם נסתכל גם על הסעיף למעלה, היא פשוט לא פגשה עדיין קבוצות שיאתגרו את השיטה הזו בסדרה (בעיקר מפני שרובן נמצאות בחוף המערבי).

הכדורסל הלא-קונבנציונלי של ההיט יוצא מאיפוס כאשר מעמידים מולו את הכדורסל הכי אולד-סקול שיש, כדורים פנימה לגבוהים, משחק בין גבוהים, תנועה בלתי פוסקת בלי הכדור וקליעה מחוץ לקשת (מיאמי במקום ה-27 בהגנה על השלוש). זה לא סתם שמיאמי הפסידה בינתיים לניקס ולממפיס, שתי קבוצות שיודעות להעמיד ידיות קטלניות מבחוץ ומחזיקות בארסנל שחקנים גבוהים שמתמצאים בצבע (גאסול, רנדולף, מלו, צ’נדלר). עם כמה ששיין באטייה שומר דגול, עדיין קשה לו לשמור על גוף ענק כמו של רנדולף. במצב כזה ראינו שכשהעזרה מגיעה ממפיס מצאה תמיד את השחקן הפנוי לדאנק חופשי או שלשה בלי יד על הפנים. גם במשחק עם הניקס ראינו בעיות דומות ובמשחק מול הנאגטס ראינו סממנים של הבעיות הללו, במיוחד בהתמודדות מול שועל צבע כמו קנת’ פאריד.

החדשות הטובות מבחינת מיאמי הן שהסבירות שלה להיתקל במזרח בקבוצה מהסוג הזה, שתיאלץ את ספולסטרה “לחזור למקורות” עם האסלם ולוותר על רעיון הפוזישן-לס בסקטבול הוא נמוך. רק הניקס, פילדלפיה ובוסטון באמת יכולות להתמודד מול מיאמי בהרכב הזה וגם זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי. שיקאגו גם עם דרק רוז לא תצליח להתמודד עקב חוסר יכולת להפעיל שחקנים בצבע ואימפוטנציה התקפית להעניש מחוץ לקשת.

החדשות הרעות הן שהיא כנראה תפגוש קבוצה כזו בגמר הפלייאוף. אוקלהומה משכללת את משחקה עם השדרוג ההתקפי של סרג’ איבקה ואנחנו רואים את דוראנט משחק העונה הרבה יותר בעמדה 4, אבל עדיין אוקלהומה תתקשה לאיים על ההיט מפני שאין לה משחק פנים ברמה הגבוהה ביותר. הסכנה הגדולה ביותר מגיעה מהוליווד, ולא משנה בדיוק מאיזה צד.

בלייק גריפין ודיאנדרה ג’ורדן הם כלים התקפיים מאוד לא מלוטשים, אבל כשהם מנוהלים ע”י הרכז הטוב בליגה, ביחד עם צלפים מוכחים כמו ג’מאל קרופורד, צ’אנסי בילאפס, קארון באטלר, מאט בארנס ואחרים אפשר להגיד בבטחה שהקליפרס יהוו מיס-מץ’ להיט, בעיקר מפני שהם יכולים להתמודד איתם מבחינה אתלטית. מבחינת האושיה על הקווים, זה כבר סיפור אחר.

אם, וזה חתיכת אם, הלייקרס יעשו את מה שנראה כרגע כבלתי יאמן ויעלו לגמר, אז מדובר במץ’-אפ שיהיה להיט כמעט בלתי אפשרי להתמודד איתו. על הנייר, להיט אין תשובה הגנתית מספיק טובה לשילוב של האוורד וגאסול, במיוחד כשהם צריכים לשמור על הקשת מסביב על קובי, נאש ומטה וורלד פיס.

מיאמי פגיעה, כך הוכיחו לנו המשחקים הראשונים של העונה, אבל עדיין לברון לא נראה כמו לברון של הפלייאוף האחרון (ועדיין מעמיד ממוצעים נהדרים) ואפשר להגדיר את העונה הרגילה של ההיט כזמן ניסוי וטעיה מבחינתם כי עבורם באמת שאין כמעט משמעות למיקומים הסופיים במזרח.

3) אוקלהומה לא עוצרת – ההפסד בגמר אשתקד אמור היה לתת לת’אנדרס את הדחיפה המוראלית שהם היו זקוקים לה כדי לעשות את הצעד הנוסף הזה, כמו שהרבה קבוצות גדולות עשו בעבר (הבד-בויס של דטרויט ומיאמי הנוכחית בעצמה). הטרייד על הארדן עשה רושם שבלם קצת את רוח הנעורים והאנרגיות הגדולות שהיו מסביב לקבוצה הזו, אבל פעם נוספת, אנו מגלים שסם פרסטי יודע מה הוא עושה. כנראה.

סקוט ברוקס לקח את סרג’ איבקה כפרויקט, ובתחילת העונה אנו רואים את הספרדי הרבה יותר שותף במשחק ההתקפי, ובהתאם נותן מספרי קריירה. בנוסף, אנו רואים את דוראנט משחק הרבה יותר בעמדה מס’ 4 כשפרקינס יורד לספסל וקווין מרטין עולה. ווסטברוק ממשיך להיות השחקן הבלתי-עציר שהוא, שסביר להניח שינצח לך שני משחקים ויפסיד לך אחד בשבוע. אוקלהומה קונה את היחס הזה גם במאי-יוני.

במובן הזה, נראה שלא רק שאוקלהומה לא נעצרה, אלא היא ממשיכה קדימה. האובדן של הארדן הוא גדול מבחינה מקצועית וחברתית, אבל כרגע מבחינה מקצועית קווין מרטין מתיישב בול על משבצת השחקן השישי, איבקה נותן מספרים טובים ודוראנט עדיין לא חימם את הידית אפילו כשהוא עוד רחוק מהממוצעים שאפיינו אותו ב-3 העונות האחרונות מבחינת קליעה (מבחינת אסיסטים וריבאונדים הוא משתפר). בקצב הזה אוקלהומה תתקדם לראשונה לעבר המקום הראשון במערב.

4) והמון דברים קטנים – מלו מתפתח להיות מנהיג באיחור של 5 שנים, דנבר הקבוצה הכי מרתקת בליגה, ריק אדלמן גאון, ברוקלין נראית נוצצת כמו ניו יורק ושברירית כמו ניו ג’רזי, ג’וש סמית’ עדיין לא פרנצ’ייז פלייר ברמה הגבוהה וטייריק אוואנס זה גלגולו הנוכחי של סטיב פראנסיס.

#קוויןדוראנט #גיימסהארדן #כרמלואנתוני #קוביבריאנט #בלייקגריפין #לברוןגיימס

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com