טורונטו ראפטורס
אחד הכישורים הכי מיוחדים שהיו לפיל ג’קסון או לזליקו אוברדוביץ’ היה להביא את הקבוצות שלהם ליכולת שיא בזמן הנכון. לפעמים המאמנים האגדיים הללו היו אפילו יוזמים משבר במהלך העונה כדי שהקבוצה שלהם תעבור מכשולים ותגיע מוכנה יותר לישורת האחרונה. אצל טורונטו בעונה שעברה זה לא היה המצב. הם פשוט הגיעו ליכולת שיא מוקדם מדי, והגיעו למשבר בזמן הכי לא טוב מבחינתם, מה שהוביל לסוויפ די משפיל מול הוויזארדס בסיבוב הראשון.
הקטע הוא שכשהראפטורס נראו טוב, הם נראו ממש טוב. הייתה להם התקפה שוטפת וזורמת, קייל לאורי נראה כמו רכז טופ 5 בליגה וכל הקבוצה נראתה בשלה להגיע רחוק בפלייאוף. אם דוויין קייסי יצליח איכשהו לשחזר את הגרסה הזו של הקבוצה הזו, ולא את הגרסה חסרת ההשראה ונטולת ההגנה שראינו מאמצע העונה והלאה, הקנדים יכולים עוד להיות אחת ההפתעות הנעימות של המזרח.
מאסאי יוג’ירי התייחס באוף סיזון לצורך של הקבוצה שלו בעמדת הסמול פורוורד והנחית את דמארה קארול, מי שהיה השחקן הכי טוב של אטלנטה בפלייאוף האחרון. ההחתמה הזו תעביר את טרנס רוס לתפקיד שיותר מתאים לו, השחקן השישי. ביחד עם לאורי ודמאר דרוזן (שאני עדיין מחכה שיפתח קליעה משלוש כדי להפוך לכוכב אמיתי בליגה), יש לטורונטו אחלה של בסיס. אז מה בעצם חסר לקבוצה הזו?
לטעמי, חסרים בטורונטו שני מרכיבים מאוד חשובים להתמודדות עם קבוצה כמו קליבלנד בפלייאוף. הראשון הוא עוד קצת ליטוש של יונאס ולנצ’יונאס. הסנטר הליטאי של הראפטורס, שנראה מצוין ביורובאסקט, לא מקבל מספיק אמון מדוויין קייסי, אבל הוא גם לא נותן לו יותר מדי סיבות להאמין בו. לכאורה, ולנצ’יונאס אמור להיות אחד הנשקים היעילים ביותר של הראפטורס. הוא אמור להיות האיש הגדול שמכניסים לו את הכדור לצבע ומתחילים לתכנן את הירידה להגנה, אבל זה עדיין לא מה שקורה ב-100% מהזמן. JV אכן מעמיד נתוני פוסט אפ לא רעים בכלל (נמצא באחוזון ה-88 בכל הקשור לקטגוריה הזו), אבל אלו לא נתונים שמפחידים את הקבוצה היריבה. לרוב ולנצ’יונאס לא מושך דאבל טים בפוסט אפ, ולא מעט פעמים זה נגמר בזריקה קשה.
מעבר לכך, גם אם היו מביאים עליו עזרה, אין לו כמעט יכולת מסירה. זה לא רק מספרים נמוכים (0.5 אס’ למשחק), אלא גם חוסר יכולת לקרוא את המצב כמו שצריך ולהגיב בהתאם. במהלך הזה ולנצ’יונאס היה חייב למצוא את אמיר ג’ונסון לשלשה מהפינה, אבל הוא אפילו לא ראה את זה והלך לאיבוד בתוך היער של שחקני הסלטיקס.
זו תהיה עונה מעניינת מאוד מבחינת ולנצ’יונאס (במיוחד לאחר הבעת האמון של הפרנצ’ייז בו עם הארכת החוזה ל-4 שנים תמורת 64 מיליון דולר), אבל לא רק מבחינתו. דוויין קייסי גם יצטרך להחזיר את הקבוצה שלו לשחק הגנה. לפני שנתיים טורונטו הייתה קבוצת טופ 10 בהגנה, אולם בעונה שעברה הם הדרדרו עד המקום ה-23, תוך כדי הפגנת הרבה מאוד חוסר תיאום ומעט מאוד עבודת רגליים. אם הראפטורס יחזרו לעצמם הגנתית (ההחתמה של קארול אמורה לעזור בתחום הזה), ואם ולנצ’יונאס ישדרג את עצמו התקפית, יש על מה לדבר.
חייבים לציין שגם אם כל זה יקרה, עדיין מרחף סימן שאלה גדול סביב השחקן המשלים בחמישייה. פטריק פטרסון זה עדיין לא פאוור פורוורד שאפשר ללכת איתו רחוק בפלייאוף, וגם אנתוני בנט (אם יגיע) הוא לא בדיוק החוליה שחסרה לפאזל של מאסאי יוג’ירי. בסופו של דבר, לראפטורס יש כמעט את כל המרכיבים כדי לבנות בניין של הצלחות. יש להם מנופים ויש להם בטון ויש להם עובדים. נראה שחסר להם עוד קצת ברזלים וגם קצת חזון כדי להתחיל לבנות את הבניין הזה כמו שצריך. מול קבוצה מלוטשת וכשרונית כמו קליבלנד, כנראה שהחצי בניין הזה לא יספיק.
וושינגטון וויזארדס
בעונה שעברה אני הייתי הנהג של ה-Anti-Band-Wagon של וושינגטון. במשך כל העונה חזרתי ואמרתי שהוויזארדס לא יהוו איום על הצמרת הגבוהה של המזרח כי הם משחקים לא נכון וכי רנדי וויטמן מאמן לא מספיק טוב. בסופו של דבר, במבחן התוצאה אפשר להגיד שצדקתי. הוויזארדס כשלו בדיוק היכן שכשלו בפלייאוף 2014, בחצי גמר המזרח, ורנדי וויטמן סיפק את אחד ה-Vines הגדולים בהיסטוריה, אבל הם לא הפסידו כי הם לא שיחקו נכון או לא היו מספיק טובים. הם הפסידו כי ג’ון וול היה פצוע וכי אל הורפורד גנב ריבאונד התקפה ענק שהציל לאטלנטה את הסדרה.
רק לי זה נראה שוול ממש לא מתעניין במה שיש למאמן שלו להגיד?
במהלך הפלייאוף האחרון משהו השתנה ב-DNA של וושינגטון. מקבוצה שמתבססת על שני גבוהים דומיננטיים וכמעט לא קולעת מבחוץ (16.8 זריקות לשלוש בממוצע בעונה הרגילה, מקום 27 בליגה) היא הפכה לקבוצת סמול-בול לכל דבר. המייק-אובר הזה היה מתבקש, במיוחד כשיש לך שחקן כמו ג’ון וול, שמתמחה במציאת שחקנים פנויים מהחדירות שלו.
נראה שה-DNA החדש הזה כאן כדי להישאר. ג’ארד דאדלי, אחד הכוכבים השקטים בעונה המצוינת של מילווקי אשתקד, הגיע לבירה כדי למלא את תפקיד הסטרץ’ פור של פול פירס, ולבטח התפקיד של ננה ומרצין גורטאט יצטמצם טיפה, אבל הוויזארדס למעשה בונים על ג’ון וול, בראדלי ביל ואוטו פורטר שיקחו אותם אל הארץ המובטחת, ולא בטוח שהם מסוגלים לעשות זאת.
אין עוררין שוול הוא מועמד מוביל לתואר הרכז הטבעי הכי טוב בליגה (נותן תחרות רצינית לכריס פול בקטגוריה הזו), ואין עוררין שבראדלי ביל הוא קלעי מצוין, ואין עוררין שאוטו פורטר נתן אחלה פלייאוף שבעולם בעונה שעברה, אבל משהו עדיין מרגיש בוסרי קצת בטריו הזה. פורטר עדיין צריך להוכיח שלא מדובר רק בסטוץ עם כוכבות, אלא שזו תחילתה של מערכת יחסים ארוכת טווח. ביל צריך להראות שהוא מסוגל להעביר עונה אחת בלי להיפצע, ואילו וול עדיין צריך לשדרג את הקליעה שלו מבחוץ (30% מהשלוש בעונה הרגילה. בפלייאוף הנתון הזה אפילו ירד. כמעט לא נעים לי לספר לכם כמה) כדי להפוך לאיום באמת מרתיע.
יכול להיות שהוויזארדס מתייחסים לעונה הזו כעוד עונת התחשלות, עונה בה הם יתחזקו מבפנים בעודם מחכים לסיום תקתוק השעון שיעיד על סיום החוזה של קווין דוראנט. וושינגטון היא אחת הקבוצות שהכי מושקעות בפנטזיה ש-KD יגיע אליהן כשחקן חופשי (אפילו נפתח חשבון טוויטר מיוחד כחלק מהמאמץ להביא את הדורנטולה) ואם הוא באמת יגיע, הוא יהפוך אותם ל-Instant Contenders, אבל אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. יותר מדי דברים צריכים להסתדר כדי שוושינגטון תצליח לצלוח את המזרח העונה, גם מבחינת פציעות, גם מבחינת היריבות ובעיקר כי אין להם מספיק כלים התקפיים כדי לנצח את קליבלנד בסדרה.
שיקאגו בולס
הבולס היו הקבוצה שהייתה הכי קרובה להדיח את קליבלנד בפלייאוף המזרח בעונה שעברה, וקצת קשה לזכור את זה עכשיו, אבל הם היו די קרובים. הבולס הובילו ברבע האחרון של גיים 4 בבית, כשהם ביתרון 1-2 בסדרה. אם הם היו מנצחים את המשחק הזה, קשה לי להאמין שקליבלנד הייתה מנצחת אותם 3 פעמים ברציפות, ומי יודע, יכול להיות שדייוויד בלאט כבר לא מאמן את קליבלנד, ושאולי תום ת’יבודו עדיין מאמן את שיקאגו (למרות שגם אם הוא היה לוקח אליפות כנראה היו מראים לו את הדרך החוצה מאילינוי). אבל הם לא ניצחו את המשחק. לברון מחק את המהלך האחרון שבלאט רשם על הלוח, לקח את הזריקה והקאבס מצאו את הזהות שלהם להמשך הפלייאוף.
האם שיקאגו של העונה הקרובה תהיה מסוגלת לדגדג את הקאבס שוב? לכאורה, אין שום סיבה שלא. ג’ימי באטלר אמור רק להשתבח עם הזמן וחוץ מקוואי לאונרד, לא נראה שיש שחקן שבנוי יותר טוב לשמור על לברון. דרק רוז נתן בפלייאוף האחרון הרבה סיבות להאמין שהוא מסוגל לחזור ל-80% ממה שהוא היה פעם. פאו גאסול נראה מדהים ביורובאסקט (זה הזמן גם להזכיר שהוא היה פצוע בחלק מהסדרה מול הקאבס). ג’ואקים נואה לא יכול לשחק יותר גרוע ממה שהוא שיחק בפלייאוף הקודם, ויש גם מאמן חדש בשיקאגו, שכנראה לא יעמיס על הכוכבים שלו כמו שת’יבס היה נוהג לעשות.
ברור שהבולס מסוגלים לדגדג את הקאבס, אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא האם הבולס באמת יעשו זאת. יש יותר מדי סימני שאלה קטנים סביב הקבוצה שלא נראה להם פתרון באופק, כמו למה הקבוצה בחרה בדראפט שחקן גבוה שמוכן לתרום מ-DAY 1 (בובי פורטיס) כשברור שהקו הקדמי שלה הוא הכי עמוס בליגה בעוד הקו האחורי דליל יחסית? מי ההרכב שסוגר משחקים בשיקאגו? מי הגו-טו-גאי של הקבוצה הזו, רוז או באטלר? האם ניקולה מירוטיץ’ מסוגל לעשות הגנה בכלל? האם לא כדאי להעביר את טאג’ גיבסון לחמישייה על חשבון ג’ואקים נואה, ולנסות לחקות את מה שסטיב קר עשה עם אנדרה איגודלה והאריסון בארנס?
כאמור, אלו סימני שאלה קטנים, אבל מה לעשות, אליפויות מוכרעות על סימני שאלה קטנים שכאלה. הן מוכרעות על זה שדריימונד גרין מסוגל לעשות בוקס אאוט לשחקנים שגבוהים ממנו בראש, הן מוכרעות על זה שקורי ג’וזף יכול להיכנס לחצי השני של גיים 6 בגמר המערב ולתת הצגה, הן מוכרעות על זה שריי אלן התאמן במשך שנים בדיוק לזריקה המשוגעת ההיא שהוא לקח בגיים 6 של הפיינלס ב-2013 (מי שלא לוחץ על הלינק פשוט פראייר). הדברים הקטנים משנים, ובשיקאגו יש הצטברות של יותר מדי כאלו.
הרוסטר של הבולס כרגע הוא כמו קובייה הונגרית שפרד הויברג נפגש עמה לראשונה. הוא יהיה חייב עזרה מגר פורמן, ה-GM, כדי לסדר אותה. כלומר, איזשהו טרייד יהיה חייב להגיע כדי לאזן את הרוסטר כדי ששיקאגו תוכל באמת לאתגר את קליבלנד ולא רק לדגדג אותה. אני הייתי חושב על טרייד על מירוטיץ’ ולאו דווקא על טאג’ גיבסון, שהוא החשוד המיידי לטרייד כבר כמה שנים. הסיבה לכך היא שמירוטיץ’ הוא מגבלה הגנתית והוא נחשף במלוא מערומיו בסדרה מול הקאבס בעונה שעברה, כאשר פעם אחר פעם לברון קרא לשחקן שמירוטיץ’ שמר עליו כדי שיבוא לפיק אנד רול. הריווח שהוא נתן בהתקפה איבד מערכו בעקבות ההגנה החלשה שלו, ואולי כדאי לעשות עליו טרייד כשהערך שלו עוד גבוה. אבל זה רק אני.
קליבלנד קאבלירס
בינינו, היריבה הכי גדולה של קליבלנד במזרח העונה היא קליבלנד עצמה.
לקאבס יש כל כך הרבה יותר כשרון משאר היריבות שלה במזרח, שקשה לראות איך איזושהי קבוצה יכולה לאתגר אותה. לרוב הקבוצות פשוט אין הגנה מספיק טובה כדי להכיל את האיום של לברון ג’יימס, בטח ובטח כשקיירי ארווינג וקווין לאב וג’יי.אר סמית’ לצדו, ואילו אחרי העונה האחרונה, אפשר גם להפסיק לדבר על חוסר הניסיון של שאר שחקני הקאבס (אולי חוץ מלאב), לאחר שרובם הוכיחו את עצמם במעמדים הכי גבוהים שיש.
עוד עונה ביחד, עם מחנה אימונים שלם לפני ועוד מיני מחנה אימון שלברון ארגן במיאמי, אמורים רק לשדרג את התיאום ואת הכימיה של הקבוצה הזו, שזה מפחיד בהתחשב בכך שבעונה שעברה, עם כימיה שהזכירה את זו של סתיו שפיר וג’מאל זחאלקה, הקאבס הצליחו לייצר מהלכים כאלו.
תחשבו על זה. לברון משחק כאן בחצי הילוך, מול טוני אלן, אולי השומר הכי טוב שיש בליגה מול פיק אנד רול, וקליבלנד עדיין מוציאה זריקה משלוש של קווין לאב בספוט-אפ בלי יד על הפנים, אולי הקליעה הכי יעילה שיש כיום חוץ משלשה מהפינה. עכשיו תחשבו איך זה הולך להיראות עם עוד כמה חודשים של תיאום ועם לאב מחויב פוסט-חוזה-מקסימום-לחמש-שנים. מפחיד.
אבל גם אם ננסה, אי אפשר לצייר את העונה הממשמשת ובאה של קליבלנד בצבעים ורודים בלבד. הדאגה הראשונה מגיעה מהכיוון של טריסטן תומפסון, שממשיך במלחמת ההתשה מול הנהלת הקאבס לגבי הארכת החוזה שלו ומנפנף באיום החתימה על ה-Qualifying Offer. אבל הסוגיה הזו כבר מוצתה מכל כיוון אפשרי, גם פה וגם במקומות אחרים. הדאגה השנייה היא לגבי הזהות של קליבלנד, לגבי איזו קבוצה אנחנו הולכים לראות על המגרש העונה.
כי אם אנחנו באמת מפעילים את גלגלי השיניים של המח שלנו ונזכרים באיזו קבוצה קליבלנד העמידה על הפרקט בפלייאוף האחרון, מדובר בגרסה שהיא לא ברת קיימא לאורך זמן. קבוצה הגנתית מובהקת, שהסתמכה על בידודים מתישים (אך באותה מידה יעילים) של לברון ועל מלחמה אינסופית של כל מיני דלבדובות. הזהות הזו התאימה כמו כפפה לכישורים של תומפסון, ובסופו של דבר היא גם סייעה לקאבס להגיע לגמר ה-NBA בפעם השנייה בלבד בהיסטוריה, אבל זו לא אותה קליבלנד שאנחנו נראה בעונה הקרובה.
בעונה הקרובה קווין לאב יחזור, קיירי ארווינג יחסר כנראה בחודשים הראשונים, מו וויליאמס יתן לקבוצה עוד שחקן שיכול להניע את ההתקפה ולא עוד שחקן שיכול רק להעביר את הכדור עד החצי ולתת אותו ללברון. מה שזה אומר זה שקליבלנד תעבור עוד תהליך העונה שבמסגרתו היא תמשיך לחפש את הזהות שלה. מה שהם עשו בפלייאוף זה נחמד, אבל זה לא אפשרי לשחק ככה למשך 82 משחקים בעונה הרגילה ולכן סביר להניח שהקאבס יחזרו למה שעבד בחצי השני של העונה שעברה (מלא בידודים של לברון וקיירי והמשך תהליך הריאן אנדרסוניות של קווין לאב) או שהם יאמצו לעצמם זהות חדשה, שתמקסם את היכולת של כל הביג-3.
עם החיסרון של קיירי בתחילת העונה, הסיטואציה הלא ברורה של תומפסון והחזרה של לאב מפציעה, זה הולך להיות חתיכת אתגר לדייוויד בלאט. ועוד לא דיברתי בכלל על זה שלברון נכנס לעונתו ה-13 בליגה (ושבעונה שעברה לקח לו בערך חודשיים + “מנוחה” במיאמי של שבועיים כדי לחזור לכושר שיא).
שיחק כבר יותר דקות ממה שמייקל ג’ורדן שיחק כל הקריירה שלו. לברון ג’יימס
על אף כל זאת, הכשרון של קליבלנד הוא עמוק מדי לבריכה הרדודה של המזרח, ויצטרך לקרות משהו מאוד קיצוני כדי שאיזושהי קבוצה מזרחית תצליח להדיח אותה באיזשהו שלב. הבעיה היא שהבריכה הרדודה הזו של המזרח היא חרב פיפיות. מצד אחד היא מאפשרת לקאבס לזחול בבטחה אל הפיינלס, אבל מצד שני, ברגע שמשתכשכים יותר מדי ברדודים, אחרי זה קשה לעשות את הסוויץ’ ולשחק עם הילדים הגדולים בעמוקים. בפיינלס ברגע שגולדן סטייט עשו התאמה אחת, לקליבלנד פשוט לא הייתה תשובה, ופה נעוץ ההבדל בין הקונפרנסים. אלופת המערב הייתה מפלצת תלת ראשית שידעה להתאים את עצמה כשצריך. אלופת המזרח הייתה One man show של לברון ג’יימס בלי עוד טריקים בשרוול.
זו הסיבה שקליבלנד צריכה לרצות באיזשהו מקום ששיקאגו ואטלנטה וטורונטו ומילווקי ומיאמי והוויזארדס ישדרגו את עצמן השנה כמו שכולנו מקווים ורוצים, לא רק כדי שתהיה תחרות במזרח, אלא כדי שקליבלנד תבנה את עצמה תוך כדי המאבקים מולן למלחמה האמיתית מול אלופת המערב.
Comments