• yuvaloz55

מודדים את החום במזרח – חלק 3

בחלק הראשון והשני של סקירת המזרח ניסיתי לבחון את מצבם של 7 הקבוצות הבולטות במזרח. זה לאו דווקא אומר שהקבוצות הללו בוודאות יגיעו לפלייאוף, אבל זה כן אומר שאלו הקבוצות הכי מעניינות והכי מוכשרות בקונפרנס. וכן, רוב הסיכויים שהן גם ימשיכו איתנו אחרי שהעונה הרגילה תסתיים.

אבל גם אם כולן באמת יעפילו לפלייאוף, עדיין יש מקום אחד פנוי (לפחות עד שהליגה תשנה את שיטת הדירוג לפי קונפרנסים, שכבר מזמן עבר זמנה), ובניגוד לשנים קודמות, שהתחרות אל המקום השמיני במזרח הייתה דומה לערב כישלונות צעירים במועדון “המרתף” ברעננה, העונה נראה כאילו יש מתחרות רציניות על הכבוד המפוקפק לחטוף סוויפ מקליבלנד בסיבוב הראשון של הפלייאוף. הבה ונכיר את המתמודדות.

אורלנדו מג’יק

יש בי חלק שרוצה שאורלנדו יצליחו העונה. אחרי כמה עונות שבהן הם כשלו, גם על המגרש וגם במשרדי ההנהלה (מישהו זוכר את ההחתמה התמוהה של בן גורדון בקיץ שעבר?), נראה שהקיץ הם מוכנים לשקם את עצמם. ויקטור אולדיפו נכנס לעונתו השלישית וצפוי להפוך ל-Borderline Allstar בקרוב, ניקולה ווצ’ביץ’ הוא שחקן לא רע בכלל, טוביאס האריס חתם ל-4 שנים ולאלפריד פייטון יש גם כשרון חוץ מהשיער המוזר הזה שלו. בנוסף, בקיץ האחרון סקוט סקיילס מונה למאמן הקבוצה, והמהלך הזה עלול להתברר כמשמעותי במיוחד.

סקיילס הוא מאמן תובעני, שהאקסיומה לגביו אומרת שהוא מביא עמו שינוי מרענן בשנה-שנתיים הראשונות בזכות הקשיחות והסטנדרטים הגבוהים שלו, אבל שבשנה השלישית ואילך הוא ממאיס את עצמו על השחקנים. המג’יק, שמאז שדוויט האוורד עזב מתבוססים בשלולית של המזרח, נראה לי יקנו את התסריט הזה. הם מוכנים לתת לסקיילס לעצב את הכישרונות הצעירים שלהם בדמותו, פשוט כי לא היה שם שום סוג של עיצוב בשנים האחרונות.

אורלנדו של העונה האחרונה היא כמו בן אפלק אחרי “גיגלי”. הם פשוט נראו במשך רוב העונה כמו חבורה אקלקטית של שחקנים שבמקרה נמצאת על המגרש באותו זמן, וזה פשוט לא נראה טוב כשבסיום העונה הם דורגו ב-Bottom 6 גם ביעילות התקפית וגם ביעילות הגנתית. עם זאת, אולי עם השינוי על הקווים והתוספות שנעשו בקיץ (מריו הזוניה שנבחר בדראפט, סי.ג’יי ווטסון שיגבה את פייטון ואולדיפו) המג’יק יתחילו את הטרנספורמציה שבסופו של דבר תוביל אל ה”ארגו” שלהם.

אז מה המג’יק צריכים לעשות כדי לאיים על הפלייאוף לראשונה מאז עזיבת סופרמן?

דבר ראשון, ההגנה חייבת להפסיק להתאפס. המג’יק היו לא מתואמים ולא מחויבים בהגנה בעונה שעברה. זה התבטא בספיגת כמות נק’ אסטרונומית מחיתוכים לסל ומירידה בעייתית להגנה במתפרצות. לא צריך להיות קוואי לאונרד או אנדרה איגודלה כדי לסגור את השחקן שלך כשהוא עושה תנועה בלי כדור או רץ למתפרצת. צריך פשוט לשים לב ולהיות מחויב. ג’יימס הארדן הוכיח את זה בעונה שעברה כשצמצם את כמות החלומות בהקיץ בהגנה בממוצע למשחק (עוד שנה שנתיים תהיה גם סטטיסטיקה לזה, אל תדאגו).


במהלך הזה אולדיפו פשוט לא עירני מספיק וזה מוביל לכך שהוא נתקע בזאזא פאצ’וליה ומאבד את השחקן שלו. ההגעה של סקיילס אמורה לשנות את כל זה. עם זאת, גם הקשיחות של סקיילס לא יכולה להוסיף אורך או יכולות חסימה לשחקנים שלו, וזו בעיה, כי המג’יק היו אחת הקבוצות הגרועות בליגה בעונה שעברה בהגנה על הצבע. ניקולה ווצ’ביץ’ הוא ההפך מרים-פרוטקטור וגם המחליפים שלו על הספסל (דוויין דדמון וגרג סטימסמה) הם לא פתרון לטווח ארוך. סקיילס יצטרך להטמיע איזושהי מערכת הגנתית באורלנדו שתחפה על החסרונות של הגבוהים שלו. אולי כדאי לו לחשוב על שיטה דומה לזו של מילווקי, שמתבססת על האורך, הזריזות והאתלטיות של הגארדים והפורוורדים שלה ופחות על שחקני הפנים. עם שחקנים כמו אולדיפו, ארון גורדון וטוביאס האריס זה יכול לעבוד.

בכל מקרה, לאורלנדו יש כמה וכמה אתגרים שהיא צריכה להתמודד עמם העונה. גם מאמן חדש, גם שדרוג ההתקפה ובמיוחד שיפור ההגנה. הם רק מתחילים את התהליכים הללו, ואילו מולם ניצבות קבוצות שלא נופלות מהן ברמת הכישרון וגם נמצאות בשלב מתקדם יותר של כל התהליכים הללו. זה יהפוך את משימת החדירה לפלייאוף לקשה מאוד עבורם, אבל היי, זה המזרח, קבוצות חלשות יותר כבר הגיעו לפלייאוף בקונפרנס הזה.

שארלוט הורנטס

ההימור של שארלוט בעונה שעברה על לאנס סטיבנסון אמנם נכשל כישלון חרוץ, אבל הוא היה הימור מושכל. העונה ההורנטס הלכו על הימור אחר, שגם אם יצליח, לא נראה לי שהוא כדאי.

אחד המהלכים הראשונים של האוף-סיזון היה טרייד בין פורטלנד לשארלוט שבמסגרתו ניקולה באטום עבר לצרעות בתמורה לג’רלד הנדרסון ונואה וונלה, בחירת הדראפט של ההורנטס ב-2014 (בחירה תשיעית). לכאורה, ברור שההורנטס ניצחו בטרייד. הם שלחו שחקן רוטציה ועוד איזושהי הבטחה עתידית מעורפלת בתמורה לאחד משחקני האול-אראונד הטובים בליגה שנכנס לעונת חוזה קיץ לפני שקונטיינרים של כסף יגיעו לכל קבוצות הליגה.

אבל המציאות ב-NBA היא אף פעם לא כל כך פשוטה. שארלוט בינתיים איבדה את מייקל קיד גילכריסט למרבית העונה וככל הנראה גם את הסיכויים להגיע לפלייאוף במזרח, וזה הופך את ההימור שלה הקיץ לבעייתי מאוד, כי לא רק באטום מסיים חוזה בקיץ, אלא גם אל ג’פרסון. אם השניים הללו יחליטו שהם עוזבים את צפון קרוליינה, שארלוט תחזור לאותה נקודת מוצא שבה היא הייתה לפני שנתיים כשהיא החתימה את ביג אל. נמושה שהשחקן הכי טוב שלה הוא קמבה ווקר. כלומר, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

אבל עד שזה יקרה יש עונה שלמה של כדורסל לפנינו, ומי יודע, אולי ההורנטס יתנו עונה לפנתיאון, כמו שנתנו לפני שנתיים. כדי שזה יקרה הם יצטרכו לצאת מהמקום האחרון בליגה באחוזים מהשלוש וב-EFG% ולהפוך להיות קבוצת התקפה ממוצעת (החיסרון של MKG יעזור להם פה) בזמן שהם ממשיכים להיות קבוצת הגנה מעל הממוצע (החיסרון של MKG יפגע בהם פה).


יתגעגעו אליו בשארלוט העונה. מייקל קיד גילכריסט


יש להורנטס את הכלים כדי לשפר את ההתקפה שלהם. יכולת המסירה של באטום תעזור ותפיג את הגעגועים לג’וש מקרוברטס מלפני שנתיים, יכולת הקליעה של ג’רמי לין וג’רמי לאמב וספנסר הוז ופרנק “אין-מצב-שהוא-שווה-ארבע-בחירות-דראפט-בסיבוב-הראשון” קמינסקי (כן, זה הכינוי שלו מעתה ועד עולם) תאלחש קצת את הכאב שבצפייה בהורנטס ותמיד יהיה להם את ביג אל בצבע, אחד משחקני הפוסט הטובים בליגה. אבל ההגנה שלהם ללא ספק תיפגע בלי קיד גילכריסט. הוא היה השומר הכי טוב שלהם (ואולי בליגה כולה) ולא בטוח שגם מומחה הגנתי כמו סטיב קליפורד ידע איך להתמודד עם ההיעדרות שלו.

זו הולכת להיות עונה חשובה מאוד עבור הפרנצ’ייז של ההורנטס. הטרייד על באטום היה סוג של ALL IN על הפלייאוף, אבל אם הם לא יצליחו, וכרגע, בלי MKG, נראה שזה מה שהולך לקרות (יש לפחות 9 קבוצות טובות מהן בקונפרנס), הם יצטרכו לעשות חתיכת Re-Buy בקיץ הבא.

דטרויט פיסטונס

קשה מאוד להתייחס לעונה שעברה של דטרויט כי היו בערך 4 גרסאות שונות של הפיסטונס בעונה הזו. הייתה את הגרסה המקורית, עם ג’וש סמית’, אבל הגרסה הזו פתחה את העונה בצורה נוראית, ובמאזן 23-5, סטן ואן גאנדי (שצריך להתכונן מעכשיו לבדיחות על הדמיון שלו למפכ”ל המשטרה החדש במקום לרון ג’רמי) לקח החלטה אמיצה וחתך את סמית’ בעזרת ה-Stretch Provision. מאותו רגע הבוכנות החלו לפעול וניצחו 11 מ-13 המשחקים הבאים שלהם. לפתע, הייתה תחושה בעיר המכוניות שהם מצאו את הנוסחה להצלחה.


לקח לו שנה, אבל הוא הביא את הסגל בדטרויט לאן שהוא רצה. סטן ואן גאנדי


אבל התחושה הזו התמסמסה לה עם הפציעה של ברנדון ג’נינגס, וגם הטרייד על רג’י ג’קסון בטרייד דד-ליין לא נתן לפיסטונס מספיק מומנטום כדי להתמודד עם אינדיאנה וברוקלין ובוסטון שנתנו חצי שני מצוין. בסופו של דבר, אחרי עונה של רכבת הרים, הפיסטונס מצאו את עצמם במקום מוכר, באמצע הלוטרי, לא פה ולא שם.

העונה הקרובה, לעומת זאת, צפויה להיות הרבה יותר יציבה. גרג מונרו עזב ויחד איתו סגנון המשחק של שני הגבוהים שדורכים אחד לשני על האצבעות בשני צדי המגרש. במקום זה סביר להניח שנראה סגנון משחק שמזכיר יותר את אורלנדו של סוף העשור הקודם, עם אנדרה דראמונד בתפקיד דווייט האוורד, ארסן איליאסובה ומרכוס מוריס בתפקיד ריאן אנדרסון וסטן ואן גאנדי בתפקיד סטן ואן גאנדי.

סגנון המשחק הזה ירווח את המשחק של דטרויט ויאפשר להם לשחק טיפה יותר מהר (היו ב-Bottom 5 בכמות פוזשנים אחרי האולסטאר בעונה שעברה), אבל לא פחות חשוב, הוא יבליט את הכישורים של אנדרה דראמונד. AD הוא אחד השחקנים הכי יעילים בליגה בפיק אנד רול (1.18 נק’ פר פוזשן) אבל בעונה שעברה הוא כמעט לא קיבל הזדמנויות לבצע את המהלך הזה, ככל הנראה בגלל העומס בקו הקדמי שסתם את הצבע. העונה, עם איליאסובה/מוריס שירווחו את המשחק ועם עוד קצת תיאום עם רג’י ג’קסון, המהלך הזה יכול להפוך לאימת הרחבות במזרח.


גם מג’קסון עצמו יש לא מעט ציפיות בעונה הקרובה. בתקופה הקצרה שלו בדטרויט הוא התגלה כאחד החודרים היעילים והעקביים בליגה ואף החל להגיע יותר לקו. יהיה מעניין לראות האם הוא ימשיך עם המגמה הזו או שזה היה חלק מהאנדרלמוסיה הכוללת שעברה על דטרויט בעונה שעברה.

על הנייר, לדטרויט יש את הכלים להגיע לפלייאוף, ואם הכל יתחבר, לא יפתיע אותי אם היא תסיים לפני בוסטון או אפילו לפני מילווקי או טורונטו, אבל עדיין לא קיבלנו מספיק סימנים שזה באמת הולך להתחבר. אנדרה דראמונד זה אחלה שחקן לפנטזי, אבל הוא לא הראה בשלוש שנותיו הראשונות איזושהי אינדיקציה שהוא מסוגל להיות עוגן הגנתי ברמה גבוהה, רג’י ג’קסון צריך לעמוד בציפיות גבוהות מאוד אחרי החוזה השמן שהוא קיבל בקיץ וברנדון ג’נינגס עדיין מתאושש מפציעה. לכן, לא יפתיע אותי אם הפיסטונס יפספסו את הפלייאוף גם העונה, אבל הם יהיו הרבה יותר קרובים מאשר בשנים קודמות.

אינדיאנה פייסרס

אם לגבי דטרויט קשה להסיק מהעונה הקודמת על העונה הנוכחית, על אינדיאנה אין בכלל מה לנסות. הקבוצה שלארי בירד הולך להעמיד בעונה הקרובה תהיה שונה בתכלית מהקבוצה שהייתה שם בעונה שעברה. אמנם הם ילבשו אותם חולצות, וזה יהיה באותו אולם, אבל הרוח של הקבוצה תהיה שונה לגמרי.

בשנים האחרונות הפייסרס היו קבוצה של כח, עם חמישייה מסורתית שכללה שני גבוהים Old-School בדמות דייוויד ווסט ורוי היברט. אחרי כמה עונות מוצלחות ושני הפסדים ללברון ומיאמי בגמר המזרח, בעונה שעברה, בלי פול ג’ורג’ הפצוע, הקונספציה הזו הוכחה כבעייתית ובקיץ הוחלט להחליף דיסקט. בעצם, לא דיסקט. הוחלט להחליף את כל המחשב.

התוכנית של לארי בירד ופרנק ווגל היא להפוך מאחת הקבוצות הכי פיזיות וגבוהות בליגה לקבוצת סמול-בול לכל דבר ועניין, ולשם כך הם מתכננים להסיט את פול ג’ורג’ לעמדת הפאוור פורוורד. הרעיון הכולל הוא שהיתרונות שהמיס-מאץ’ הזה יפתח עבור אינדיאנה בהתקפה יעלו על החסרונות שהמיס-מאץ’ הזה יפתח בהגנה. זה חתיכת הימור, במיוחד לאור העובדה שג’ורג’ חוזר אחרי פציעה של קרוב לשנה ושהוא מעולם לא שיחק בעמדה הזו, וההימור הזה יכתיב איך תיראה העונה הקרובה של הפייסרס.


אחד השחקנים הכי מעניינים בליגה השנה. פול ג’ורג’


ג’ורג’ כבר הביע מורת רוח מהשינוי הזה, ויש לו סיבות להיות מצוברח. זה לא רק המלחמה שצפויה לו ערב אחרי ערב מול שחקנים פיזיים ממנו, אלא העובדה שהוא יצטרך להיות ריבאונדר במשרה מלאה. עד העונה, עם ווסט והיברט לצדו, הריבאונדים של ג’ורג’ היו אקסטרה. העונה, לצד יאן מהימני, הריבאונדים שלו יהיו מאסט. אין לאינדיאנה אף שחקן נמוך שידוע בתור ריבאונדר (סי.ג’יי מיילס, מונטה אליס, ג’ורג’ היל) ולמרות שהכינוי של ג’ורג’ הוא התמנון, גם לו אין מספיק ידיים כדי לקחת כל כך הרבה ריבאונדים.

אבל בעיית הריבאונדים של אינדיאנה היא Necessary Evil כדי שהיא תוכל לשחק את הסגנון חדש שלה בהתקפה, סגנון שיכלול הרבה ניצול מיס-מאצ’ים של ג’ורג’, הרבה כדרורים של מונטה אליס והרבה שיער מגוחך של ג’ורג’ היל. גם במקרה של הצלחה סנסציונית של הסגנון הזה, קשה לי להאמין שהוא יצליח לחפות על הבעיות ההגנתיות הרבות שהוא מייצר. אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי (כמו עונת MVP של ג’ורג’ או עונת פריצה של סולומון היל, השחקן היחיד שמסוגל לתפקד כסטרץ’ פור בסגל חוץ מג’ורג’), יהיה לפייסרס קשה מאוד להגיע לפלייאוף עם הסגנון הזה.

בוסטון סלטיקס

אחד הטיעונים החזקים ביותר בעד משחק מהיר שמוביל ליותר פוזשנים הוא שזה מסייע בהסוואה של מחסור בכישרון. כאשר לקבוצה מסוימת אין יכולת לעשות סל במשחק העומד, כדאי לה לרוץ בכל הזדמנות לנסות לנצל מצבים בהם ההגנה לא מוכנה או לא מתואמת. בוסטון של העונה שעברה אימצה את הטיעון הזה ורצה איתו, ליטרלי, עד לפלייאוף.

לסלטיקס לא היה אף שחקן יוצר ברמה גבוהה ברוסטר. ישעיהו תומאס הוא Heat Check Guy פנטסטי, אבל הוא לא מישהו שאפשר לבנות סביבו התקפה איכותית, וחוץ ממנו אין אף שחקן יוצר ברמה ממוצעת אפילו בסגל של בראד סטיבנס. עם נתוני פתיחה כאלו, אפשר היה לצפות שלסלטיקס תהיה את אחת ההתקפות החלשות בליגה, איפשהו ליד הניקס או פילדלפיה. אלא שמבט בנתונים מראה שלאורך העונה ההתקפה של הסלטיקס דורגה במקום ה-20 הראוי, לפני קבוצות עם כלים התקפיים יעילים בהרבה כמו מיאמי, שארלוט ודנבר. אם אנחנו מצמצמים את הטווח רק לתקופה שאחרי האולסטאר, אחרי ההגעה של תומאס, לסלטיקס הייתה את ההתקפה ה-16 בטיבה בליגה, יותר טובה מקבוצות שאמורות להיות הרבה יותר קטלניות בהתקפה, כמו דאלאס, ממפיס, וושינגטון ופיניקס.

איך שאני רואה את זה, הסוד של הסלטיקס היה הריצה. בראד סטיבנס החזיק רוטציה רחבה שיכלה לרוץ בלי הפסקה ולהתיש את היריבות. זה הוביל למשחקים בקצב מסחרר ובסופו של דבר, הסלטיקס סיימו את העונה עם כמות פוזשנים ממוצעת של 98.4 למשחק, מקום 5 בליגה ומקום 1 במזרח ועם 15.4% מהפוזשנים שלהם שהסתיימו במתפרצת (מקום 9 בליגה). אמנם ההתקפה של הסלטיקס היא ממש לא רק ריצה אמוקית למתפרצת, והיא מורכבת מהרבה מאוד סטים יעילים שסטיבנס הטמיע (כמו שאפשר לראות כאן למטה) והם היו הקבוצה שקלעה הכי הרבה נקודות בעונה שעברה מפיק אנד רול, אבל לטעמי, משחק הריצה שלהם, ביחד עם זריקת הזין של קליבלנד בשני המשחקים האחרונים של העונה הרגילה, הוא מה שאפשר לסלטיקס לעקוף את מיאמי ואינדיאנה בסיבוב בקרב על הפלייאוף.


אין שום סיבה לחשוב שהשנה משהו ישתנה. בוסטון שמרה על הסגל שלה ואף הרחיבה את הרוטציה עם אמיר ג’ונסון ודייוויד לי. האחרון גם יאפשר לה גו-טו-מוב איכותי במשחק העומד (פיק אנד רול שלו עם תומאס). התוספות הללו, ביחד עם הבסיס שנבנה בעונה שעברה, אמורים להספיק כדי להגיע פעם נוספת לפוסט-סיזון.

זה השלב בו אני אמור לצאת בנבואה מפורטת שתסתיים בהסתייגות אלגנטית, אז Here We Go.

מבין הקבוצות שמתחרות על הכרטיסים האחרונים במזרח, בוסטון היא הקבוצה הבשלה ביותר. הניסיון והביטחון שהם צברו מההצלחה של סיום העונה הקודמת (מפברואר המאזן שלהם היה 13-24, המאזן השישי בטיבו בליגה והשני בטיבו במזרח) יחלחלו אל העונה הנוכחית והעומק שלהם הופך אותם לקבוצה מושלמת לעונה הרגילה הארוכה. וזה חשוב לא?

טוב, טוב, זה לא כזה חשוב. מה שבאמת חשוב זה הפלייאוף, ושם אין לסלטיקס סיכוי לעבור סיבוב עם הסגל הנוכחי, לא כל עוד אין להם כוכב אמיתי או הגנה נורמלית בצבע (קלעו מולם ב-61.3% ב-Restricted Area בעונה שעברה, הנתון השמיני הכי גרוע בליגה). אבל הדרך לשם עוברת דרך הצלחה בעונה הרגילה. אם הסלטיקס ימשיכו את המומנטום מהחצי השני של העונה שעברה אל תוך העונה הנוכחית, ולא פחות חשוב, אם ברוקלין תתחיל את העונה חלש, לפתע הערך של הבחירות של הנטס יעלה ויכול מאוד להיות שנראה טרייד שיקפיץ את הסלטיקס לכיתה של הגדולים.

בסופו של דבר, לסלטיקס יש יתרון על פני דטרויט ואורלנדו ושארלוט ואינדיאנה. לא רק שהיא קבוצה טובה יותר נכון לעכשיו, לדני איינג’ גם יש בפאוץ’ שלו נכסים מצוינים שמסוגלים להקפיץ את הקבוצה שלו קפיצת קנגורו לעבר צמרת המזרח.

#אלגפרסון #פולגורג #בראדסטיבנס #רגיגקסון #אנדרהדראמונד #ויקטוראולדיפו

1 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com