לאור האוף-סיזון הכי מטורף שהיה לנו בשנים האחרונות, הגיע הזמן להחזיר את מקצה הדירוג משנת השבתון שלו.
למי שלא מכיר או שכח או סתם בא לו לקרוא עוד פסקה לפני שנכנסים לעובי הקורה, הרעיון של מקצה הדירוג נולד מדייוויד אולדריג’, הכתב של TNT שנוהג לעשות דירוג דומה. הדירוג לא בא לנחש מי תגזור רשתות ביוני 2018, אלא מי הייתה הכי מוצלחת ביולי-אוגוסט 2017. מי מיקסמה את הנכסים שלה, ומי שרפה את האסימונים. מי שיפרה את המצב שלה ביחס לתחילת הקיץ ומי לא עשתה לימונדה מהלימונים שלה.
הדירוג הזה מתייחס למספר משתנים:
מה התכנית לטווח ארוך של הקבוצה ואיך היא מתכתבת עם הפעולות שהיא עשתה בקיץ?
אילו החתמות נעשו בפרי אייג’נסי ואיך הן מקדמות את הקבוצה?
אילו טריידים נעשו ואיך הם מתקשרים לתמונה הגדולה?
מה מצב תקרת השכר של הקבוצה? האם היא תקעה את עצמה עם חוזי עתק או שיש לה גמישות פיננסית לטווח הארוך?
האם היו עוד פעולות מאחורי הקלעים שמשנות את התמונה (חילופי מאמן, ג’נרל מנג’ר וכו’)
לגבי הדראפט, אני נותן לו משקל נמוך יותר משום שלא ראיתי את הרוקיז החדשים יותר מדי ואין לי משהו חכם להגיד חוץ מסטטיסטיקות מנופחות של ליגת הקיץ וכמה בדיחות חסרות טעם על לאוואר בול.
למרות הכל, בתכלס, יש הרבה מדע שבעל פה בדירוג הזה. הוא מתיימר להתבסס על סטטיסטיקות ואקסיומות וחצאי אמיתות. בסופו של דבר הוא סובייקטיבי לגמרי, ואתם מוזמנים להגיב, לבקר, לקלל, להסכים ולעשות את כל מה שהאינטרנט מאפשר לנו. בשביל זה המציאו אותו.
*יש פה הרוב הארי של ההחתמות וההעברות שנעשו בקיץ, אם אתם בכל זאת מוצאים משהו שחסר/לא מדויק ובא לכם להיות טרחנים, תגידו לי ואני אעדכן.
מקום 10 – פיניקס סאנס
באו: ג’וש ג’קסון, דבון ריד (דראפט)
הלכו: לאנדרו ברבוסה (נחתך)
הוחתמו מחדש: אלן וויליאמס (17 מיליון ל-3 עונות)
מתנדנדים: אלכס לן
בגדול: ריאן מקדונו, הג’נרל מנג’ר של הסאנס, קיבל הארכת חוזה עד 2020. עדיין לא ברור לי מה התכנית של מקדונו. כשהוא הגיע לקבוצה ב-2013 הוא תכנן בקפידה את הטנקינג של הקבוצה ושלח את כל השומן העודף (לואיס סקולה, מרצין גורטאט) בתמורה לבחירות דראפט, אבל איכשהו הסאנס ניצחו 48 משחקים ופספסו את הפלייאוף בעונה מטורפת (בעונה שעברה המאזן הזה היה מספיק להם למקום השישי). עונה לאחר מכן מקדונו החתים את אייזיאה תומאס על חוזה פנטסטי אבל העביר אותו בדד-ליין. במקביל הוא הביא את ברנדון נייט וויתר על הבחירה העסיסית של הלייקרס (זו שתלך לפילדלפיה או לבוסטון בקיץ הבא). בתווך לגוראן דראגיץ’ נמאס והוא עזב בטרייד בו מקדונו הצליח לשנורר מפט ריילי 2 בחירות דראפט. בין לבין היה המרדף העקר אחרי למרקוס אולדריג’, שתקע את הסאנס עם החוזה המגושם של טייסון צ’נדלר.
קורות החיים של מקדונו מלאות בכל טוב ובכל רע. דווין בוקר בבחירה ה-13 בטור הבעד, החוזה הגרוע של ברנדון נייט בטור הנגד, אפשר להמשיך כך כל הלילה. עדיין לא ברור האם הוא טוב או רע. עדיין לא ברור כל כך מה התכנית שלו. כל פעם שנראה שהוא עושה משהו חיובי, הוא עושה משהו שלילי מיד אחריו. הוא כמו הג’וקר ב”האביר האפל”, כמו כלב שרודף אחרי מכוניות. הוא לא ידע מה לעשות אם הוא יתפוס אחת.
במערב העמוס הסאנס הם ככל הנראה הקבוצה היחידה שלא מתביישת להודות שהיא לא הולכת על הפלייאוף העונה. הפליקנס והקינגס והלייקרס והג’אז והגריזליז והמאבס לא יכולים לעשות את זה, וזה נותן לסאנס הד-סטארט במירוץ לתחתית ע”ש מייקל פורטר, הפרוספקט הבכיר של דראפט 2018. במציאות הזו, הסאנס, למרות השנניגנז של מקדונו לאורך השנים, מתנהלים נכון.
בקטן: ג’וש ג’קסון הוא הבשורה הגדולה עבור אוהדי הסאנס בקיץ הזה. אחרי שקיבלו שני שחקנים בוסריים בדראפט הקודם (דראגן בנדר ומרקיז כריס) ג’קסון אמור להיות הצלע השלישית לצד דווין בוקר ואריק בלדסו. מעבר לכך, הסאנס הם הקבוצה שבנויה הכי טוב לטרייד על סופרסטאר בעתיד הקרוב. יש להם הרבה צעירים מסקרנים (ג’קסון, בנדר, כריס, טיילר יוליס), וטרנים מוערכים (צ’נדלר, ג’ארד דאדלי), שחקן שבמזרח ככל הנראה יהיה אול-סטאר (בלדסו) ושתי בחירות עודפות ממיאמי. לא סתם השם שלהם קופץ הרבה בהקשר של קיירי ארווינג. תתרגלו לזה.
אבל עד שטרייד כזה יקרה, הסאנס עדיין צריכים לפתור את הפלונטר עם אלכס לן מבלי שזה יפגע להם בנדל”ן הפנוי שלהם מתחת לתקרה (מצרך די נדיר בנוף הנוכחי של ה-NBA) והם צריכים להמשיך לפתח את הצעירים המסקרנים שלהם. בהיעדר טרייד, הם יהיו קבוצת ליג-פאס חביבה, אבל לא הרבה מעבר לזה העונה.
מקום 9 – סקרמנטו קינגס
באו: זאק רנדולף, וינס קארטר (שחקנים חופשיים, ממפיס), ג’ורג’ היל (שחקן חופשי, יוטה), דארון פוקס, ג’סטין ג’קסון, הארי צ’יילס (דראפט), בוגדאן בוגדנוביץ’ (שחקן חופשי, פנרבחצ’ה)
הלכו: טייריק אוונס, בן מקלמור (שחקנים חופשיים, ממפיס), רודי גיי (שחקן חופשי, סן אנטוניו), דארן קוליסון (שחקן חופשי, אינדיאנה), לנגסטון גלוואי (שחקן חופשי, דטרויט), ארון אפללו (שחקן חופשי, אורלנדו)
מתנדנדים: טיי לאוסון
בגדול: במשך שנים הקינגס היו מעוז של הפסדים וחוסר שליטה. זו הייתה תחנת רכבת של מאמנים ורכזים ובעלים ולא היה אף אחד שיתעל את הכשרון של דמרקוס קאזינס לניצחונות (לא בטוח שהאדם הזה קיים, דרך אגב). באמצע העונה שעברה ולאדה דיוואץ החליט שהוא רוצה להיות רק מעוז של הפסדים. הטרייד על בוגי נתפס כהפסד עבור הקינגס, אבל הם קיבלו את השליטה על הקבוצה שלהם בחזרה ובקיץ הזה הם הביאו כמה וטרנים (רנדולף, קרטר, היל) שיעזרו לייצב את חדר ההלבשה ולעזור לחברה הצעירים. זה משהו שלא היה בסקרמנטו בשנים האחרונות.
מעבר לוטרנים, השם הגדול שהגיע הקיץ הוא דארון פוקס, הפוינט גארד התזזיתי מקנטקי שאמור להיות רכז העתיד של הקבוצה. אחרי שנים של חוסר ודאות בעמדת הרכז וכל מיני ממלאי חורים (ראג’ון רונדו, דארן קוליסון, אייזיאה תומאס לפני שהוא הפך לאייזיאה תומאס, ארון ברוקס וכו’) פוקס נראה כמו הבחור הנורמלי הזה שאפשר להביא כדי שיכיר את ההורים. זה יקח עוד זמן, אבל הקינגס נמצאים בדרך הנכונה בחזרה לרלוונטיות, בטח אם העונה הם ימשיכו להיות גרועים ויוסיפו את כשרון צעיר לרוסטר.
בקטן: הקינגס דפקו קינגס בערב הדראפט והמירו את הבחירה ה-10 (זו שקיבלו מניו אורלינס בטרייד על קאזינס) בבחירות ה-15 וה-20. הארי צ’יילס, שנבחר במקום ה-20, היה אחד הכשרונות הבכירים של מחזור דראפט 2017, אבל אז הוא נפצע ובמכללות הוא לא ממש הראה שהוא חזר לעצמו. ג’סטין ג’קסון היה אחד השחקנים המובילים אצל אלופת המכללות, אבל התקרה שלו נמוכה יותר. הקינגס לקחו פה סיכון כאשר הם יכלו לקחת את מאליק מונק ששיחק ביחד עם פוקס במכללות. מעבר לכך, הם קצת שילמו יותר מדי על היל, שבשוק הרווי של הפוינט-גארדים לא נראה היה שיש לו יותר מדי קונים. אבל בסדר, ביחס לקינגס של העונות הקודמות, עדיין מדובר באחלה של קיץ.
מקום 8 – יוסטון רוקטס
באו: כריס פול (טרייד, יוסטון), פי.ג’יי טאקר (שחקן חופשי, טורונטו), לוק מבה א מוטה (שחקן חופשי, קליפרס), טאריק בלאק (שחקן חופשי, לייקרס)
הלכו: פטריק בברלי, לו וויליאמס, סם דקר, מונטרז הארל, נער המגבות, לוח השש-בש של דריל מורי ו-Cash Considerations! (טרייד, קליפרס)
הוחתמו מחדש: ג’יימס הארדן (170 מיליון דולר ל-4 עונות, יתחיל להיחשב מ-2019/20), ננה (11 מיליון ל-3 עונות)
בגדול: הטרייד על כריס פול היה המהלך הגדול של קיץ 2017. הוא לאו דווקא המהלך הכי טוב, לטעמי, אבל הוא בהחלט המהלך הכי גדול. הוא זה שקבע את הטון לאורך כל הקיץ ונתן את האות לתחילת מירוץ החימוש של הליגה שבסופו מחכים הווריורס.
למה הוא לא המהלך הכי טוב בעצם? למה החיבור של אחד הרכזים הטובים בהיסטוריה עם הלוחש לרכזים, מייק דאנטוני, כשג’יימס הארדן משחק ליד, לא נתפס אצלי כהום-ראן?
חפרתי על זה ארוכות באחד הפוסטים הקודמים שלי, אבל הסיבה העיקרית היא שאני לא חושב שזה מספיק כדי לאיים על הווריורס בעונה הקרובה, ובקיץ הבא פול יהפוך לשחקן חופשי, ולא נראה לי שדריל מורי שש לתת לו 200 מיליון דולר לעונה שישאירו אותו תחת חוזה עד גיל 38. זו ההגדרה לחוזה לא סחיר, ומורי לא עושה חוזים כאלו. או שפול יוותר על הכסף שמגיע לו, או שמורי יוותר על העקרונות שלו. בהתחשב בזה שהרוקטס התחייבו כבר להארדן עד 2023, קשה לי לראות אותם נותנים עוד סופר מקס לשחקן פחות טוב ממנו, ואז רוב הסיכויים שפול יעזוב וישאיר את הרוקטס בלעדיו ובלי כל הנכסים שהם שלחו לקליפרס תמורתו. זו לא ההגדרה להום-ראן. זה יותר כמו חבטה לאמצע המגרש שמביאה אותך לבסיס השני. זה נחמד, אבל זה לא הום-ראן.
בקטן: מה שמצחיק הוא ששאר המהלכים של מורי בקיץ מצאו חן בעיני יותר מאשר הטרייד על פול. טאריק בלאק הוא תחליף יותר מראוי למונטרז הארל והצירוף של פי.ג’יי טאקר ולוק מבה א מוטה, ביחד עם הנוכחות של טרבור אריזה, מבטיח שלרוקטס יהיו מספיק שחקני כנף הגנתיים לשים על הפרקט בסדרה פוטנציאלית מול הווריורס.
חוץ מזה, הסיפור הגדול של הקיץ מצד יוסטון הגיע בעקבות הדיווחים על כך שלסלי אלכסנדר שוקל למכור את הקבוצה. שוק גדול, שני כוכבים בשיא הקריירה שממלאים את האולם, אחד מהם חתום 6 שנים קדימה, מועדון עם היסטוריה יחסית מפוארת. באקלים הנוכחי זה שווה הרבה מאוד כסף לאלכסנדר, השאלה היא האם הבעלים הבא יהיה טוב לאוהדים ולליגה כמו שאלכסנדר היה. בכלל לא בטוח.
מקום 7 – דנבר נאגטס
באו: פול מילסאפ (סיין אנד טרייד, אטלנטה), טיילר ליידון (דראפט), טריי ליילס (טרייד, יוטה)
הלכו: דנילו גאלינרי (סיין אנד טרייד, קליפרס), מייק מילר (נחתך)
מתנדנדים: מייסון פלמלי
בגדול: מאז שסטף קרי הדיח את דנבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף ב-2013 הנאגטס היו באיזשהו לימבו. אנדרה איגודלה עזב, ג’ורג’ קארל פוטר, מאסאי יוג’ירי נטש לטורונטו והנאגטס לא היו באזור החיוג של הפלייאוף ולא ממש היו רלוונטיים. כל זה השתנה בעונה שעברה כשניקולה יוקיץ’ הפך מהשחקן-הזה-שנתן-עונת-רוקי-חביבה-אבל-יש-לו-גוף-של-נדב-הנפלד לאחד השחקנים הכי מלהיבים ויעילים בליגה. אחרי האול-סטאר ההתקפה של הנאגטס, בהובלת הסנטר הסרבי, הייתה הטובה בליגה עם 112.6 נק’ ל-100 פוזשנים. העלייה המטאורית של יוקיץ’ שינתה לחלוטין את מסלול הקבוצה, לפתע לאף אחד לא אכפת שעמנואל מיודיאי לא מסוגל לקלוע או שאף אחד לא רוצה את השחקנים עם המשכורת הכי גבוהה בקבוצה (קנת’ פאריד, ווילסון צ’נדלר) כי פאק איט, יש את יוקיץ’.
את הפירות מהשינוי הזה הנאגטס קצרו בקיץ הזה. פול מילסאפ, שהיה אחד השחקנים החופשיים המובילים בקיץ הזה, הגיע לקולורדו. מילסאפ אמנם בן 32 וסביר להניח שנראה איזושהי דעיכה מכיוונו, אבל החוזה שלו הוא רק ל-3 שנים ולפי הדיווחים, לנאגטס יש אופציית יציאה אחרי שנתיים, כך שאם הדעיכה שלו תצבור מהירות, הם יוכלו להיפרד כידידים מבלי שהחוזה שלו יעיק על תקרת השכר. בעולם בו פול ג’ורג’ עובר לאוקלהומה סיטי, כריס פול ליוסטון וג’ימי באטלר למינסוטה זה עדיין לא מבטיח הרבה לדנבר. יכול להיות שהם עדיין יפספסו את הפלייאוף, אבל אין ספק שהם השתפרו בקיץ הזה, ושמו את עצמם בפוזיציה להשתפר גם בעתיד.
בקטן: טריי ליילס נתן עונת רוקי מסקרנת מאוד ביוטה ואז התרסק בעונה השנייה שלו. אולי אוויר ההרים בקולורדו יחזיר אותו למסלול, ובהתחשב בזה שהוא עוד לא בן 22, הטרייד בו הם שלחו את דונובן מיצ’ל בתמורה לליילס וטיילר ליידון (כמעט כתבתי טיילר דרדן, לא יודע למה) היה הימור מושכל. אם אתם מחפשים קבוצת ליג פאס השנה, דנבר צריכה להיות בצמרת הרשימה שלכם.
מקום 6 – פילדלפיה 76
באו: מרקל פולץ (דראפט), ג’יי ג’יי רדיק (שחקן חופשי, קליפרס), אמיר ג’ונסון (שחקן חופשי, סלטיקס)
הלכו: ג’רלד הנדרסון (נחתך), סרחיו רודריגז (צסקא מוסקבה)
בגדול: יש ניחוח באוויר. ניחוח של הצלחה, אבל לא סתם הצלחה. הצלחה מספקת שמגיעה אחרי שנים של הקרבות, אחרי שנים של התעללות רגשית ופיזית. זה הרגע שבו אוהדי פילדלפיה נכנסים מתחת לפוסטר של ראקל ומתחילים את הבריחה שלהם מכלא הינקי. זה ה-Hinkie Redemption שלהם. וגם שלו. הקיץ הזה התהליך סוף סוף הגיע לבשלות. סוף סוף אפשר להתחיל לראות את האור בקצה מנהרת הביוב.
זה התחיל בזכות ג’ואל אמביד בעונה שעברה. אמין אל חסן אמר את זה בצורה הברורה ביותר באחד מאינספור הפלטפורמות שלו. כשאתה רואה את ג’ואל אמביד, אתה פשוט יודע שזה זה. אתה פשוט יודע שזה פרנצ’ייז פלייר. שזה שחקן שמשנה גורלות. כל עוד הוא בריא. העונה הוא יזכה לשתף פעולה עם בן סימונס ומרקל פולץ והסיקסרס יהיו אחת הקבוצות הכי מעניינות בליגה. יש להם מספיק כשרונות צעירים כדי להתחיל לזכות מחדש באהבתם של כל אלו שהעדיפו לראות צבע מתייבש מאשר משחקים של פילדלפיה בשנים האחרונות (אני ביניהם). מעבר לכך, יש מספיק ואקום במזרח כדי שאם הכל באמת יתחבר לצעירים המבטיחים הללו, אולי אפילו נראה אותם בפלייאוף.
בקטן: כדי לעזור לצעירים הפוחזים הללו ג’יי ג’יי רדיק הגיע בחוזה שמפצה אותו על כל השנים בהן הוא היה אנדר-פייד (23 מיליון לעונה). גם אמיר ג’ונסון הגיע כדי לתת קצת מהניסיון שלו ולתקוע עוד קצת את הקריירה של ג’אליל אוקפור. שניהם הגיעו בחוזים לעונה אחת כך שהסיקסרס עדיין שמרו על גמישות של נדיה קומנצ’י לקראת קיץ 2018 (לברון?) ועדיין יש להם את הבחירה של הלייקרס (ב-2018) או הקינגס (ב-2019), תלוי איפה הבחירה של הלייקרס תיפול בדראפט הבא. זה אמנם לקח הרבה זמן לחצוב את הדרך החוצה עם פטיש הסלעים, והם היו צריכים לעבור דרך ארוכה בתור ביוב מלא בחרא, אבל הסיקסרס יכולים להתחיל להריח את זיהוטאנחו.
מקום 5 – מינסוטה טימברוולבס
באו: ג’ימי באטלר (טרייד, שיקאגו), ג’סטין פאטון (דראפט), טאג’ גיבסון (שחקן חופשי, מינסוטה), ג’ף טיג (שחקן חופשי, אטלנטה), ג’מאל קרופורד (שחקן חופשי, קליפרס/אטלנטה)
הלכו: זאק לווין, כריס דאן (טרייד, שיקאגו), ריקי רוביו (טרייד, יוטה)
בגדול: טום ת’יבודו הוא לא מדריך בתנועת נוער. תוך שנה הוא לקח את חבורת הצעירים העליזה של מינסוטה, חתך ממנה את כל מה שלא הכרחי/נבחר בבחירה הראשונה בדראפט ופינה את המקום לוטרנים שיעזרו לו לנצח כבר עכשיו.
הקיץ של ת’יבס התחיל עם הטרייד על ג’ימי באטלר, בו הוא שלח את הרצועה הצולבת הקרועה של זאק לווין ואת עונת הרוקי המזעזעת של כריס דאן ביחד עם רוקי שהכינוי שלו הוא אנדראה ברניאני הפיני בתמורה לג’ימי באטלר. זה טרייד שכולנו היינו עושים, בטח כשמתבלים אותו בבחירה ה-16 בדראפט. אחר כך הגיעו כמה מהלכים שקצת יותר קשה להסביר.
לת’יבס, שהוא גם הנשיא לענייני כדורסל של הזאבים, היה עוד מקום מתחת לתקרת השכר והוא אף הגדיל אותו לאזור ה-30 מיליון כשהעביר את ריקי רוביו ליוטה בתמורה לבחירת דראפט ב-2018 (ששייכת לאוקלהומה סיטי, כך שסביר להניח שהיא תהיה בסוף הסיבוב הראשון). את המקום הזה הוא הוציא על ג’ף טיג האפרורי, טאג’ גיבסון הסולידי וג’מאל קרופורד הדינזאורי. גם אחרי שבאטלר הגיע, הוולבס היו צריכים עוד הזרקה של קליעה והגנה. טיג הוא ממוצע בשניהם, קרופורד טוב רק באחד מהם (וגם זה לא ממש) וגיבסון טוב רק בשני מהם. אפשר היה לנצל את הכסף הזה קצת יותר ביעילות, לטעמי, ועל אף שמינסוטה תהיה קבוצה טובה יותר העונה עם באטלר במקום זאק לווין, הקיץ הזה שינה את הנרטיב של הקבוצה. מחבורת צעירים עם פוטנציאל שגדלה ביחד הם הפכו לקבוצה של וטרנים שגם יש לה במקרה גם את קארל אנטוני טאונס ואנדרו וויגינס, ובחלק האחורי של הראש היא מתחילה לחשוש מקיץ 2019, בו באטלר יהפוך לשחקן חופשי. למרות שהם לבטח ישתפרו, משהו בתמימות ובקסם של הקבוצה הזו קצת נפגע בקיץ הזה.
בקטן: מינסוטה משלמת כרגע בערך 30 מיליון לעונה לג’ורג’י ז’נג וגיבסון, שני פורוורדים שלא ממש עשו את האדפטציה לכדורסל המודרני של ה-NBA, אין להם טווח מבחוץ וההגנה שלהם על גארדים היא קצת חשודה (בעיקר של ז’נג). בדומה לחוזים של ריאן אנדרסון או יונאס ולנצ’יונאס או יאן מהימני, אלו הם החוזים שפוגעים בקבוצה שרוצה לרוץ לאליפות.
מעבר לכך, הספסל של מינסוטה הוא עדיין בגדר נעדר. קרופורד אמור לשפר את התרומה של החמישייה השנייה עם ה-Instant Offense שלו, אבל כרגע לת’יבודו אין יותר מדי אופציות מהספסל. בעצם, הוא בכל מקרה הולך לשחק 40 דקות עם טאונס, וויגינס ובאטלר כל משחק אז זה לא כל כך משנה.
מקום 4 – גולדן סטייט ווריורס
באו: עומרי כספי (שחקן חופשי, מינסוטה), ניק יאנג (שחקן חופשי, לייקרס), ג’ורדן בל (דראפט)
הלכו: אף אחד משמעותי
הוחתמו מחדש: קווין דוראנט (51 מיליון דולר לשנתיים), סטף קרי (201 מיליון דולר ל-5 שנים), אנדרה איגודלה (48 מיליון דולר ל-3 שנים), שון ליווינגסטון (24 מיליון דולר ל-3 שנים), זאזה פאצ’וליה (3.5 מיליון דולר לעונה אחת), דיוויד ווסט (מינימום)
מתנדנדים: איאן קלארק, ג’יימס מייקל מקאדו, מאט בארנס
בגדול: להחתים את סטף – צ’ק. להחתים את KD – צ’ק. להחתים את איגי – צ’ק. להחתים את ליווינגסטון – צ’ק. לעטוף את הכל בוטרן רעב לטבעת מהמזרח התיכון וסוואגי פי – צ’ק. להישאר מתחת לאייפרון (תקרת המס שאחריה קבוצה מאבדת את החריגות שלה) – שלילי.
לווריורס היו שאיפות גדולות בקיץ הזה, והם עמדו כמעט בכולן. קווין דוראנט עשה ג’סטה לג’ו לייקוב ולקח חוזה נמוך מהמקסימום, מה שאפשר להחתים את איגודלה וליווינגסטון ולשמור על הבסיס של קבוצת האליפות ביחד. התקווה של הווריורס הייתה לעשות את זה מבלי לעבור את האייפרון, אבל מהרגע שתקרת השכר ירדה לאזור ה-99 מיליון דולר (בין היתר בגלל שהווריורס היו כל כך טובים בפלייאוף שהליגה איבדה הכנסות ממשחקים שלא התרחשו), היה ברור שזה לא יקרה. אז הם ישלמו קצת מסים, והם ימשיכו להסתמך על כח המשיכה של הקבוצה עם כח המשיכה הכי גדול בליגה כדי להמשיך להחתים שחקנים על חוזים נמוכים (כמו דייוויד ווסט וכספי) והם ימשיכו להיות הטים-טו-ביט עד הודעה חדשה.
בקטן: הווריורס לא אמורים להיות קבוצה עם תנועה מרובה ברוסטר שלהם בעתיד הקרוב. זה מה שקורה כשיש לך 4 מתוך 20 השחקנים הטובים בליגה, אין לך צורך להזיז יותר מדי חתיכות בפאזל. סביר להניח שנראה החתמות סטייל כספי בשנה-שנתיים הקרובות. זה אולי ישתנה בקיץ 2019, בו קליי תומפסון יהפוך לשחקן חופשי והווריורס יהיו כנראה קבוצת Repeater Tax. עד אז יש עוד הרבה זמן, וככל הנראה שנמשיך לראות את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה משחקות כדורסל ברמה שהיא כמעט לא פיירית.
מקום 3 – אוקלהומה סיטי ת’אנדר
באו: פול ג’ורג’ (טרייד, אינדיאנה), פטריק פטרסון (שחקן חופשי, טורונטו), ריימונד פלטון (שחקן חופשי, קליפרס), טרנס פרגוסון (דראפט)
הלכו: ויקטור אולדיפו, דומנטאס סאבוניס (טרייד, אינדיאנה), טאג’ גיבסון (שחקן חופשי, מינסוטה)
הוחתמו מחדש: אנדרה רוברסון (30 מיליון ל-3 עונות), ניק קוליסון (מינימום לעונה אחת)
בגדול: הת’אנדר לפני קצת יותר משנה, אחרי שהגיעו לגמר המערב, איבדו את הכוכב הכי גדול שלהם. בדרך כלל קבוצות שמאבדות את שחקן בקליבר של דוראנט נעלמות במרתפי הליגה לכמה שנים עד שהן מתאוששות. הקאבס היו כל כך רעים בשנים אחרי העזיבה (הראשונה?) של לברון שהם זכו 3 פעמים בלוטרי, וגם שחקנים פחות היסטוריים מדוראנט ולברון כמו כריס בוש (שעזב את טורונטו ב-2010) או סטיב נאש (שעזב את פיניקס ב-2012) מוכיחים שכאשר שחקן איכותי עוזב את הקבוצה שלו ללא תמורה, בדרך כלל מסלול ההתנגשות עם כדורי הפינג-פונג תופס תאוצה.
במקרה של אוקלהומה סיטי, לא מן הנמנע שהם יצליחו לחזור תוך שנתיים לאותו מעמד בו הם היו עם דוראנט, הגמר האזורי. השילוב בין ג’ורג’ לראסל ווסטברוק מרגיש הרבה יותר נכון והרבה פחות מאולץ מהשילוב בין ג’יימס הארדן לכריס פול. ההיררכיה בין השניים תהיה ברורה מהרגע הראשון, בניגוד למערכת היחסים האמביוולנטית בין ראסל ל-KD וג’ורג’ יוסיף קליעה ויכולת לייצר מהלכים לאחת הקבוצות שהיה להן את החסך הכי גדול בשני התחומים הללו בשנה שעברה. זה כבר לא יהיה רק המופע של ראסל ווסטברוק בהתקפה. הנוכחות של ג’ורג’ תאפשר את הריווח שיחזיר לסטיבן אדאמס את הלובים בפיק-אנד-רול ויאפשר לווסטברוק להיות עוד יותר קטלני. ווסטברוק וג’ורג’ החזיקו די לבד בעונה שעברה קבוצות שהיו ממוצעות ביעילות התקפית בעונה שעברה. ביחד, עם קצת עזרה מבילי דונובן והתקווה שווסטברוק לא יחזור לההרגלים הרעים שלו מעונת הטריפל דאבל, הם יכולים להפוך את ההתקפה של הת’אנדר לטופ 10 בליגה.
ההגנה שלהם כבר שם, דרך אגב. בעונה שעברה הרעמים היו קבוצת הגנה לא רעה בכלל (105.1 נק’ ל-100 פוזשנים) וההגעה של ג’ורג’ במקומו של אולדיפו בעל הנטייה לחלומות בהקיץ בהגנה אמורה רק לשפר אותם בתחום הזה. פטריק פטרסון הוא גם שחקן הגנה איכותי וסטיבן אדאמס ואנדרה רוברסון כבר מוכרים למשטרה ככלבי השמירה של ווסטברוק. הצפי כרגע הוא שהת’אנדר יהיו בטופ 10 גם ביעילות הגנתית וגם ביעילות התקפית. בדרך כלל זה החוק היבש שאומר שקבוצה היא קונטנדרית. בעולם שבו הוורירס קיימים החוק היבש הזה קצת מאבד מערכו, אבל זה עדיין היה קיץ מוצלח מאוד מבחינת סם פרסטי.
מה לגבי העתיד? הרי המחיר של הטרייד על ג’ורג’ לא מורגש עכשיו. עכשיו זה השלב של המוחיטו והמסיבות. החשבון על הטרייד הזה יוגש בעוד שנה. הוא יבוא בדמות עזיבה של ג’ורג’ לזרועות הפתוחות של מג’יק ג’ונסון או אולי גם עזיבה של ווסטברוק. במקרה הטוב, הוא יבוא בדמות חוזים שמנים לשני הכוכבים הללו שיסתמו את תקרת השכר ויקשו על שיפורים מסביב, מה שיקשה על הת’אנדר להמשיך להתמודד עם הווריורס. אבל עדיין, הסיכון פה לחלוטין שווה את הסיכוי.
בקטן: פטריק פטרסון, כאמור, הוא הברקה של פרסטי עם חוזה ל-3 שנים תמורת 15.6 מיליון דולר (פחות ממה שביסמאק ביומבו מרוויח בעונה). ריימונד פלטון ישדרג את עמדת הרכז המחליף של ווסטברוק, זו שהיה אמון עליה חבוב בשם סמאז’ה כריסטון בעונה שעברה. טרנס פרגוסון הוא פרויקט מעניין אחרי עונה בה שיחק באוסטרליה במקום ללכת למכללות וגם ג’וש יוסטיס, אותו בחור שהת’אנדר בחרו בדראפט 2014 ושלחו אותו לדי-ליג, נראה לא רע בליגת הקיץ. עדיין לת’אנדר חסר קצת עומק ליד ומאחורי סטיבן אדאמס, אבל יחסית למישהו שאיבד את הפרי אייג’נט הכי גדול בשנים האחרונות, סם פרסטי ככל הנראה היה ה-GM המוצלח של הקיץ הזה. אפשר להבין למה ראסל ווסטברוק מבסוט.
מעניין מה היה קורה אם פרסטי היה כל כך מוצלח ב-2014 או ב-2012. הליגה הייתה נראית אחרת לגמרי.
מקום 2 – לוס אנג’לס לייקרס
באו: לונזו בול, קייל קוזמה, ג’וש הארט (דראפט), ברוק לופז (טרייד, ברוקלין), קנטוויוס קולדוול פופ (שחקן חופשי, דטרויט)
הלכו: דאנג’לו ראסל, טימופיי מוזגוב (טרייד, ברוקלין), ניק יאנג (שחקן חופשי, ווריורס)
בגדול: סיפור ההשתלטות של ג’יני באס ומג’יק ג’ונסון על הלייקרס והגירוש של ג’ים באס מהעיר הוא מתחרה לא רע לעונה השביעית של משחקי הכס, ומה שעוד יותר יפה הוא שהלייקרס מתחילים לקבל צורה שוב תחת שרביטם של ג’יני ומג’יק (ורוב פלינקה, שמונה לג’נרל מנג’ר).
לונזו בול כמובן הוא גולת הכותרת מהקיץ הנוכחי, ובליגת הקיץ הוא הראה את הפוטנציאל הנדיר שלו עם עם ממוצעים של 16.3 נק’, 9.3 אס’ ו-7.7 ריב’ וזכייה ב-MVP. קשה לדעת האם צריך לקחת ברצינות את התואר הזה לאור הקריירות האמביוולנטיות של הזוכים ההיסטוריים בתואר הזה (בלייק גריפין, ג’ון וול ודמיאן לילארד מצד אחד לעומת גלן רייס ג’וניור, קייל אנדרסון וג’וש סלבי מצד שני), אבל זה לבטח לא סימן רע להיות כל כך דומיננטי ברמה הזו, ונראה שיש הצדקה לכך שהלייקרס פינו את הדרך ללונזו בכך שהעבירו את דאנג’לו ראסל לברוקלין עוד לפני הדראפט.
אבל עם כל הכבוד ללונזו, הסיפור הגדול הוא דווקא הקיץ הבא, בו הלייקרס יכולים להגיע עם למעלה מ-60 מיליון דולר פנויים מתחת לתקרה, די והותר כדי לפתות את לברון ג’יימס/פול ג’ורג’/ראסל ווסטברוק/דמרקוס קאזינס לעבור לעיר המלאכים. פלינקה ינסה לשמור על הגמישות הזו כמה שיותר, זו הסיבה שקנטוויוס קולדוול פופ הוחתם רק לעונה אחת (דרך אגב, הוא מיוצג ע”י ריץ’ פול וקלאץ’, שמייצגים גם את לברון) וקשה להאמין שהוא יקח על עצמו מחויבות כלכליות מעבר לעונה הנוכחית, גם כי הוא רוצה לראות את הצעירים מתפתחים וגם כי הוא רוצה להמשיך לחלום על שני סופרסטארים בפרי אייג’נסי של 2018.
בקטן: כאמור, דאנג’לו ראסל עזב. זה בדרך כלל לא סימן טוב כאשר קבוצה שולחת את הבחירה השנייה בדראפט בטרייד אחרי פחות משנתיים, אבל במקרה של הלייקרס הנסיבות הן ברורות. התקרה של לונזו בול גבוהה יותר משל ראסל, הם היו חייבים להיפטר מהחוזה של מוזגוב איכשהו והחוזה של ברוק לופז הוא לעונה אחת בלבד. גמישות, כבר אמרנו. תוסיפו לזה את קייל קוזמה שנראה טוב מאוד בליגת הקיץ וקיבלתם קיץ קרוב למושלם של הלייקרס. כבר הרבה זמן לא היה לנו כזה, והליגה הופכת להיות הרבה יותר מעניינת כשיש אחד כזה.
הלייקרס לא יהיו כנראה קבוצת פלייאוף העונה, אבל הם יהיו בודאות טובים יותר מאשר בעונה שעברה. להזכירכם, הם פתחו את העונה במאזן 10-10 עם כדורסל מלהיב והרבה אנרגיות טובות בחסות לוק וולטון. אחר כך הגיע הטנקינג שנועד לשמור על הבחירה של הלייקרס. העונה אין ללייקרס את התמריץ המוזר הזה ונראה אותם משחקים כדורסל כדי לנצח. עם הכשרונות הצעירים שלהם, עם לוק וולטון, עם ההילה של מג’יק ג’ונסון, עם הכסף הפנוי שלהם מתחת לתקרה ועם כח המשיכה הטבעי של לוס אנג’לס (שאני אישית פחות חושב שהוא משמעותי בעולם הגלובלי של היום, אבל עדיין זה משהו שצריך להתייחס אליו), הלייקרס נמצאים בפוזיציה מעולה לבנות את הקבוצה הגדולה הבאה שלהם.
מקום 1 – בוסטון סלטיקס
באו: גורדון היוורד (שחקן חופשי, יוטה), ג’ייסון טייטום, סמי אוג’לייה (דראפט), אנטה זיזיץ’ (מהיבשת הישנה), מרכוס מוריס (טרייד, דטרויט), ארון ביינס (שחקן חופשי, דטרויט)
הלכו: קלי אוליניק (שחקן חופשי, מיאמי), אייברי בראדלי (טרייד, דטרויט), אמיר ג’ונסון (שחקן חופשי, פילדלפיה)
בגדול: דבר ראשון, דני איינג’ הוא אדיר. בואו נוציא את זה מהסיסטם שלנו ולא ניכנס לכל הדיונים המטופשים של האינטרנט שמנסים לצייר את אחד הג’נרל מנג’רים הכי מבריקים בליגה כמישהו שהוא לא אחד הג’נרל מנג’רים הכי מבריקים בליגה. הוא יוצא מנצח כמעט בכל טרייד שלו, יש סיכוי לא דמיוני שיהיה לו את שתי הבחירות הראשונות בדראפט 2018 ויש לו יותר בחירות סיבוב ראשון (הנכס הכי נזיל ויקר ערך ב-NBA, להזכירכם) בשני הדראפטים הקרובים ממה שלניקס היה ב-8 השנים האחרונות.
עכשיו, אנחנו יכולים להתחיל לדבר על הקיץ של בוסטון.
זה היה הקיץ האחרון שבו איינג’ יכל להתחזק דרך הפרי אייג’נסי. בקיץ הבא החוזים של אייזיאה תומאס, אייברי בראדלי ומרכוס סמארט היו מסתיימים ואיינג’ היה מסתכל על תקרת השכר מלמעלה, כך שהגמישות שכל כך אפיינה את בוסטון בשנים האחרונות עמדה לפוג לה. היו שמועות שאיינג’ מתכנן גם לנצל את המקום שלו מתחת לתקרת השכר כדי לרדוף אחרי היוורד וגם לממש את נכסי הטרייד שלו כדי להנחית את פול ג’ורג’. הייוורד אכן הגיע, אולם לגבי ג’ורג’ הפייסרס לא חיכו לאיינג’ והשאירו אותו עם שק של נכסים שלא ברור מה כדאי לו לעשות איתם.
בוסטון תהיה קבוצה טובה העונה, אבל הקיץ האחרון לא נתן תשובה לשאלה שמרחפת מעל הקבוצה הזו מאז שאייזיאה תומאס החל לפרוץ ובטח מאז שאל הורפורד הגיע. לאן דני איינג’ רץ? לאליפות ב-2018 או לאליפות ב-2022? האם הוא יכול לרוץ בשני המסלולים הללו במקביל? האם יש תקדים לכך? התשובה לכך לא ממש ברורה, אבל מה שבטוח הוא שאיינג’ לא רוצה לשלם יותר מדי מס (לכן הגיע הטרייד על אייברי בראדלי), שזה סימפטום של ג’נרל מנג’ר שלא הולך All In על ההווה.
ועדיין, למרות שאיינג’ מנסה לאכול את העוגה והשאיר אותה שלמה, למרות שהוא לא הצליח להנחית את פול ג’ורג’ או את ג’ימי באטלר, עדיין, חוץ מהווריורס, הקבוצה שלו בנויה הכי טוב לעתיד. הייוורד אמור להשתלב בטבעיות בשיטה של בראד סטיבנס, וזה בטח מקל שהם מכירים מהתקופה שלהם במכללת באטלר. השוק של אייזיאה תומאס אמור להצטנן עד הקיץ הבא כך שאולי הסלטיקס יצליחו להימנע מהסופר-מקס שהוא מצפה לו ובינתיים קליבלנד נראית חלשה יותר. הם היו יכולים לצאת מהקיץ הזה מנצחים אפילו יותר, אבל זה עדיין היה הקיץ של בוסטון.
בקטן: מישהו זוכר עוד שבוסטון החזיקה את הבחירה הראשונה בדראפט העונה? הבחירה הזו עברה לפילדלפיה בתמורה לג’ייסון טייטום (שנראה כמו סוג של כרמלו אנתוני 2.0, עם כל היתרונות ההתקפיים והחסרונות ההגנתיים) ובחירה עתידית. מעבר לכך, מרכוס מוריס הגיע בטרייד מדטרויט כדי שלבוסטון יהיה את השחקן הכי גרוע בריבאונד בעמדה שלו בכל עמדה, אנטה זיזיץ’ וארון ביינס יתפסו את מקומם של אמיר ג’ונסון וקלי אוליניק בעמדת הסנטר המחליף.
אם שרדתם עד לפה נראה לי שהמסר הכללי של הדירוג הזה הוא שאסור לנו לפקפק בדני איינג’. אף פעם.
コメント