• yuvaloz55

נגמר הפורפליי-ניתוח פלייאוף המערב

וואו וואו וואו. מה מחכה לנו בפלייאוף המערב. בעוד הפלייאוף המזרחי נותן סדרות טובות אבל חסרות אפיל של סדרות פלייאוף קלאסיות (למעט ניקס-בוסטון), כמעט כל הסדרות במערב זועקות “היסטוריה”. היריבות עתיקת היומין בין הלייקרס והספרס חוזרת, היריבות המודרנית בין ממפיס לקליפרס נמשכת ויריבות עתידית פוטנציאלית בין אוקלהומה ויוסטון אולי תיוולד.

הפלייאוף המערבי יותר מעניין לא רק מכיוון שיש יותר קבוצות טובות בצד המערבי של אמריקה, אלא כי יש הרבה יותר גיבורי משנה והרבה יותר סטוריליינים שכיף לעקוב אחריהם בתוך הסדרות. הסיפור הגדול מכולם הוא כמובן הלייקרס, שנראים כמו קבוצה שדפקה שלשה עם הבאזר ושלחה את העונה להארכה עם מומנטום מצוין. מעבר לדרמה של דווייט האוורד וחבריו, יש את אוקלהומה, שלראשונה מגיעה לפוסט-סיזון כפייבוריטית הברורה של הקונפרנס ויהיה מעניין לראות איך הדוראנטים מתמודדים עם עומס הציפיות, במיוחד כשדנבר, ממפיס, סן אנטוניו והקליפרס דולקות בעקבותיהם.

אוקלהומה סיטי ת’אנדר (22-60) – יוסטון רוקטס (37-45)

מאזן עונתי – 1-2 לאוקלהומה.


הארדן מול דוראנט. מי לא יקום בשביל זה?


רקע – איזה כיף שיוסטון סיימה את העונה בדאון (3 הפסדים ב-4 המשחקים האחרונים), כי זה נותן לנו את אחד הסיפורים המרתקים של הסיבוב הראשון עם ג’יימס הארדן שחוזר לאוקלהומה כדי להפריע לאקסית בדרכה חזרה לגמר ה-NBA. אולם מעבר לפיקנטריה, מדובר בשתי קבוצות שונות לחלוטין שמגיעות עם מומנטום שונה לגמרי לפוסט-סיזון.

הת’אנדר הם ללא ספק הקבוצה העדיפה בדו-קרב הזה, קווין דוראנט מגיע לראשונה ללא העול של תואר מלך הסלים וסרג’ איבקה מגיע אחרי העונה הכי טובה בקריירה שלו. בצד השני יוסטון מגיעה אחרי התרסקות בשבוע האחרון של העונה, שהורידה אותם מהמקום ה-6 למקום ה-8, ג’יימס הארדן מגיע אחרי חודשיים של ירידה בקליעה (40% לעומת 45% עונתיים) וכשהוא מתקשה, יוסטון מתגלה כקבוצה מאוד מוגבלת, שקשה לראות אותה פוגעת באלופת המערב, שצפויה לשחרר את ראסל ווסטברוק מול ההגנה החלשה של הרוקטס במגרש הפתוח (חוץ מהלייקרס, יוסטון היא הקבוצה שסופגת הכי הרבה במתפרצות מבין קבוצות הפלייאוף).

המצ’-אפ – ג’יימס הארדן נגד הת’אנדר. מול יוסטון אין חוכמות, אם עצרת את הארדן, עצרת את הרוקטס. בניגוד לשאר הקבוצות במערב, שלכולן יש אופציה שנייה לגיטימית בהתקפה, אצל יוסטון הארדן הוא ההתקפה. ת’אבו ספולושה צפוי להיות אמון על האטת הזקן, אבל זה יהיה מאמץ קבוצתי של כל הת’אנדר. הפיק אנד רול הגבוה עבור הארדן, התרגיל שפותח כל התקפה של יוסטון, יגרום לכך שלא רק ספולושה ישמור על הארדן, וככל שהת’אנדר ישמרו עליו יותר טוב, ככה הסדרה הזו תיגמר יותר מהר.

בהגנה, הארדן מתגלה יותר ויותר כנון-פקטור העונה. כשהוא יורד לספסל הרוקטס סופגים בממוצע 3 נק’ פחות ל-100 פוזשנים ולמעט ה-1.8 חטיפות שלו בערב, אין לו ממש השפעה על המשחק ההגנתי הרופס של הטילים. הוא לא נראה כמו הסטופר שיוכל להאט את צעדיו של ראסל ווסטברוק, בוודאי שלא את דוראנט. קווין מקהייל צפוי להחביא אותו באזורית או על ספולושה, אבל אם סקוט ברוקס יצליח למצוא את הדרך לגרום להארדן להתעייף בהגנה, הדרך של הרעמים לחצי הגמר תהיה קלילה למדי.


מגיע אחרי עונת שיא. איבקה


למי לשים לב – אם יש משהו שמבאס את אוקלהומה בכך שלא קיבלו את הלייקרס, הוא שקנדריק פרקינס ממשיך להיות יותר מיותר מצביקה שרף בשידורי היורוליג. מול הרוקטס הזריזים והמשחק המהיר שלהם פרקינס לא צפוי לראות יותר מדי פרקט, וסרג’ איבקה צפוי לקבל יותר דקות בעמדת הסנטר. השימוש באיבקה כסנטר, ביחד עם העובדה שאוקלהומה קולעת ב-38% מהשלוש (מקום 3 בליגה), די ינטרלו את עומר אסיק, שחקן ההגנה הלגיטימי היחיד של הרוקטס, וגם יתן לנו הזדמנות לראות מה איבקה שווה בעמדה הזו לפני שחזור פוטנציאלי של הגמר מהשנה שעברה.

כדי שלרוקטס יהיה איזשהו סיכוי להפתיע מישהו צריך להיות האקס-פקטור. מכיוון שהמשחק של הרוקטס מבוסס רובו ככולו על קבלת ההחלטות של הארדן, ביום נתון זה יכול להיות גם צ’אנדלר פארסונס, גם ג’רמי לין וגם קרלוס דלפינו, או אף אחד מהם. עומר אסיק יתן את שלו מתחת לסלים, אבל קווין מקהייל יהיה חייב להוציא איזה משהו מהשרוול כדי לשנות את מאזן הכוחות. מי יודע, אולי הוא יחליט לשחרר את הלינסניטי על הפלייאוף.

תחזית: 1-4 לאוקלהומה. יוסטון ביום טוב יכולה לנצח כל קבוצה, אבל הת’אנדר הם קבוצה מצוינת, כך שקשה לראות את הרוקטס מצליחים לגנוב יותר ממשחק אחד בטויוטה סנטר. בסופו של דבר, הסגל העמוק, האתלטיות והנסיון של אוקלהומה יכריעו את הסדרה הזו בקלות יחסית, למרות הרצון לראות את הארדן הולך ראש בראש עם האקסית.

סן אנטוניו ספרס (24-58) – לוס אנג’לס לייקרס (37-45)

מאזן עונתי – 1-2 לספרס, ההפרש הממוצע בכל המשחקים: 3.33 נק’.


גאסול והאוורד. אולי הם באמת הקו הקדמי הטוב בליגה


רקע – פופוביץ’ ודאנטוני שוב נפגשים כשהסדרה הגדולה של העשור הקודם חוזרת. בצד הסגול-צהוב השמות של הגיבורים השתנו, אולם בצד של הטקסנים טים דאנקן עדיין שם, כמו גם טוני פארקר ומאנו ג’ינובילי. מבחינת הפורמות, שתי הקבוצות מגיעות עם מומנטום שונה. בעוד הלייקרס התחילו הכי חלש שלהם ולאט לאט הגבירו, סן אנטוניו מתמודדת עם פציעות (ג’ינובילי עדיין לא חזר, פארקר לא ממש עצמו מאז ששב מהפציעה כשבאפריל הוא קולע 13.6 נק’ בלבד ב-39% מהשדה) והפסידה 7 מתוך עשרת משחקיה האחרונים, ובכך פינתה את הדרך לת’אנדר לכבוש את הפסגה. ואם זה לא מספיק, טרייסי מקגריידי צורף השבוע באקט שכנראה נועד להגביר את הסיכויים לעוף בסיבוב הראשון.

הלייקרס חוו כל כך הרבה העונה, כך שנתרכז רק בשבוע האחרון. קובי נפצע וגמר את העונה, אבל מתוך העפר הלייקרס התרוממו, ניצחו את הווריורס, את הספרס ואת יוסטון במשחקים הרואיים עם משחקים מדהימים של פאו גאסול (שני טריפל דאבל ב-3 המשחקים האחרונים) ויכולת מצוינת של דווייט האוורד. יש מין תחושה שאולי הלייקרס מצאו את הדרך שלהם, ואם האוורד יזכיר את האוורד של פלייאוף 2009, הכל אפשרי. עם זאת, הרגשנו את התחושה הזו כבר לפחות 7-8 פעמים העונה.

המצ’-אפ – בואו נשאיר את הדיבורים על תחושות ורגשות בצד, ונתרכז בכדורסל. כשמתרכזים בכדור הכתום, מגלים שהמון תלוי בהתמודדות בין טוני פארקר לסטיב שיעמוד מולו, בלייק או נאש, כנראה בלייק. בשתי הניצחונות של הספרס העונה פארקר היה האיש המרכזי עם 21.5 נק’, אולם בהפסד בשבוע האחרון הוא נעצר על 4 בלבד, בעוד בלייק להט עם 23 נק’. כדי שהספרס באמת יביאו לידי ביטוי את הבדלי הרמות, פארקר חייב לחזור לשחק כמו בינואר-פברואר ולא כמו במרץ-אפריל, ולנצל את ההגנה האיטית של הלייקרס במתפרצת.

בלייק בהחלט יצא עם ידו על העליונה במפגש האחרון, אבל לסדרה חוקים משלה ובמידה ונאש לא יחזור, בלייק יתייצב לראשונה לסדרת פלייאוף כרכז פותח. הוא אמנם צבר קצת ניסיון בשנתיים האחרונות, אבל הוא בהחלט האנדרדוג במצ’-אפ הזה, שיכול להיות קריטי להכרעת הסדרה.

מעבר למאבק בין הרכזים, יתרון ברור נוסף של הפופוביצ’ים הוא בספסל. הספסל של הלייקרס הוא הכי חלש מבין כל קבוצות הפלייאוף במערב (מספק 26.2 נק’) ואילו הספסל של סן אנטוניו הוא אחד היעילים בליגה (37.8 נק’) וזה בלי שלקחנו בחשבון שהרוטציה של מייק דאנטוני התקצרה עוד טיפה בעקבות הפציעה של קובי. אם דאנטוני לא ישלוף אקס פקטור בדמות דריוס מוריס או אנטואן ג’יימיסון, יהיה לו קשה מאוד להוציא ניצחונות בסדרה הזו.

למי לשים לב – נראה שהרנסאנס של פאו גאסול והיכולת של האוורד בהיעדרו של קובי הסיטו את תשומת הלב מכך שהלייקרס עדיין קבוצה ממש פגומה, גם הגנתית וגם התקפית. בהגנה האוורד עוד מסוגל להחזיק את המבצר, אבל מישהו בקו האחורי יצטרך להתעלות בהתקפה כדי שיהיה ללייקרס איזשהו סיכוי, וסטיב בלייק הוא האיש. זו ההזדמנות של בלייק להוכיח שהוא ראוי להיות רכז פותח בליגה ולא רק סותם חורים. הוא נכנס לפלייאוף אחרי חודש מצוין של 12.6 נק’ ב-42% מהשדה ו-40% מהשלוש. הגיע הזמן שלו להוכיח שהוא לא סתם קישוט על הספסל.


יעשה את הקפיצה? קוואי לאונרד


בצד השחור-לבן, הסטטוס הרפואי של מאנו ג’ינובילי הוא דבר ששווה לעקוב אחריו. מאנו, ביחד הווינריות הג’ינובילית שלו, הוא מה שעוזר לספרס להיות כל כך משעממים בהצלחתם. חוץ ממנו, יהיה מעניין לבחון את הביצועים של קוואי לאונרד, שאולי בפוסט-סיזון הזה ישיל מעליו את הילת הרול-פלייר ויהפוך לצלע השלישית בהיעדרו של ג’ינובילי.

תחזית: 2-4 לספרס. לפי המסורת של הסדרות בין הקבוצות הללו, זו באמת סדרה שיכולה ללכת לכאן או לכאן. בסופו של דבר, הניסיון והעומק של הספרס, ביחד עם הביתיות (ללייקרס רקורד 25-16 בחוץ), מעניקים להם את היתרון. בנוסף, יש תחושה כאילו שחקן משמעותי הולך להיפצע בסדרה הזו. השאלה היא רק מי.

דנבר נאגטס (25-57) – גולדן סטייט (35-47)

מאזן עונתי – 1-3 לדנבר.

רקע – ברוכים הבאים לסדרת הפלייאוף הכי לא פלייאופית שתראו העונה. בפינה הימנית, עם מאזן הבית הטוב בליגה (3-38) וכמות הנק’ הגדולה ביותר במתפרצת (20.1 נק’), דנבר נאגטס. בפינה השמאלית, קבוצת השלשות הטובה בליגה (8 שלשות ב-40.3%) שמגיעה לפלייאוף לראשונה אחרי 6 עונות, גולדן סטייט ווריורס.

דנבר נראית כמו הדבר האמיתי. החיבור העונה בדנבר מזכיר את החיבור של דטרויט לפני 9 שנים, חיבור עם המאמן, עם הקהל, עם השיטה. הקבוצה של ג’ורג’ קארל נראית כרגע מועמדת רצינית להגיע לגמר המערב, למרות שדנילו גאלינרי גמר את העונה וקנת’ פאריד בספק לטיפ-אוף של הסיבוב הראשון. בצד של הווריורס, לעומת זאת, יש תחושה כאילו הם עשו את שלהם. מאז פגרת האול-סטאר הווריורס עומדים על מאזן 13-16, בזמן שהנאגטס טסו ל-3-24. עם מומנטום כזה גם סטפן קרי בשיאו יתקשה להתמודד.


המצ’-אפ – אנדרה איגודלה מול סטפן קרי. התפקיד של איגודלה גדל מאז שגאלינרי נפצע (17.7 נק’ ב-53% מהשדה) אבל מעבר ליכולת לשים את הכדור בחישוק, על איגודלה תוטל המשימה לעצור את אחד השחקנים הכי בלתי עצירים בליגה. קרי אחראי על התצוגה ההתקפית הטובה ביותר העונה (54 נק’ מול הניקס) והעלייה שלו לזריקה תוך כדי כדרור היא כל כך מהירה, שאפילו סטופר עצום כמו איגודלה יתקשה להתמודד איתה.

בארבעת המפגשים העונה דנבר התקשתה לקרר את קרי והוא קלע מולה ב-66.7% מהשלוש (16 מ-24!). על-מנת שג’ורג’ קארל יוכל להתכונן בראש שקט לחצי הגמר איגי יצטרך לעשות משהו בנידון.

למי לשים לב – דנבר היא ביי-פאר הקבוצה שקולעת הכי הרבה בצבע מכל קבוצות הפלייאוף במערב (42.2 נק’) כתוצאה מהריצה הבלתי פוסקת שלה למתפרצת. אבל זה לא רק זה, מתוך הבנה שהם לא קבוצת שלשות גדולה (6.4 שלשות ב-34%) הנאגטס מנסים להגיע לצבע ולקו כמה שיותר גם במשחק העומד. כאן נכנס לתמונה אנדרו בוגוט. אם הסנטר האוסטרלי לא ייפצע במהלך הסדרה ויצליח להיות עוגן הגנתי עבור מארק ג’קסון בצבע, ללוחמים יהיה איזשהו סיכוי להאריך את הסדרה הזו.


ווילסון צ’נדלר מקבל הזדמנות להיכנס לליגה של הגדולים


בנאגטס, לעומת זאת, קשה לסמן מישהו ספציפי מכיוון שמדובר בשלם שגדול מסך החלקים שלו. עם זאת, אם אנחנו מחפשים עם זכוכית מגדלת מישהו שנמצא בסיטואציה מעניינת, הרי זה ווילסון צ’נדלר, שמקבל את המפתחות לעמדת הסמול-פורוורד בהיעדרו של גאלינרי. הסדרה הזו לא תציב מולו סמול-פורוורד מהשורה הראשונה (הרוקי האריסון בארנס עדיין לא שם) כך שהוא גם יוכל ללמוד תוך כדי תנועה, לפני מפגש פוטנציאלי מול הספרס בסיבוב השני.

תחזית: 1-4 לדנבר. הרבה מאוד תלוי במתי יחזור קנת’ פאריד, שהוא האנרג’ייזר של הנאגטס במתפרצת, אבל גם בלעדיו הנאגטס פשוט נראים מצוין וחוץ מקרי וקצת דייוויד לי, פשוט אין לגולדן סטייט מספיק נשקים כדי לאיים עליהם.

לוס אנג’לס קליפרס (26-56) – ממפיס גריזליז (26-56)

מאזן עונתי – 1-3 לקליפרס. הניצחון של ממפיס הגיע בסטייפלס סנטר, ואילו שני ניצחונות של הקליפרס הגיעו בממפיס.

רקע – מאיפה מתחילים? יש תחושה כאילו מדובר ביריבות קלאסית חדשה שנרקמת לנגד עינינו. בעונה שעברה שתי הקבוצות הצילו את כבודו של הסיבוב הראשון בפלייאוף עם סדרה מדהימה, שכללה קאמבקים מפוארים וניצחונות חוץ ללא הפסקה. העונה הקליפרס היו אמורים להגיע טיפה יותר רחוק עם הסגל שהשתדרג ואת רוב העונה הם באמת בילו במקום השלישי. בחודשיים האחרונים הגיעה דעיכה מסוימת, שביחד עם הדהירה של ממפיס ודנבר דרדרה אותם עד המקום החמישי, אבל הניצחון בממפיס בשבוע שעבר נתן להם את שובר השוויון ואת יתרון הביתיות.


פול מול קונלי. המצ’-אפ שיכריע


מבחינת ממפיס, העונה הזו היא יותר מוצלחת מהעונה שעברה, במיוחד לאור כל הטלטלות שהקבוצה עברה עם חילופי ההנהלות ושני הטריידים שבוצעו בפברואר. הגריזליז הם האנטיתזה לשואו-טיים של הקליפרס, כשהם מציגים את אחת מקבוצות ההגנה הטובות בכל הזמנים (סופגים 89.5 נק’ בלבד למשחק) עם עונת שיא של מארק גאסול (אחד המועמדים לתואר שחקן ההגנה) וסטופרים מצוינים כמו טוני אלן וטיישון פרינס.

המצ’-אפ – כריס פול מול מייק קונלי. לכאורה, אין מה להשוות בין השניים, פול הוא הרכז הטוב בעולם ושולט ביד רמה בכל מה שקורה בקליפרס, אולם קונלי המשיך את מגמת השיפור המתונה שלו מאז המפגש בעונה שעברה, ובהיעדרו של רודי גיי הפך ליוצר של ממפיס בשניות האחרונות (אחראי לניצחון בקלאץ’ על סן אנטוניו בתחילת החודש). מעבר לכך, מדובר בחוטף הכי טוב בשלב הזה של העונה (2.2 חט’) חוץ מפול עצמו, כך שגם בגזרה הזו הולך להיות מעניין.

ההתקפה של הקליפרס היא קודם כל כריס פול (112.0 נק’ ל-100 פוזשנים כשהוא על המגרש, 101.1 כשהוא על הספסל, שווה ערך להתקפה הרביעית הכי גרועה בליגה), והוא בעצם הטיי-ברייקר בין שתי הקבוצות הללו. אם קונלי לא יצליח להביא את עצמו לרמה שלו, או לחילופין, להוריד את פול לרמה שלו, הקליפרס ימשיכו לחצי הגמר על חשבון הגריזליז גם העונה.

בדומה לסדרה בין הספרס ללייקרס, גם כאן הספסלים ישחקו תפקיד מרכזי. הספסל של ממפיס ספג מכה אנושה בעקבות הטריידים במהלך העונה, ולמעט ג’רד בייליס, קשה למצוא שם שחקן שעולה ועושה שינוי במשחק. כשבצד השני עולים מהספסל שחקנים כמו ג’מאל קרופורד, אריק בלדסו, לאמאר אודום ומאט בארנס, האימפוטנציה של המחליפים של ליונל הולינס הופכת למשמעותית יותר.


למי לשים לב – בלייק גריפין נפצע בגבו במשחק האחרון של העונה הרגילה, אולם הוא צפוי להיות כשיר לתחילת הסדרה. גריפין שדרג את המשחק שלו העונה וכבר בסיבוב הראשון הוא מקבל הזדמנות להוכיח כמה הוא השתפר מול ההגנה הטובה בליגה ומול בולדוזרים כמו גאסול וזאק רנדולף. זה יהיה אימון טוב עבורו לקראת מפגש אפשרי מול סרג’ איבקה וקנדריק פרקינס בחצי הגמר.

בצד השני של המתרס, טוני אלן הוא האיש הכי מעניין בממפיס בפלייאוף הזה. אלן מסיים חוזה בקיץ, ולאור המחסור במזומנים של הדובים, הוא צריך לתת סדרה טובה גם בצד ההתקפי כדי להבטיח לעצמו חוזה טוב לעונות הבאות. מעבר לכך, כדי שהגריזליז יוכלו לחלום על חצי הגמר, מישהו יצטרך לקלוע שם סלים (93.4 נק’ בלבד, הכי נמוך מבין כל קבוצות הפלייאוף במערב). כדי לא להגיע למצב כמו בעונה שעברה, בה הדקות שלו קוצצו בפוסט-סיזון עקב יכולת התקפית פושרת, אלן יהיה חייב להיות פקטור גם בהתקפה.

תחזית: חייבים? 3-4 לקליפרס. קשה מאוד להמר כאן. זו הולכת להיות סדרה צמודה צמודה, אבל הסגל העמוק והיתרון המנטלי של הקליפרס יהיו יותר מדי עבור ממפיס. בכל מקרה שלא יהיה, הולך להיות לנו חצי-גמר אזורי ללקק את האצבעות.

#קוויןדוראנט #כריספול #גיימסהארדן #טוניפארקר #דווייטהאוורד #ראסלווסטברוק

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הג’וקר האמיתי על הספסל של הווריורס

לפני שנה בדיוק גולדן סטייט פיטרה את המאמן שלה מארק ג’קסון, ופינתה לו זמן לספר בדיחות קרש לצד ג’ף ואן גאנדי. כלפי חוץ, היה מדובר במהלך מוזר. ג’קסון לקח את הפרנצ’ייז הכושל יחסית של הווריורס מתחתית המערב

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com