סיבוב שני של תענוג

בעונה שעברה קיבלנו סיבוב ראשון משוגע, עם חמש סדרות שהגיעו לגיים 7, רק כדי לקבל סיבוב שני די משמים, כאשר רק סדרה אחת (אוקלהומה-קליפרס) עמדה בסטנדרטים של חצי גמר אזורי. העונה, יש לקוות שהתסריט הזה יתהפך. הסיבוב הראשון היה יחסית מנומנם עם סדרה אחת בלבד שהגיעה לגיים 7 (שוב, הקליפרס) והמון סדרות שנדמה היה כאילו שתי הקבוצות רק חיכו שהן ייגמרו.

ברוקלין ניסתה להפריע לאטלנטה, אבל זה נראה יותר כאילו אטלנטה עושה פרויקט פר”ח אצל הנטס ונותנת להם להרגיש שהם שווים משהו. פורטלנד איבדה את הזהות שלה מול ממפיס. דאלאס ניסתה לחזור לזהות שלה (אחרי שפיטרה את ראג’ון רונדו לאחר המשחק השני בסדרה) מול הרוקטס, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בוסטון ניסתה לפצות על מחסור בכשרון באגרסיביות יתר מול קליבלנד. זה נגמר עם 2 משחקים בחוץ של ג’יי.אר סמית’, כתף אחת מפורקת של קווין לאב ואפס ניצחונות של הסלטיקס. הפליקנס באמת ניסו, אבל גולדן סטייט היו גדולים עליהם בכמה מידות וגם מילווקי, שנתנה לנו איזושהי תחושה שמדובר בסדרה שוויונית מול שיקאגו, הפסידה ב-54 הפרש במשחק האחרון.

אבל עכשיו הסיבוב הראשון נגמר, ואנחנו כבר בעיצומו של הסיבוב השני, ובינתיים נדמה כאילו הרציונל משנה שעברה באמת התהפך.

במזרח, שתי הסדרות נראות יחסית שוויוניות. קליבלנד, בלי קווין לאב, מתקשה יחסית בהתקפה מול הבולס. מצד אחד, קשה לי להאמין שהתצוגה של הקאבס במשחק השני (9 מ-14 בחוץ לקשת בחצי הראשון. אפילו מת’יו דלבדובה דפק 2 שלשות) היא ברת קיימא לאורך זמן, בטח אחרי שטום ת’יבודו יעשה התאמות במשחקים 3 ו-4.

מצד שני, הבולס ידועים לשמצה כקבוצה שלא מסוגלת לתת הופעות טובות בלי מנוחה של לפחות יומיים, ובסדרה הזו עד המשחק השישי אין מנוחה כזו.

מצד שלישי, החוסר הזה במנוחה יפגע גם בקאבס, שמתמודדים עם סגל קצר במיוחד (אפילו שיתפו את הטרול העונה לשם קנדריק פרקינס למשך 12 דקות תמימות בגיים 2).

מצד רביעי, ג’ואקים נואה חסר תועלת בסדרה הזו ומאפשר לדייוויד בלאט לשחק עם כל מיני פרקינסים וג’יימס ג’ונסים למיניהם.

מצד חמישי, לכמה הופעות הירואיות כמו זו שראינו מלברון בגיים 2 אפשר לצפות? בעונה שעברה מול הספרס בפיינלס הוא נתן בדיוק אחת כזו (במשחק השני) ולא היה מסוגל לתת מעבר לזה.

בקיצור, סדרה שוויונית.

כמה עוד יש לו בטנק? לברון ג’יימס

הסדרה בין אטלנטה לוושינגטון היא שוויונית כמעט באותה מידה, כל עוד ג’ון וול בריא. הוויזארדס נראים כמו קבוצה שונה לגמרי בפוסט-סיזון. הם זורקים 24.0 פעמים משלוש בממוצע עד כה בפלייאוף, לעומת 16.8 פעמים בלבד במהלך העונה הרגילה. הם קולעים את השלשות הללו ב-44.4% משוגעים לגמרי (האחוז הכי גבוה מבין קבוצות הפלייאוף עד עכשיו) לעומת 36.0% סבירים בעונה הרגילה. הם אפילו משחקים יותר פוזשנים כל משחק מאז שהפלייאוף התחיל.

השינוי הזה נובע מהעובדה שרנדי וויטמן החליט להשתמש יותר בפול פירס כסטרץ’ פור, אותה עמדה שבה הוא פרח בעונה שעברה בברוקלין. במשך כל העונה תהיתי האם הוויזארדס מסוגלים להוות איום במזרח מכיוון שלא האמנתי שוויטמן יבצע את השינוי הזה ויוותר על קונספציית שני הגבוהים שלו, שהצליחה יחסית בעונה שעברה, לטובת הרכב נמוך עם אוטו פורטר. במקרה הזה, וויטמן ראוי לקרדיט על היציאה שלו מהשבלוניות, מכיוון שהשינוי הזה פתח את המגרש לשיגועים של ג’ון וול בצבע (12.6 אס’ בפלייאוף, מוביל את שחקני הליגה בפלייאוף. במקום השני ג’יימס הארדן עם 8.3 בלבד).

אלא שאם וול באמת פצוע (כרגע הסטטוס שלו לא ברור), המשחק הקבוצתי של ההוקס יהיה יותר מדי עבור הוויזארדס, ובסופו של דבר הבודנהולצרים ימשיכו לגמר המזרח. עם זאת, אטלנטה עדיין מתקשה למצוא את הקצב שלה בפלייאוף הזה. לצד כמה רבעים פנטסטיים של כדורסל, הם לפתע חוזרים לשחק כדורסל שבלוני שמזכיר לך שהקבוצה הזו רק לפני שנה סיימה את העונה הרגילה עם מאזן שלילי. החצי השני במשחק הראשון היה דוגמא קלאסית לכך, עם המון פוזשנים מכוערים שהסתיימו בזריקות לא יעילות מחצי מרחק. הבעיה היא שגם כאשר ההוקס מגיעים בסדרה הזו לזריקות פנויות לחלוטין (והם מגיעים להכי הרבה כאלו מבין הקבוצות בסיבוב השני, 27.0 בממוצע) כתוצאה ממשחק המסירות הנהדר שלהם, הם לא קולעים אותן (29.6% בלבד).

בקיצור, סדרה שוויונית.

במערב, שתי הסדרות עד כה מקיימות מעבר למה שהבטיחו. ממפיס מסרבת להתקפל בפני גולדן סטייט, ומעמידה אותה בפעם הראשונה במבחן מרתק. עד כה, כפרנצ’ייז, הווריורס לא נאלצו להתמודד עם הפסד בפלייאוף שלא היה אמור לקרות. כמעט לכל הסדרות בהיסטוריה שלהם הם הגיעו כאנדרדוג, וכעת הם מוצאים את עצמם בטריטוריה לא מוכרת, כפייבוריטים. השינוי הזה מזכיר שחקן שכעת נדרש להוביל סרט קולנוע בעצמו. המשחק הוא אותו משחק. אבל ההתמודדות היא לגמרי שונה. לא כולם מתמודדים עם השינוי הזה כמו ג’ורג’ קלוני.

השינוי הזה הוא לא פשוט, בטח מול קבוצה שמאמצת בחום את תפקידה כאנדרדוג בסדרה, עם טוני-First-Team-All-Defense-אלן והפרצוף המפורק של מייק קונלי (דרך אגב, די להגיד שהוא אנדרייטד. הוא כבר שנתיים אחד מעשרת הרכזים הטובים בליגה, ופעם בכמה זמן הוא נראה אפילו אחד מהחמישה הכי טובים. הוא לא דמארה קארול. זה אנדרייטד), שזה פחות או יותר הליהוק המושלם לתפקיד האנדרדוג.

הפן המנטלי הוא מה שהולך להיות מעניין בסדרה הזו, כי זה המקום היחיד בו יש לממפיס סיכוי לנצח. מבחינה מקצועית, ברור שלווריורס יש יתרון. הם יכולים להתמודד עם הפיזיות של הגריזליז עם אנדרו בוגוט ודריימונד גרין בצבע. הם יכולים להפיל את הדובים מהרגליים עם ההרכבים המהירים שלהם. הם יכולים לנטרל את ההרכב הנמוך של הגריזליז עם ג’ף גרין ב-4 כי ההרכבים הנמוכים שלהם הרבה יותר טובים. זה היתרון של הווריורס בכך שהסגל שלהם כל כך ורסטילי ועמוק. יש להם תשובה לכל שאלה.

אלא שאחרי המשחק השני השאלות הן כבר פחות מקצועיות, אלא יותר מנטליות. האם הווריורס מסוגלים להתמודד עם תדמית הפייבוריטית? האם הם מסוגלים להגיע לאולם עוין כמו הפדאקס פורום ולצאת עם ניצחון? האם הם יקומו בחזרה על הרגליים אחרי תצוגה חלשה של הספלאש בראדרס במשחק השני בסדרה? זו הפעם הראשונה העונה שסטיב קר והווריורס נמצאים עם הגב לקיר, ואלו הם הרגעים בהם קבוצות נמדדות. ברגעים הללו, במשחקים 3 ו-4, נגלה האם לקבוצה הזו יש גם את היכולות המנטליות, ולא רק המקצועיות, ללכת עד הסוף.

אני מאמין שכן. אני מאמין שהיתרון המקצועי של הווריורס הוא כל כך גדול שהם לא צריכים לנצח גם בקרב המנטלי, אלא רק לא להיות מובסים בו. אם גולדן סטייט תוכיח חוסן מנטלי סביר (ואין סיבה להאמין שהיא לא תראה אותו), היא תכריע את ממפיס, למרות שהחזרה של מייק קונלי א-לה-סרג’-איבקה בגמר המערב בעונה שעברה היא אחד הסיפורים היפים של הפלייאוף.

אבל אם כבר אנחנו מדברים על חוסן מנטלי, אנחנו חייבים לדבר על הקליפרס.

בפלייאוף הקודם הקליפרס היו צריכים להתמודד עם משבר חסר תקדים בליגה כאשר הבעלים לשעבר, דונלד סטרלינג, נתפס באמירות חצי-גזעניות וגרם לכל אמריקה להתאחד נגדו. הקליפרס התמודדו עם המשבר הזה בגבורה וצלחו את הסדרה מול הווריורס בסיבוב הראשון, ולמרות שהפסידו בסדרה אפית מול הת’אנדר, הייתה תחושה של מומנטום סביב הקבוצה הזו כאשר סטיב באלמר רכש אותה בקיץ (ומאז הפך את האינטרנט למקום כל כך הרבה יותר כיפי).

אלא שבמהלך העונה נדמה היה כאילו המומנטום נגמר. כמו גל ההתלהבות של הליכוד, שניצחו בבחירות בדרמטיות, רק כדי להתנפץ על שובר הגלים של הרכבת הקואליציה, כך גם גל ההתלהבות של הקליפרס סביב הרכישה של באלמר התנפץ על שובר הגלים של הבעיות המקצועיות של הקליפרס. מאט בארנס פתח את העונה בצורה חלשה וגרם לכל הליגה לשים לב לחור של הקליפרס בעמדות הכנף. ספנסר הוז לא עמד בציפיות והפך את הספסל של הקבוצה לבדיחה. דוק ריברס קיבל החלטות תמוהות כ-GM (וקצת פחות תמוהות כאבא) ובלייק גריפין לא המשיך את ההתקדמות שלו מהעונה שעברה, ואף נפצע במהלך העונה.

דווקא לקראת סיום העונה הקליפרס החלו להתחבר וניצחו 14 מתוך 15 המשחקים האחרונים שלהם. אלא שכל זה הספיק להם רק כדי לפגוש את הספרס בסיבוב הראשון, ולמרות יתרון הביתיות, הקליפרס נתפסו כאנדרדוג בסדרה הזו. את המשך הסיפור כולכם מכירים.

כעת הקליפרס נמצאים שוב עם המומנטום בידם. למרות שהם קבוצה של 7 שחקנים ושארית. למרות שהמשחקים שלהם קשים לצפייה בגלל כל ההאק-א-דאנדרה. למרות שכריס פול לא שיחק בשני המשחקים הראשונים. למרות כל אלו, הם נמצאים בזון שקשה להסביר אותו. בלייק גריפין מתפוצץ בפלייאוף הזה עם מספרים דמיוניים (25.8 נק’, 48% מהשדה, 13.4 ריב’, 7.7 אס’, 1.3 חט’, 1.2 חס’) שסוף סוף מתחברים לאתלטיות הדמיונית שלו. דוק ריברס ממשיך להיראות כמו קוסם למרות שהוא עדיין משחק עם הידו טורקוגלו כשחקן רוטציה ודאנדרה ג’ורדן נותן את אחת מעונות החוזה הגדולות בהיסטוריה.

מול כל המומנטום המורכב הזה, בטח ובטח אם כריס פול יהיה כשיר להמשך הסדרה, מתייצבת יוסטון. קבוצה שכל הנרטיב שלה מסתכם בליי-אפים ושלשות. בסדרות פלייאוף יש חשיבות לדברים האלה. יש חשיבות למומנטום, יש חשיבות לדרך שקבוצה עשתה בסיבובים קודמים, יש חשיבות להקרבה ולדברים שהם מעבר ל-X&O. במשחק הראשון זה בלט במיוחד וגם קצת במשחק השני, ויהיה מעניין לראות אם יוסטון תראה בהמשך הסדרה שיש לה חוסן מנטלי כמו שהקליפרס הוכיחו עד כה בפלייאוף. זה משהו שהרוקטס נפלו עליו גם בעונה שעברה מול פורטלנד, אולי כנראה כי עדיין אין סטטיסטיקה מתקדמת שמודדת גודל ביצים. אם היה, כנראה כריס פול היה מדורג בה גבוה גבוה.

#סטיבקר #כריספול #גוןוול #טוםתיבודו #לברוןגיימס