©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

סיכום המחצית הראשונה: על סדרות הגמר האזוריות

מתישהו במהלך הצבא יצא לי להכיר את המשחק שכל חייל מכיר באיזשהו שלב, Pro Evolution. מיותר לציין שמעולם לא הייתי להיט במשחק הזה (ב-NBA LIVE 2005 הייתי חיה, דרך אגב), ואני זוכר בעיקר את הרגעים הראשונים שלי כמישהו שמנסה לשלוט על דמויות וירטואליות. בניסיון הראשון לחצתי יותר מדי על הכפתור של הספרינט, נתתי כל הזמן מסירות עומק שלא הלכו לשום מקום, הגבהתי כשלא היה צורך וסיימתי את המשחק עם 8 שחקנים כי לא ידעתי שיש כפתור שיוצר במיוחד לאנשים סדיסטיים שנהנים לכסח את היריב ולקבל אדומים. כמובן שהפסדתי.

במשחק השני הייתי הרבה יותר זהיר. לא דפקתי סתם ספרינטים, נתתי מסירות קצת פחות הרפתקניות, לא הגבהתי כי לא הגעתי לניסיונות הגבהה וסיימתי את המשחק עם 10 שחקנים כי השופט היה בן זונה. כמובן שהפסדתי.

במשחק השלישי כבר מצאתי את האיזון, פתאום ידעתי מתי למסור את המסירת עומק, פתאום ההגבהה נחתה לסמואל אטו בול על הפדחת, עשיתי הגנה יותר טובה וסיימתי בתיקו. אחרי שהכנסתי את ההישג הזה מיד לקורות חיים הבנתי שכך זה כמעט בכל דבר בחיים, בניסיון הראשון אתה מגלה את היכולות שלך, אתה לוחץ על כל הכפתורים, אתה מנסה הכל, בניסיון השני אתה כבר מחודד יותר, מנוסה יותר, בוגר יותר ובדרך כלל בניסיון השלישי אתה כבר בעניינים. אתה לא צריך שילחשו לך כל הזמן “איקס ריבוע בהגנה, איקס ריבוע בהגנה, ככה לוחצים”, אתה כבר יודע לבד.

כך זה גם לרוב בסדרות הפלייאוף. במשחק הראשון הקבוצות מגלות מה עובד ומה לא, הן מנסות את כל התרגילים בספר ורואות איפה נקודות החוזק שלהן ואיפה יש מקום לשיפור. במשחק השני הן מגיבות, הן מתקנות, הן מנסות דברים חדשים ובמשחק השלישי בדרך כלל הסדרה כבר מקבלת צורה ולרוב מדובר במשחק צמוד יותר או איכותי יותר מהמשחקים הראשונים. כמעט כל הסדרות העונה בפלייאוף תאמו לנוסחא הזו (חוץ מיוסטון-פורטלנד, שם קווין מקהייל לא ממש הגיב כשלמרקוס אולדריג’ חיסל לרוקטס את העונה בשני המשחקים הראשונים), וכך גם בסדרת גמר המזרח.

במשחק הראשון בין אינדיאנה למיאמי ראינו את הפייסרס במיטבם. הם יצרו נקודות דרך הגבוהים שלהם, התמודדו לא רע עם הבליצים של הגנת מיאמי על הפיק אנד רול והראו בגרות מנטלית שלא חשבנו שיש להם אחרי שחזינו בהם מתפרקים כמעט לחלוטין בחודשיים האחרונים. מנגד, מיאמי הייתה All over the place. אריק ספולסטרה ניסה הרכבים נמוכים, ניסה הרכבים גבוהים, ניסה לשחק מהר ושום דבר לא עבד לו לאורך זמן.


למד מהניסויים של המשחק הראשון. אריק ספולסטרה


במשחק השני, לעומת זאת, כבר ראינו את מיאמי מוכנה יותר. הפייסרס לא הצליחו להכניס כדורים פנימה וכתוצאה מכך לא הצליחו לסחוט עבירות כמו במשחק הראשון (רק 2 זריקות עונשין לצד ווסט והיברט לעומת 17 בגיים 1). רוב הנקודות של רוי היברט הגיעו בכלל מריבאונד התקפה, והפייסרס לא התקרבו לממש את פוטנציאל הנזק שלהם מול ההיט. זה נבע בעיקר כי ההגנה על היברט השתפרה, אבל גם בגלל שדייוויד ווסט לא היה ממש במשחק. הוטרן של הפייסרס הסתבך עם עבירות בחצי הראשון ולא ממש אנס את המשחק שלו על הגבוהים של מיאמי. הוא כמעט ולא הלך למהלכים של פוסט אפ ולא ראינו יותר מדי חפירות שלו מול כריס בוש, מה שיצר לא מעט בעיות למיאמי במשחק הראשון.

שינוי נוסף שההיט עשו הוא בעיקר פילוסופי. ספולסטרה החליט להפסיק עם הגימיקים, חזר למה שעבד לו לפרקים מול הפייסרס בעונה שעברה והכניס את יודוניס האסלם לחמישייה. האסלם שיחק 19 דקות וכריס אנדרסן שיחק 29 (וגם נתן מדד +/- מדהים של 25+), במה שהיה עבור שניהם קפיצה משמעותית של דקות ביחס לממוצע שלהם בעונה הרגילה. ספולסטרה החליט ללכת ראש בראש עם הגבוהים של אינדיאנה, לא עוד לברון על ווסט במצ’-אפ שהכוכב של מיאמי לא רגיל אליו, לא עוד שיין באטייה בניסיון עלוב משהו לנסות לשמור על הריווח במשחק, אלא שני גבוהים אמיתיים כמעט בכל רגע נתון על המגרש, ויהיה מעניין לראות האם הפייסרס יצליחו לשמור על היעילות של הביג-מנים שלהם גם כשאין להם מיס-מאץ’ ברור.


כמובן שהשינוי הזה של ספולסטרה בא על חשבון ההתקפה במשך רוב דקות המשחק, אלא שברבע הרביעי לברון נזכר שהוא השחקן הטוב בעולם ודוויין ווייד נזכר שהוא קלאץ’ וההיט יצרו מספיק נקודות כדי לנצח. זו עדיין לא הייתה הופעה מדהימה של מיאמי. זו עדיין לא קרובה להיות הקבוצה שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות בפלייאוף, שמעבירה הילוך ברגעים החשובים. זו הייתה הופעה טובה, אבל גם היו בה הרבה חורים.

אחד החורים היה ההגנה. יותר מדי פוזשנים ההגנה של ההיט הייתה נרפית (לאנס סטפנסון ניצל זאת כמה פעמים לחדירות עד לטבעת), כשגם לברון נתפס מנמנם בשמירה (מה קורה לי עם הדימויים הצבאיים היום?) לא פעם ולא פעמיים. אבל זה אספקט פחות בעייתי בהגנה של מיאמי כי הוא קל לשיפור. הבעיה היא יותר שיטתית. ההגנה של ההיט בנויה על האתלטיות של השחקנים שלה, בעיקר בפיק אנד רול הראשון, בו הם מסתערים על מוביל הכדור, דוחקים אותו לעבר חצי המגרש וכופים מסירה קשה/איבודי כדור. הבעיה היא שהפייסרס כבר מכירים את המהלך הזה מצוין ויודעים לשחק מולו. כמעט מיד כשמגיע המגן של החוסם (בדרך כלל כריס בוש) ומנסה לעשות בליצקריג למוביל הכדור, הכדור עובר לחוסם, בדרך כלל דייוויד ווסט. הפייסרס החלו לשלוט במסירה הזו, וזה משאיר את ווסט לשחק עם יתרון מספרי של 4 מול 3. כמעט בכל פעם הוא מקבל את ההחלטה הנכונה, בין אם זה ג’אמפר מחצי מרחק או מסירה נהדרת לסטפנסון ל-AND 1.

מיאמי צריכה להירגע קצת עם הבליצים. ההתקפה של הפייסרס לא מספיק טובה באחד על אחד כדי לנצח אותה, והבליצים האלה למעשה נותנים לחברה של פרנק ווגל הזדמנות פז לגנוב נקודות בלי יותר מדי מאמץ. יהיה מעניין לראות אם ספולסטרה ישנה משהו בשיטה ההגנתית שלו, שנראה שכבר נטמעה עמוק ב-DNA של הקבוצה שלו, מכיוון שהשיטה הזו לא מצליחה לתקוע את ההתקפה של הפייסרס, למעשה, היא רק עוזרת לה.

וההתקפה של הפייסרס צריכה את כל העזרה שהיא מסוגלת להשיג. בגיים 2 ראינו שוב את המחלות הידועות של אינדיאנה בהתקפה, עם פוזשנים שמתחילים כשיש רק 8 שניות על שעון ההתקפה, יותר מדי תצפיתנים שנתקעים בפינות, חסימות שלא ראויות להיקרא חסימות ולאנס סטפנסון שמנסה להגדיל את הפיי-צ’ק הבא שלו. במקרה בגיים 2 סטפנסון להט וזה לא פגע בסיכויי הפייסרס לנצח, אבל כשסטפנסון לוהט זה סימן שההתקפה של הפייסרס לא זזה, ושהם צריכים מושיע. הכדורסל של הפייסרס הוא לא לאנס אומר לחוסם לא לבוא ותופר שלשה מ-9 מטר, אלא זה חסימה ועוד חסימה ועוד מסירה ועוד חיתוך לטבעת עד שמגיעים לזריקה הטובה ביותר. זה מה שעבד בגיים 1, זה מה שלא היה קיים בגיים 2.


מעבר לכך, הגיע הזמן להודות שהספסל של אינדיאנה הוא מקולל. לא יתכן שיש על הספסל הזה שחקנים עם יכולות לא רעות בכלל כמו לואיס סקולה, סי.ג’יי ווטסון ואוון טרנר ואיכשהו עדיין מדובר בספסל ביזיוני ברמות הללו. הפייסרס לא יהיו מסוגלים לנצח אם החמישייה שלהם לא תתן יום מדהים כמו שקרה בגיים 1, אלא אם כן פרנק ווגל יצליח לייצר איזה נס ולהמציא שחקן ספסל יעיל. סקולה נראה כמו שנמוך לטיילר הנסברו מהעונה שעברה (וזה אומר הרבה), והמאבק שלו בפיק אנד רול מול לברון היה פשוט עצוב, כמו מאבק של אישה מבוגרת בצלוליטיס. אוון טרנר בכלל לא שיחק בגיים 2, והוא נראה לי בעיקר עסוק בלספור כמה מיליונים עלה לו המעבר הזה לאינדיאנה בחוזה הבא שלו. הפייסרס חייבים לייצר איזושהי תרומה מהספסל שלהם, ונראה כי זה כבר מאוחר מדי בשלב הזה של העונה. אם בסופו של דבר הם יפסידו את הסדרה זו תהיה אחת הסיבות המרכזיות, וזו אשמה ישירה של לארי בירד.

למרות שבירד הוא אגדה והוא אלוף והוא היחיד שזכה גם ב-MVP, גם במאמן העונה וגם ב-GM של העונה ב-NBA, העובדה שהספסל של אינדיאנה נראה כמו הצ’רנוביל של ה-NBA היא אשמתו הבלעדית. בירד ידע מיהו פרנק ווגל לפני העונה הזו, והוא ידע שמדובר במאמן יסודי מאוד, אבל גם שיטתי מאוד. הוא היה צריך לדעת להביא לו לא רק את השחקנים הכי טובים על הנייר, אלא שחקנים שיתאימו לסגנון המשחק ולחזון של ווגל. סקולה לא מתאים הגנתית וכאשר הוא לא קולע את הזריקות מחצי מרחק אין לו מקום על המגרש, טרנר הוא פשוט גרסה פחות מוכשרת של סטפנסון והוא ניסה להציל את עונת החוזה שלו כמעט בכל הזדמנות על המגרש. בירד נתן עבור השניים הללו את ג’ראלד גרין, מיילס פלאמלי (שני שחקנים שהיו מועמדים העונה לתואר שחקן המשתפר בפיניקס), דני גריינג’ר (שהיה חוזה נגמר) ושתי בחירות דראפט. כשמסתכלים על מה שהוא קיבל, ביחד עם ההחתמה ההיא של אנדרו ביינום, שלא תרמה יותר מדי ואולי אף הזיקה (מתישהו נגלה מה קרה שם העונה בחדר ההלבשה של אינדיאנה), מדובר בעונה לא טובה של בירד. נותר רק לקוות שהעבודה הטובה שהוא עשה בשנים הקודמות עם הבחירות דראפט המעולות והטריידים החכמים וההחתמות הנכונות לא תלך לפח בעקבות עונה אחת לא טובה.

במבט קדימה, שתי הקבוצות ממש לא יכולות להיות רגועות. מיאמי היא עדיין על תקן המגיבה בסדרה הזו ונראית הרבה פחות חדה מבעבר, ואינדיאנה פספסה הזדמנות פז לעלות ל-0-2, מה שהיה מכניס את ההיט ללחץ שקשה לדעת איך הם היו מתמודדים איתו. בנוסף, אינדיאנה בזבזה את המשחק המטורף של לאנס על הפסד, ובכלל לא ברור אם פול ג’ורג’ יוכל לשחק בגיים 3 אחרי שאובחן אצלו זעזוע מוח אחרי ההתנגשות עם דוויין ווייד ברבע הרביעי. כשחושבים על כך שעוד יגיע משחק של כריס בוש בו הוא יקלע +20 נקודות, וחושבים על כך שלברון הוא לברון ושווייד מקבל עכשיו ארבעה ימים ללטף את הברך שלו, מיאמי יכולה להיות אולי קצת יותר רגועה מהפייסרס.


במעבר חד למערב, מדהים איך דווקא אחרי הפלייאוף הפנטסטי שהחוף המערבי ניפק לנו אנחנו מקבלים סדרה במעמד צד אחד. אולי זה דווקא לא כזה מדהים אחרי שמבינים כמה סרג’ איבקה באמת חסר לת’אנדר. אפשר להצטרף לספורט הלאומי של טוויטר ולהיכנס בסקוט ברוקס על אלף ואחד דברים (אל דאגה, עוד נעשה זאת), אבל בסופו של דבר, הפציעה הזו כמעט וחיסלה את הסיכויים של אוקלהומה להיות תחרותית בסדרה הזו, ויצרה אפקט פרפר שמול הספרס הנוכחיים הופך להיות משהו שיותר קשה להתמודד איתו מהסרט “אפקט הפרפר”.

החיסרון של איבקה דומה לחיסרון של גיטרת בס בלהקת רוק (קרדיט לאחי, אלון, על האנלוגיה). כשהוא היה שם, ידענו שהוא שם אבל לא ייחסנו לו המון חשיבות. אולם עכשיו, כשאיבקה לא נמצא כדי לשמור על הקצב, גם בהגנה וגם בהתקפה, הת’אנדר נראים חסרי אונים. פתאום, ווסטברוק חודר לסל, ההגנה מתכווצת אליו ובמקום למצוא את איבקה לזריקה האהובה עליו מחצי מרחק, נמצאים שם ניק קוליסון או ת’אבו ספולושה. זה שם המון לחץ על ווסטברוק וקווין דוראנט, וכרגע נראה שהם לא ממש מצליחים להתמודד איתו.

ובהגנה כמובן שגם סטיבי וונדר יכול לראות שהת’אנדר אבודים בלי הביג-מן הקונגולזי שלהם. הספרס קלעו 120 נק’ בצבע בשני המשחקים הראשונים, וגם כשסקוט ברוקס ניסה ללכת על הרכב גבוה ולצופף את הצבע, לספרס מיד הייתה תשובה עם דני גרין ומטווח שלשות שהזכיר את החצי הראשון של הפיינלס של העונה שעברה. כרגע, הסדרה הזו מזכירה מאוד את סדרת הגמר של קליבלנד של לברון מול הספרס ב-2007, כשדוראנט על תקן לברון והספרס על תקן הספרס.


נפצע ברגע הכי לא נכון של העונה. סרג’ איבקה


אפרופו דוראנט, הוא קלע רק 15 נק’ ב-16 זריקות, אבל הבעיה האמיתית היא שרק 3 זריקות הגיעו מתוך הצבע. KD לא מצליח לחדור לסל ולהגיע לקו כמו שהוא רגיל (רק 9 זריקות בשני המשחקים הראשונים) אז הוא מפציץ מבחוץ. זה יכול לעבוד מכיוון שהוא עדיין הקלעי הכי טוב בעולם, אבל זה לא מפעיל לחץ על ההגנה של הספרס וזה לא מפריע להם. מצידם, שדוראנט יקלע 50 ושווסטברוק יפציץ 30, כל עוד אף אחד לא תורם, אין לת’אנדר סיכוי.

האם בכלל מישהו מסוגל לתרום? בגיים 3 נגלה. במגרש הביתי, איפה שהטבעות מוכרות יותר, אולי כמה מהרול-פליירס של הת’אנדר יצליחו לקלוע כמה זריקות, אבל זה גם תלוי במאמן שלהם. סקוט ברוקס חייב לעזור לווסטברוק ודוראנט לייצר התקפות, אבל הבעיה היא שברוסטר הנוכחי של הת’אנדר זה לא אפשרי מבלי לוותר על משהו בהגנה. קארון באטלר מרווח את המשחק, אבל לא מסוגל להתרוצץ אחרי מרקו בלינלי ודני גרין בחסימות. דרק פישר קצת פחות גרוע בזה, אבל קשה לבנות עליו לאורך זמן ומהגבוהים שלו ברוקס לא מקבל כלום חוץ מכמה מהלכי האסל של סטיבן אדאמס.

זה מותיר אופציה אחת בלבד, שהיא להכניס את רג’י ג’קסון לחמישייה על חשבון ספולושה ולהתפלל, כי זה כל מה שאפשר לעשות מול הספרס עם איך שהם משחקים כעת.


הספרס ניצחו 7 מ-8 המשחקים האחרונים שלהם בהפרש ממוצע של למעלה מ-20 נקודות. אחרי שריק קרלייל ודאלאס קצת הצליחו לבלבל אותם הם מצאו את הגרוב שלהם בגיים 7 של הסדרה ההיא ומאז לא מסתכלים לאחור. קשה שלא להתאהב בצורת המשחק של הפופוביצ’ים, בהנעת הכדור, בהוצאה לפועל הרצחנית. אבל עוד יותר קשה שלא להתפעל מהדרייב שלהם. ההפסד בעונה שעברה בפיינלס היה טראגי, ואף אחד לא היה מופתע אם הספרס היו מתקשים להתאושש ממנו העונה. אבל במקום זה קיבלנו קבוצה On a Mission. הם רוצים לחזור לפיינלס, הפעם עם יתרון הביתיות, ולסגור את המעגל שבעונה שעברה ריי אלן מנע מהם לסגור. ואם זה לא מספיק, יש גם את כל האזכורים לכך שהת’אנדר ניצחו את הספרס ארבע פעמים ברצף בפעם האחרונה שהספרס הוליכו מולם 0-2 בסדרת גמר המערב, שנראה שרק נותנים עוד יותר מוטיבציה לסן אנטוניו.

זו הייתה קבוצה שונה של הת’אנדר, עם ג’יימס הארדן בשיאו ועם איבקה, וזו הייתה קבוצה שונה של הספרס, שעוד ניסתה להתרגל לשינוי הקונספציה של גרג פופוביץ’ אחרי ההדחה מול ממפיס ב-2011. העונה נראה שרק הופעה מושלמת תצליח להדיח את טים דאנקן, טוני פארקר (אם ככה הוא משחק כשהוא פצוע בירך, שלא יבריא לעולם), מאנו ג’ינובילי וחבריהם, והת’אנדר, בלי איבקה ובלי הארדן ועם המתח בין ווסטברוק לדוראנט ועם מאמן שלא מצליח להוציא את המקסימום מהחבורה שלו, הם קבוצה שרחוקה מאוד משלמות כרגע.

אבל אל תדאגו, אנחנו בשנה זוגית, אין מצב שהספרס לוקחים.

#קוויןדוראנט #דווייןווייד #פולגורג #טיםדאנקן #ראסלווסטברוק #לברוןגיימס