©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

סיכום העונה הרגילה: חלק ב’

החלק הראשון של סיכום העונה חלף עבר לו, וכמובן שבינתיים אנס קנטר חזר למימדיו הטבעיים, כמו גם קווין לאב, וגורמים לסיכום להיראות קצת מטופש, אבל טיפשות זה חלק מהעניין כשמסקרים את ה-NBA. המשחק הזה הוא כל כך דינמי ומשתנה שמה שנכון היום לא בהכרח נכון למחר, והאמירה הזו כל כך נכונה כשמתייחסים לזוכה הבא בסיכום העונה האלטרנטיבי של מרגישים NBA.

מכשף העונה – גרג פופוביץ’

אבא של ג’ון קנדי, נשיא ארה”ב שנרצח ב-1963, שגם לו קוראים ג’ון קנדי (מאוד מקוריים משפחת קנדי), היה אחד מאנשי העסקים והמשקיעים הרציניים בארה”ב באמצע המאה שעברה. האגדה עליו מספרת שהוא ידע מתי למכור את מניותיו לפני אחד המשברים הגדולים של הבורסה, מכיוון שמצחצח הנעליים שלו סיפר לו איזה מניות קנה וייעץ לו איפה להשקיע. כשכולם קופצים על העגלה, סימן שהיא בדרך להתרסקות.

כך אני מרגיש עם ההתייחסות שלי לספרס העונה, רק הפוך. התאפקתי, באמת שהתאפקתי לא לקפוץ על העגלה במשך כל העונה. ידעתי שאסור להספיד את הספרס, אבל באיזשהו שלב הסימנים שהצביעו על דעיכה היו כל כך חזקים שגם אני קפצתי על העגלה, ומאותו רגע בערך הספרס התעוררו והחלו להזכיר לכולנו שהם האלופים. מאז ההפסד לפורטלנד לפני קצת יותר מחודש (שלאחריו כתבתי את הפוסט המודאג ההוא), הספרס עומדים על מאזן של 3-13, עם ניצחונות מרשימים על ממפיס, אוקלהומה, דאלאס, שיקאגו (בבית) ואטלנטה (בחוץ). גם כשהם הפסידו, זה היה בעקבות הופעת ענק של קיירי ארווינג (עם משחק 57 הנק’ שלו) או צירוף מקרים מוזר (ההפסד לניקס בהארכה). אני חושב שלאור כל זאת אפשר להגיד בבטחה שהספרס הם הג’יימס בונד של הליגה. גם כשהכל כבר נראה גמור, גם כשכל הסימנים מצביעים נגדם, הם תמיד ימצאו דרך.

בעונות האחרונות ראינו את הספרס מנהלים דקות במהלך העונה הרגילה, אבל עדיין שומרים על מקומם בצמרת. העונה הם לקחו את זה צעד אחד קדימה. הפציעות, העייפות המנטאלית אחרי הגעה לשני גמרים רצופים וההתחזקות של היריבות במערב דחקו את הספרס עד למקום ה-7 במערב, והעלו את התהייה האם יש סיכוי שהם לא יגיעו לפלייאוף, אלא שדווקא אז, נדמה שהספרס לחצו על כפתור ה-ON וחזרו לשלוט בליגה. קוואי לאונרד נראה כמו תמנון בהגנה (2.5 חט’ ב-10 המשחקים האחרונים, מוליך את הליגה בקטגוריה), טוני פארקר נראה כמו טוני פארקר (ב-12 המשחקים האחרונים: 17.8 נק’, 54.2% מהשדה ו-5.3 אס’) וגם בוריס דיאו מתחיל להזכיר את היכולת שלו מהפלייאוף האחרון (במרץ הוא קלע יותר נקודות באחוזים טובים יותר מבכל חודש אחר העונה).

לטעמי, שום דבר לא מקרי ויש פה יד מכוונת של גרג פופוביץ’. העונה נראה כי פופ לא יזכה בתואר מאמן העונה, גם כי הספרס לא באמת היו הקבוצה הכי מאומנת לכל אורך העונה וגם כי יש מועמדים חזקים יותר לתואר (מייק בודנהולצר וסטיב קר), אבל בכל זאת, נדמה כאילו פופ פיצח את הגנום של העונה הרגילה, והוא פשוט יודע מתי ואיך ללחוץ על הכפתורים הנכונים של הקבוצה שלו כדי להביא אותה לשיא ברגע הנכון.


הספרס הם הקבוצה החמה של חודש מרץ (מדד +/- של 13.0+, מקום 1 בליגה) והם סוף סוף בריאים. הם התבססו במקום ה-6 במערב ונמצאים רק משחק וחצי מאחורי הקליפרס במקום החמישי הנחשק, שמבטיח מפגש סיבוב ראשון נח יחסית מול הבלייזרס נטולי ווסלי מת’יוס. אמנם משחק וחצי כאשר נותרו פחות מ-10 משחקים לעונה זה די הרבה, אבל כבר למדנו בדרך הקשה שאת גרג פופוביץ’ ואת סן אנטוניו פשוט לא מספידים.

השחקן השישי המלהיב – דניס שרודר

לו וויליאמס לבטח יזכה בתואר הזה, גם כי המספרים שלו יותר טובים, גם כי הסיפור שלו יותר עושה את זה למצביעים (חזר לאחר פציעה ברצועה הצולבת) וגם כי טורונטו ראויה לאיזושהי הכרה מהליגה על העונה הסך הכל מצוינת שלה, אבל לטעמי, דניס שרודר הוא שחקן הספסל הכי מלהיב בליגה.

הוא משחק פחות מ-20 דקות למשחק, אבל הוא לא מפסיק לזוז לשנייה. הוא השחקן הכי נמוך על המגרש כמעט בכל סיטואציה, אבל הוא השחקן ששמים לב אליו הכי הרבה כאשר הוא משחק. הוא לא מעמיד מספרים מפוצצים, אבל אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו. שרודר (או שריידר, זה עדיין בדיונים) הוא עוד אחת מהסיבות שאטלנטה השתפרה פלאים העונה, מכיוון שלפתע יש לה מחליף ראוי לג’ף טיג. עוד נגיע למספרים שתומכים בהתלהבות המוזרה שלי מהגרמני עם הפס הצהוב בשיער, אבל מה שלא פחות חשוב הוא התחושה כאשר צופים בשרודר. הוא פשוט שחקן מלהיב.

למרות שהוא משחק פחות מ-20 דקות למשחק, שרודר הוא אחד החודרים היעילים בליגה. הוא חודר 8.0 פעמים בממוצע למשחק, קולע 5.0 נק’ מהחדירות הללו ומייצר לקבוצה שלו 8.5 נק’ מהחדירות הללו. כאשר מנרמלים את הנתונים הללו ל-48 דקות, שרודר קולע 12.1 נק’ מחדירות, הנתון ה-3 בטיבו בליגה, לפני הרבה חודרים אקרובטיים אחרים כמו ג’יימס הארדן, לברון ג’יימס וראסל ווסטברוק. בהתחשב בכך שדקות המשחק של שרודר צפויות רק לעלות בשנים הקרובות, אטלנטה כנראה תפסה לעצמה חתיכת יהלום באמצע הדראפט הבינוני של 2013.


בנוסף, כאשר שרודר על המגרש עם שאר שחקני החמישייה של אטלנטה, ההוקס קולעים באחוזים טובים יותר מאשר כשטיג נמצא על המגרש עם החמישייה הראשונה (55.2% לעומת 48.7%) ומעמידים מדד +/- כמעט זהה (2.2 לעומת 2.7). תוסיפו לזה 4.2 אס’, שפר 36 דקות הופכים ל-7.7 אס’ (שזה הכי הרבה מבין שחקני השנה השנייה, חוץ מגל מקל. כבוד), ויש לכם אחלה שחקן. מי אמר שאין עתיד לנבחרת גרמניה אחרי שנוביצקי יפרוש?

הקבוצה הדו-קוטבית של העונה – פיניקס סאנס

איזה כיף היה לאהוב את פיניקס בעונה שעברה אה? חבורה של Nobody’s שאף אחד לא ספר רצה כמעט כל הדרך אל הפלייאוף. ג’ף הורנסק לקח את הקלפים שהיה לו ביד ואמר להם לרוץ בלי הפסקה בדרכם להפוך לאחת הקבוצות היותר מלהיבות ומהנות לצפייה שהיו בליגה בשנים האחרונות. העונה הנוכחית נפתחה כמעט עם אותה אג’נדה. אריק בלדסו וגוראן דראגיץ’ היו אחראים להוביל את המתפרצות, מרקיף מוריס התפתח והפך לפאוור פורוורד הפותח של הקבוצה, ואייזיאה תומאס שהגיע מסקרמנטו היה אחראי על כח האש מהספסל.

הכל עבד יחסית כמו שעון עד פברואר. הסאנס המשיכו לרוץ (מקום 2 בליגה עד פגרת האולסטאר ב-PACE, אחרי גולדן סטייט, עם 99.19 פוזשנים למשחק), הייתה להם את ההתקפה השביעית בטיבה בליגה עד אותה תקופה (105.9 נק’ ל-100 פוזשנים) והם היו בתמונת הפלייאוף, אלא שאז הגיע הפיאסקו בטרייד דד-ליין עם ההתבטאויות של דראגיץ’ והטרייד המוזר שריאן מקדונו עשה כדי להיפטר מאייזיאה תומאס (שוד לאור יום של דני איינג’) ופני הקבוצה השתנו לחלוטין. מקבוצה עם אג’נדה ברורה מאוד, שהפכה אותה לייחודית, הסאנס הפכו להיות קבוצה כמעט רגילה, ואז החסרונות של הקבוצה, אלה שגרמו למהמרים בוגאס לתת לסאנס יחס אובר-אנדר של 20 ניצחונות בעונה שעברה, התחילו להופיע.

אחרי הטריידים פיניקס הורידה את הרגל מהגז והיא רצה הרבה פחות. בחודש מרץ ה-PACE של הקבוצה ירד ל-97.61 פוזשנים למשחק (9 בליגה), אבל מה שיותר מדאיג הוא שהקבוצה כמעט לא משיגה נקודות במתפרצות. בתקופה הזו היה רצף של שני משחקים שלמים בהם הסאנס לא השיגו נקודה אחת מהתקפות מתפרצות, מה שהיה הלחם והחמאה של הקבוצה בעידן הסלאש בראדרז. נדיר לראות קבוצות משנות סגנון משחק בצורה כזו במהלך העונה, אבל זה הגיוני לנוכח השינויים הרבים במצבת כח האדם של הקבוצה. עם זאת, עדיין קשה שלא לתפוס את הראש לנוכח ההדרדרות הדרמטית של ההתקפה של הסאנס מאז פגרת האולסטאר.


משלושה נשאר אחד. בלדסו, תומאס ודראגיץ’


בתקופה הזו ההתקפה של הסאנס מדורגת 25 בליגה (98.1 נק’ ל-100 פוזשנים), הם זורקים פחות מחוץ לקשת (22.8 זריקות לעומת 26.7 זריקות לפני האולסטאר) וקולעים באחוזים הרבה פחות טובים (35.9% לפני האולסטאר, מקום 8 בליגה. 30.0% אחרי האולסטאר, מקום 29 בליגה). גם באחוזים מהשדה התמונה לא נראית משהו (46.1% לפני לעומת 43.8% אחרי), מה שהופך את התמונה הכללית לדי בעייתית, גם אחרי שמשקללים את השיפור ההגנתי היחסי אחרי האולסטאר.

התלבטתי אם לתת את הכבוד המפוקפק של הפרס הזה לוושינגטון וויזארדס על העונה הדו-קוטבית שלהם, מכיוון שלפיניקס באמת יש תירוץ טוב בדמות הטריידים הרבים שהיא עשתה בפברואר. אלא שקצת קשה לקבל את זה כתירוץ, מכיוון שהסאנס הם אלו שהכניסו את עצמם לסיטואציה הזו עם ההחתמה של תומאס בקיץ. כשמסתכלים על התוצאה הסופית, במקרה הזה, לגמרי היה עדיף שני רכזים ביד משלושה רכזים על העץ.

#דניסשרודר #אריקבלדסו #גוראןדראגיץ #טוניפארקר #גרגפופוביץ