• yuvaloz55

סימן השאלה המעניין מכולם

יש כרגע כמה נרטיבים מרכזיים שמלווים את הליגה שיש להם פוטנציאל נפיץ במיוחד. התשובה לשאלת אנתוני דייוויס היא מרתקת, כך גם השאלה האם מילווקי יכולה להפוך לקונטנדרית עם סופרסטאר וחצי בעידן של סופר-טימז, או האם אנחנו יכולים לסמוך על קוואי לאונרד שיהיה בריא בפלייאוף, או האם בוסטון צריכה להתחיל לדאוג מעודף הכשרון שיש לה בקבוצה, או האם לברון ג'יימס יצליח לרקוח סביבו עוד סופר-טים אחת לפני שפג לו התוקף, או שאולי התוקף שלו הולך לפוג עכשיו כשהוא בן 34 וגילינו שהוא מסוגל להיפצע.


זו ה-NBA של 2019. המון שאלות ולראשונה מזה הרבה שנים, יש תחושה שלסימני הקריאה של השאלות הללו תהיה השפעה גם על הפלייאוף. אחרי כמה שנים שבהן הליגה הייתה מעניינת מכח האינרציה (ודרך היכולת שלה למגנט אותנו באמצעות הרשתות החברתיות) ופחות בגלל המשחקים והתחרותיות בפלייאוף, יכול להיות שהשנה זה ישתנה. בעונה שעברה הסדרה בין גולדן סטייט ליוסטון נתנה לנו הצצה לאיך עולם כזה יראה, עולם בו המנצחת לא ידועה מראש, וזה היה נהדר. More, please.


עם זאת, חשוב לזכור שהעניין סביב השאלות מהפסקה הראשונה נובע לא מעט בגלל סימן השאלה הענק שמקיף את גולדן סטייט הנוכחית – מה יקרה עם קווין דוראנט. הווריורס עדיין מכתיבים את סדר היום ב-NBA ולהבדיל אלף אלפי, מיליון מיליוני הבדלות, הם קצת מזכירים את ביבי. יש עוד מפלגות שעושות רעש ועוד יאיר לפידים שמנסים לחקות אותו, אבל כשביבי רוצה, הוא יודע להשתלט על סדר היום ולהוציא הודעות דרמטיות שגורמות לשאר החלקים בפארסה הזו שנקראת פוליטיקה ישראלית לזוז בהתאם. הוא זה שזורק את הלחם לים שגורם לכל הדגים להגיע. זה לא אומר שזה טוב או לא (זה לא, אבל זה דיון אחר לגמרי), הוא פשוט זה שיוצר את העניין ההתחלתי.


וכך גם עם הווריורס. הדעיכה של הווריורס בעצם מאפשרת את כל העניין סביב סימני השאלה מלמעלה. הדעיכה הזו היא עדיין סמי-רשמית ולמרות שיש כבר כמה פרשנים שהודיעו שיקחו את ה-Field על פני הווריורס זה מרגיש יותר כמו חיפוש כותרות (ריק ביוקר מבליצ'ר רפורט לדוגמא) או סתם חוסר מושג (כמו ההימור שלי על בוסטון כאלופה בהימורים של וואלה בפתיחת העונה). עם זאת, אנחנו חייבים לפחות להתייחס לכך שהווריורס הם קבוצת הגנה מתחת לממוצע בליגה בפעם הראשונה מאז 2012.





זה לא סתם שמ-2012 הגיע השינוי ההגנתי אצל הווריורס. ב-2012 הם בחרו את דריימונד גרין בדראפט ולמרות שבשנתיים הראשונות שלו הוא לא היה שחקן חמישייה, עדיין היה לו חלק בהתקדמות ההגנתית שהקבוצה עשתה. בארבע השנים האחרונות היה לו חלק יותר משמעותי והוא למעשה היה הרוח החיה מאחורי ההגנה של הווריורס. הוא זה שסימל את הכח ההגנתי שלהם, את היכולת להחליף על פני כמה עמדות, את היכולת להגן על הטבעת כמו רודי גובר למרות שהוא נמוך ממנו ב-15 ס"מ, את הורסטיליות ואת החכמה ואת היכולת לזהות מתי חבר לקבוצה נמצא במיס-מץ' הגנתי ולהגיע לעזרה בדיוק ברגע הנכון.


כמובן שקליי תומפסון ואנדרה איגודלה וקווין דוראנט וכן, גם סטף קרי היו אינטגרלים לעוצמה ההגנתית של הווריורס, אבל אין ספק שדריימונד היה ועודנו הקפטן ההגנתי של הקבוצה. גם העונה הוא נמצא בטופ 3 ב-Defensive Real Plus Minus בליגה, אבל ביחס למספרים שלו מהעונות הראשונות של סטיב קר מדובר בירידה. מעבר לכך, העונה הוא לראשונה מעמיד מספרים שליליים בהתקפה שהופכים אותו למגבלה ופוגעים ביעילות של הווריורס.


אפשר לתרץ את היכולת הירודה של דריימונד העונה בחוסר עניין, בהיעדר מוטיבציה שהיא קריטית עבור שחקן שבנה את הקריירה שלו מרצון להוכיח. בהתחלה זה היה רצון להוכיח לכל קבוצות הדראפט שלא בחרו בו שהן טעו, אחר כך זה היה רצון להוכיח שהוא יכול להיות שחקן חמישייה, ואחר כך להיות סנטר למרות שיש לו גוף של פורוורד, ואחר כך להיות אלוף ואול-סטאר. דריימונד כל הזמן רצה לכבוש עוד פסגה ועוד פסגה, ויכול להיות שפשוט הוא מסתכל להמשך הדרך ולא רואה עוד פסגות באופק.


אני חושב שצורת המחשבה הזו עושה קצת חסד עם דריימונד. דבר ראשון, הוא עצמו דיבר על כך שיש לו מוטיבציה לזכות בשחקן ההגנה של העונה (בין היתר כדי להיות זכאי לסופר-מקס) ודבר שני, המרווח של דריימונד לטעות בהגנה תמיד היה יחסית קטן. הוא הרגיל אותנו לכך שהוא יכול לעשות מהלכים מדהימים בהגנה כמו לזהות מיס-מץ' ולהחליף עם השחקן שנמצא במיס-מץ' בזמן שהכדור באוויר או לעזוב את השחקן שלו בקשת השלוש ולהגיע בזמן לאתגר את הזריקה של היריב באזור הטבעת בצורה שלא תאפשר לו למסור לשחקן שהוא השאיר פנוי. אלו מהלכים קשים שרמת הדיוק בהם צריכה להיות כירורגית, אבל לא היינו אמורים להתרגל לזה. רוב השחקנים לא מסוגלים לזהות את המהלכים הללו ולהגיב אליהם בזמן. דריימונד הוא מהבודדים שכן יכולים.





אבל דריימונד כבר לא ילד (וזו תובנה עצובה כי הוא נולד בדיוק שנה אחרי) ואחרי ארבע עונות שנמשכו עד יוני הגיוני שהצעד שלו יהיה איטי קצת. אולם, כאמור, זה מצמצם עוד יותר את המרווח לטעות שלו, שגם כך הוא מצומצם מאוד.


אם אנחנו מנסים לעשות תחזית קדימה קשה לדמיין עולם בו דריימונד יהיה טוב יותר ממה שהוא היום. סביר להניח שמכאן והלאה המגמה תהיה שלילית. למרות שדריימונד הוא שחקן חכם מאוד והמח שלו אף פעם לא יזדקן, הוא עדיין יצטרך את האתלטיות שלו והפיזיות שלו כדי להוציא לפועל את הפקודות שהמח שלו שולח. קשה לי לראות אותו חוזר להיות אול-סטאר מתישהו בעתיד.


התובנה העצובה הזו היא מעניינת מכמה סיבות. הראשונה קשורה לדריימונד עצמו ואיך הפרי-אייג'נסי שלו יתפתח בקיץ 2020. אם ההדרדרות האיטית הזו תימשך, האם הווריורס ינסו להיפטר ממנו ומהצורך לשלם ל-Past-Prime-Draymond? האם הוא יכול לתת ערך דומה לאיזושהי קבוצה אחרת, שאין בה שלושה קלעים היסטוריים שיחפו עליו בהתקפה? האם בקבוצה שלא מתמודדת על אליפות שנה אחר שנה, צורת המנהיגות שלו תהיה מקובלת?


מעבר לכך, זה מעניין משום שזה משפיע על שאר חלקי השושלת. דוראנט ותומפסון יהיו שחקנים חופשיים בקיץ וסביר להניח שליכולת של דריימונד תהיה איזושהי השפעה על ההחלטה שלהם. אם דריימונד היה נראה כמו המפלצת מ-2016, ההחלטה שלהם הייתה קלה יותר, אבל, כאמור, המפלצת הזו כנראה לא תשוב עוד, וזה חייב להיכנס למערך השיקולים שלהם.


מן הסתם, אף אחד לא יודע מה קווין דוראנט הולך לעשות. זה טפשי מצד מישהו לחשוב שהוא יודע מה הוא הולך לעשות, אבל כבר ציינתי פה בפוסט שטיפשות זה הצד החזק שלי ולטעמי, אין עשן בלי אש. דוראנט יכול היה לעצור את כל הנרטיב סביב הפרי אייג'נסי שלו אם היה רוצה, אבל הוא כנראה לא רוצה, ואם הוא לא רוצה, כנראה שיש לזה סיבה. יכול מאוד להיות שהוא ישאר, אבל אם אני צריך לבחור בין הווריורס ל-Field במקרה הזה, אני בוחר ב-Field.


לעומת זאת, לגבי קליי, הדעה שלי היא יותר שמרנית. קליי הוא אחד ה-2-Way-Players הטובים בליגה, אבל הוא לא שחקן שמייצר לשחקנים אחרים ולכן יהיה לו קשה מאוד להיות הגו-טו-גאי של איזושהי קבוצה בצורה מוצלחת. במועדון של הסופרסטארים הגדולים בליגה יש סלקטור קשוח מאוד שבודק לא רק את המספרים שלך, אלא גם את המספרים של החברים שלך לקבוצה ואת היכולת שלך להוביל לניצחונות. במובן הזה, קליי הוא סוג של One-Man-Show. הוא יודע לקלוע ולהגן, אבל האם הוא ידע להתמודד עם תפקיד גדול יותר בהתקפה? האם הוא יכול לעשות את מה שפול ג'ורג' עושה באוקלהומה סיטי?


לצורך העניין, אם הייתי בונה קבוצה והייתי חייב לבחור בין בראדלי ביל לקליי תומפסון, כנראה שהייתי בוחר בביל כי הוא יוכל לשפר גם את שאר השחקנים בקבוצה שלי. גם ביל עדיין לא נכנס למועדון של הסופרסטארים הגדולים, אבל הוא יותר קרוב לשם מקליי, לטעמי. היתרון של ביל בפליימייקינג על פני קליי הוא משמעותי יותר מהיתרון של קליי על ביל בקליעה.


יכול להיות שקליי יבחר להמשיך להיות כינור שני במקום אחר, כמו הלייקרס לדוגמא, אבל אני לא חושב שהוא יוכל להיות יותר אפקטיבי ממה שהוא היום בווריורס. במקרה הזה, אם אני צריך לבחור בין הווריורס ל-Field, אני בוחר בווריורס.





וזה מותיר אותנו עם סטף קרי. לגבי סטף אין שאלות, הוא חתום בווריורס עד סוף 2022 ולצד דריימונד, הוא המנהיג הרוחני של הקבוצה הזו. הוא אבי מהפכת השלשות, הכוכב הגדול של הקבוצה ומי שהפרצוף שלו יהיה תמיד משויך לריצה ההיסטורית של הווריורס. כשנסתכל בעוד עשרים שנה אחורה על הקבוצה הגדולה של הווריורס, האסוסיאציה הראשונה שתהיה לנו היא סטף. למרות שדוראנט ואיגודלה זכו בפיינלס MVP, סטף הוא הפנים של הקבוצה והמייצג המדויק ביותר של האתוס שלה.


לכולם ברור שסטף הוא אדיר. לכולם ברור שסטף הוא פנומן. גם אני אי שם ב-2016 כתבתי מכתב אהבה לסטף. עם זאת, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב איך יראה העולם של סטף ללא דוראנט ומה התקרה של העולם הזה. זו מחשבה מרתקת משום שעבור הרבה מאוד אנשים, סטף הוא אנדרייטד מטורף והוא מסוגל לקחת קבוצה לאליפות גם בלי דוראנט והוא הופך את כל השחקנים סביבו לטובים יותר.


מצד שני, יש גם קו מחשבה שאומר שסטף הוא אוברייטד, שבפלייאוף הוא לא מצליח להביא לידי ביטוי את הגאונות שמציפה אותו בעונה הרגילה, וחייבים להתייחס לקו המחשבה הזה.


למעט הפלייאוף ב-2017, שלווריורס לא הייתה בו ממש תחרות חוץ מהמשחק הראשון מול הספרס בגמר המערב, לסטף תמיד היו אחוזים פחות טובים בפלייאוף מאשר בעונה הרגילה. זו אמנם לא בושה לקלוע באחוזים פחות טובים בפלייאוף (היי, ג'יימס הארדן), אבל זה סממן שצריך להטריד למקרה בו סטף ידרש יום אחד להוביל את הווריורס בלי דוראנט ועם דריימונד מקרטע.







עוד סממן שצריך להטריד הוא הנתונים של סטף העונה ללא דוראנט. אחת האקסיומות בליגה היא שסטף יכול להפוך כל קבוצה לקבוצת התקפה איכותית. מורנו ורבינו זאק לואו אמר כבר כמה פעמים שמעצם נוכחותו על המגרש, סטף יכול לייצר התקפת טופ 5. הקליעה שלו וכח המשיכה שלו על הפרקט פשוט גורמות להגנות להתקפל כמו בייגלה.


זה עדיין נכון, וכאשר סטף נמצא על הפרקט העונה ללא דוראנט לווריורס יש עדיין התקפת על עם 113.8 נק' ל-100 פוזשנים (לפי Cleaning the Glass, גארבג' טיים מפולטר החוצה) ו-Net Rating של 2.8+, שזה אחלה. עם זאת, בשנתיים הקודמות, כאשר דוראנט היה על הספסל הנתונים של סטף היו הרבה יותר מפלצתיים (טבלה למטה).





יכול להיות שזו הפציעה שמפריעה לו, יכול להיות שפשוט השחקנים סביבו נחלשו, יכול להיות שהווריורס פשוט לא לוקחים ברצינות את העונה הרגילה. אלו הסברים אפשריים, והירידה ב-Net Rating היא אכן בקורלציה עם הירידה של כל הקבוצה, אבל עדיין, אלו נתונים שצריכים לפחות להציף את הדיון הזה. תוסיפו לזה את העובדה שלראשונה מאז שדוראנט הגיע ה-On/Off Numbers שלו הם טובים יותר משל קרי והשאלה הזו צריכה להישאל. האם סטף קרי יהיה מסוגל להוביל את הווריורס לאליפות גם בעידן שאחרי קווין דוראנט?


נטיית הלב שלי היא לומר בוודאי שכן, משום שסטף היה כל כך עוצמתי ומדהים ללא דוראנט ומאז הוא רק השתבח, אבל זה תלוי מאוד במי יהיו השחקנים מסביבו והאם, גם ללא דוראנט, לווריורס יהיה צוות מסייע מספיק חזק כדי לאיים על התואר? אני חושב שאם היינו שמים את סטף ביוסטון הנוכחית של ג'יימס הארדן לא היינו רואים תוצאות טובות משמעותית. יש גבול כמה שחקן אחד יכול לעשות הבדל.


עדיין, זה די ברור שסטף יכול להביא את הווריורס מאוד קרוב ושהם יהיו קבוצה מצוינת איתו גם כסופרסטאר יחסית בודד, אבל בהתחשב בנתונים הללו ובהיסטוריית הפציעות של סטף, זו שאלה שצריכה להישאל.


יכול להיות שדוראנט ישאר ואז השאלה הזו תישאר באוויר ללא מענה, אולם בחדר המלחמה של הווריורס חייב להיות מישהו שמתכונן לתסריט היחסית סביר הזה שבו דוראנט עוזב וקליי נשאר והווריורס חוזרים להיות הקבוצה של סטף, לא רק במובן הרוחני אלא גם במובן המקצועי. אילו שחקנים צריך להביא שיקיפו אותו? האם צריך להביא עוד כוכב או שמא צריך רול-פליירס שיסתדרו מסביבו? האם נותנים לקליי תומפסון תפקיד גדול יותר בהתקפה, שלא בטוח שהוא יכול להכיל אותו? ומה קורה (בתסריט פחות סביר) שגם קליי עוזב בקיץ?


אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל אני מאוד רוצה לדעת אותן.

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com