©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

ספורט חלול וחילול הספורט

לפני עשר שנים בערך, כשישבנו שבעה על סבא שלי בבית שלו בגבעתיים, אני עדיין הייתי ילד בחטיבה בחופש הגדול שלא ממש ידע מה לעשות עם כל האבל והיגון שהקיף אותו פתאום. וכמו שעשיתי תמיד, פניתי לספורט שיתן לי זריקת הרגעה. נכנסתי לחדר הילדים הקטן, איפה שהיינו נוהגים לישון כשהיינו מתארחים אצל סבא וסבתא, והדלקתי את הטלוויזיה בחיפוש נואש אחרי משהו עם כדור שיעזור לי להעביר את הזמן ולהתמודד עם הסיטואציה הלא מוכרת הזו.

הבעיה בחופש הגדול של שנה אי זוגית היא שאין ספורט אמיתי מעניין לעקוב אחריו. המונדיאל היה שנה לפני, היורו שנה אחרי, האולימפיאדה לא נראתה באופק, ה-NBA בפגרה, אפילו כדורסל ישראלי, האח הפיסח של ה-NBA, נמצא בחופשה. אחרי שיטוט קצר בין ערוצי הספורט הלא רבים שהיו באותה תקופה, נאלצתי להסתפק בחבורת מוזרים שמפדלים באופניים בין נופים מדהימים. רצה הגורל ודווקא אותו יום היה אחד הימים המרתקים, מסתבר, של הטור דה פראנס בהיסטוריה המודרנית.

לאנס ארמסטרונג רכב עם שניים מהיריבים שלו באחת מהפסגות המטריפות של הפירנאים, כשבדרך הוא מעד ונפל, וכך איבד את ההובלה. עם זאת, במקום לבכות על מר גורלו הוא קם מיד על האופניים, התחיל לדווש בהיסטריה וכשהמרפק שלו מדמם הוא עקף את כולם שוב בדרך למקום הראשון ולקיבוע מעמדו כרוכב האופניים הגדול בהיסטוריה. איזו התעלות. איזה אירוע ספורטיבי מופלא. עבור מישהו שרק חיפש מפלט מהסלון מלא הרקיקים וסיפורי הפלמ”ח הבלתי נגמרים, ארמסטרונג סיפק את הסחורה בגדול.


בן אדם מהונדס גנטית. לאנס ארמסטרונג


מריצים עשר שנים קדימה. היום בצהריים. אני מגיע הביתה אחרי מבחן יותר מדי ארוך ויותר מדי מתיש ומחפש רק לבהות במשהו, על המרקע שוב אני נתקל בהזויים האלה שמפדלים ללא הפסק, ברקע מדברים הפרשנים על הקושי המטורף ועל הגדולה של הספורטאים הללו, שעושים את מה שאף בן אנוש אחר כנראה לא מסוגל לעשות. את מה שאף בן אנוש לא יכול לעשות. נקודה.

העובדה שעברו עשר שנים בין הפעמיים שישבתי וצפיתי בקטע של הטור דה פראנס איפשרה לי להסתכל על זה במבט קצת אחר. אז הייתי ילד, שבוי במיתולוגיה של הספורט, רק חיפשתי את הניצוצות האלו, את הסיפורים הרומנטיים הגדולים מהחיים האלה. התקומה ההיא של ארמסטרונג הייתה מבחינתי רגע ספורטיבי מהולל. הבעיה היא שמאז עברו עשר שנים. עשר שנים בהן לא רק אני התבגרתי והבנתי שתפיסת המציאות הזו היא נאיבית, אלא גם עולם הספורט התגלה כצבוע ומושחת. הסמים הממריצים החלו להופיע בכל מקום, האצנים באתלטיקה החלו ליפול כמו זבובים ומסך הברזל הוסר סופית כאשר ארמסטרונג הודה בשימוש בחומרים אסורים לפני כחצי שנה.

כל השינויים הללו גרמו לי לצפות היום בטור דה פראנס דרך משקפיים ציניים מאוד, ועצובים מאוד. מאירוע ספורטיבי מטורף זה הפך עבורי לאירוע שמסמל את הכל חוץ מספורט. הרי השימוש בחומרים אסורים בעצם מוציא מהספורט את הלב שלו, את הבסיס שלו, והופך אותו לתחרות לא הוגנת. וככל שאתה חושב על זה, אתה מבין שאין הבדל בין ארמסטרונג לכפתור תחמוצת החנקן שוין דיזל לוחץ עליו במהיר ועצבני, וככל שאתה חושב על זה לעומק, אתה מבין שיכול מאוד להיות שזה מחלחל גם לענפים שאתה באמת אוהב, והרעה החולה הזו לא שייכת בלעדית לענף האופניים או האתלטיקה.


אולי זה לא רק באופניים או באתלטיקה? מסי וקובי


אפשר להסתכל על ליאו מסי, הפנומן הארגנטינאי המדהים שלא מפסיק לכבוש ולבשל, ולשאול איך זה שהוא לא נפצע אף פעם? איך זה ששחקן כל כך פגום גנטית שכל כך הרבה שחקנים נכנסים בו במהלך משחקים לא נפצע לתקופה משמעותית כבר כמה שנים טובות? התהייה הזו עולה כשנזכרים שמסי היה נפצע על ימין ועל שמאל בצעירותו. ואם ניקח את זה למחוזות המוכרים לנו באמת, מה נאמר על הדיווח שלפיו קובי ברייאנט צפוי להיות כשיר לפרה-סיזון, אחרי שנפצע פציעה שהייתה אמורה להשבית אותו קרוב ל-10 חודשים, אולי אפילו לגמור לו את הקריירה?

הטור דה פראנס הוא אירוע מדהים, למי שמכריח את עצמו להתייחס אליו ככזה. עבורי, ואני בטוח שעבור חובבי ספורט רבים, הוא אירוע מסוכן. הוא אירוע מסוכן כי הוא מזכיר לנו שיכול מאוד להיות שמה שאנחנו רואים זה הדבר הכי רחוק שיש מחזק יותר, גבוה יותר, מהר יותר, אלא שייך יותר לאסכולת ה”אל תדאג, לא רואים את זה בבדיקות החדשות”. הטור דה פראנס גורם לך לתהות האם מה שאתה רואה על המרקע שלך הוא אמיתי, או שהוא בכלל תאטרון בובות של עכברי מעבדה ספורטיביים. במובן הזה, אני פשוט לא מסוגל להתחבר לאירוע הזה.

המציאות הזו שמוטחת בפניך כאשר אתה צופה בכל מיני אנשים עם חולצות צבעוניות מדוושים בעליות שהאוטו שלי לא מצליח לעלות משאירה אותך עם שתי אופציות. האחת, היא לקבל את המציאות הקלוקלת, להגביר את הווליום של כפתור הציניות ולקחת הכל בערבון מוגבל. כאשר אוסיין בולט שובר שיא עולם ב-100 מטר, אתה תמחא כפיים, אבל תזכור שיכול להיות שמה שראית פה לא היה טהור ב-100%, כאשר כריס פרום יגיע ראשון לשאנז אליזה בסוף הטור, אתה תצדיע לו, אבל תגיד לעצמך שכנראה זורם בו דם אחר משלך.


למחוא כפיים או לפקפק? אוסיין בולט, החשוד המרכזי


האפשרות השנייה היא לטמון את הראש בחול. והרי מה יותר נוח מזה, להגיד לעצמינו שהכל טוב, הכל סבבה, בוא נהנה ממה שאנחנו רואים ולא נחשוב על מה שקורה בחדרי חדרים עם כל מיני פיזיוטרפיסטים מפוקפקים ותרופות נגד התקרחות שניתנות לאנשים עם שיער מלא ושופע. האופציה הזו נובעת גם מסף הריגוש שלנו שעולה ועולה. לא מספיק לנו לראות יותר ריצת 100 מטר ב-9.8 שניות, אנחנו רוצים שיא עולם בכל ריצה. וכדי לקבל שיא עולם ולהאמין שמה שראינו זה אמת, צריך להתעלם מהמציאות המרה הזו, שאומרת שהספורט המודרני הוא רחוק מאוד מלעמוד בקריטריונים של ספורט.

אני לא מנסה לגרום לאף אחד להפסיק לראות את הטור דה פראנס, ולא מנסה להטיל דופי במסי, פרום, בולט או קובי (וזה הזמן להגיד שמזל שאני לא כותב בתפוצה רחבה יותר כי כנראה הייתי מקבל איזה תביעה לפנים אחרי הפוסט הזה), אני רק מנסה לשים מראה שתחשוף בפנינו כמה יכול להיות שהתרחקנו מהמקור, ואיך יכול להיות שזה כבר לא מפריע לנו כל כך. השערוריה החדשה בעולם האתלטיקה כבר לא הפתיעה אף אחד, וכולנו כבר יודעים שבקרוב יתפסו איזה רוכב אופניים על ספידים, והשאלה היא כמה זמן עוד נסבול את החילול הזה בספורט, ומה הגישה שננקוט בה? האם נהיה כבת היענה, או שנפנה את גבינו?

ובנימה אישית, כולי תקווה באמת שלא נקום יום אחד ונגלה שכל זה היה חלום. שנגלה פתאום שקובי רץ כל השנים האלה על סמים או שלברון השתמש באבקות נוספות חוץ מטלק. באמת שאני מקווה, כי אחרת זה פשוט ירמוס את הספורט. והנזק שנעשה עם ארמסטרונג הוא די והותר.

#אוסייןבולט #לאנסארמסטרונג #קוביברייאנט

0 צפיות