עובר לכביש המהיר: על החתימה של דייוויד בלאט בקליבלנד

כשעומרי כספי נבחר בסיבוב הראשון בדראפט 2009, מדינה שלמה התרגשה. בפעם הראשונה היה לנו שחקן NBA, מישהו כחול-לבן שאנחנו גאים לשלוח מעבר לים, שם, לאלו שעושים את זה הכי טוב. הגעה של שחקן ל-NBA מקבילה בערך להתקבלות של חייל לצבא ספרטה של לאונידס וחבורתו. זו הרמה הכי גבוהה שיש, וזה הישג לא מבוטל.

כשגל מקל עשה זאת בעונה שעברה, זה גם היה רגע מרשים. מקל הצליח לחצוב את דרכו באמצעות סופר מומנטום שנוצר בזכות הזכייה שלו עם מכבי חיפה באליפות ואיזה חצי אימון טוב במילווקי. איכשהו הוא הצליח להבטיח לעצמו מקום באחת הקבוצות האיכותיות בליגה בעמדת הפוינט-גארד, העמדה העמוקה ביותר בליגה, שבאמת לא קשה למצוא בה שחקנים איכותיים שנמצאים על תקן של רכז שלישי. גם כאן, שאפו למקל.

אבל בינינו, ההישג של דייוויד בלאט, שהפך לרשמי היום עם החתימה שלו בקליבלנד, הוא לא פחות ממדהים, ומתעלה על ההישגים של כספי ומקל. מבחינה סטטיסטית, ברור שההישג של בלאט עצום, הרי יותר קשה לקבל את אחד מ-30 הג’ובים הפנויים כמאמן בליגה מלהיות אחד מבין 450 השחקנים שמשחקים בליגה הזו. אבל מעבר למספרים היבשים, מדובר בערך בפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצת NBA מפקידה את המפתחות בידיו של מאמן אירופאי (מייק דאנטוני הוא באמת רק בערך). אפשר להתווכח על מוצאו של בלאט ולהגיד שהוא עשה איזה כמה סמסטרים בפרינסטון, אבל הוא מאמן אירופאי יותר משהוא מאמן אמריקאי. אמנם קשה להאמין שבלאט היה מקבל את התפקיד אם הוא היה זר לגמרי, אבל אי אפשר להתעלם מכך שלראשונה שערי ה-NBA נפתחו עבור מאמן עם טביעת יד אירופאית לגמרי.

החלום הפך למציאות. דייוויד בלאט הוא אחד מ-30 המאמנים בליגה הטוב בעולם

בלאט עשה את הבחירה הנכונה עבורו, גם פיננסית וגם מקצועית. מבחינה כלכלית, ברור ש-20 מיליון ל-4 עונות זה קצת יותר ממה שמכבי או גולדן סטייט היו משלמות לו, אבל גם מבחינת כדורסל נטו, בלאט נכנס לטריטוריה חלומית.

בגולדן סטייט סביר להניח שהיה לוקח לו זמן להסתגל לתפקיד העוזר, מה שהוא לא עשה כמעט עשור, והתפקיד שם לא היה מספק יותר מדי אופציות להתקדמות. סטיב קר קיבל חוזה ל-5 עונות ובלי קשר, כל הסיטואציה בווריורס נראית קצת לא יציבה. הפיטורים של מארק ג’קסון מוקדם יותר הקיץ אחרי עונה של למעלה מ-50 ניצחונות סימלו מערכת שרוצה לקפוץ כמה שלבים מוקדם מדי, שמחפשת קיצורי דרך. בלאט היה יכול לתרום שם המון מהניסיון שלו, אבל היה לוקח לו המון זמן להרגיש בנוח במערכת הזו.

מנגד, בקליבלנד הוא הנהג. עד כה בלאט נהג בכבישים האירופאיים האיטיים יותר, שם המאמנים הם לרוב גם הנהגים וגם הנווטים. בעונות האחרונות ראינו כמה פעמים את בלאט וההנהלה של מכבי מתחככים על הנושא הזה, של מי ינווט את הספינה, מי יקבל את ההחלטות לגבי הרוסטר, למי יש את המילה האחרונה. בקליבלנד זה לא יקרה. הכבישים ב-NBA מהירים הרבה יותר, ומבלאט ידרש רק לנהוג. דייוויד גריפין, הג’נרל מנג’ר החדש של הקאבס, יהיה האיש עם ה-Waze, ובלאט יצטרך לתת את תצוגת הנהיגה הטובה ביותר שלו כדי להוציא מהסגל שלו את המקסימום.

איזה סגל בדיוק יהיה לו? זאת שאלה טובה, וכרגיל, התשובה תכלול חפירה קצרה. כרגע לקאבס יש 7 שחקנים חתומים לעונה הבאה (קיירי ארווינג, ג’ארט ג’ק, אנתוני בנט, טריסטן תומפסון, דיון ווייטרס, טיילר זלר וסרגיי קראסב). תוסיפו לזה את בחירת הדראפט הראשונה (שתהיה אנדרו וויגינס או ג’בארי פארקר) ואת מתיו דלבדובה שכנראה יוחתם מחדש ויש לך סגל של תשעה שחקנים עם גיל ממוצע של מתחת ל-24 והמון פוטנציאל. בנוסף, לקאבס יש המווווווווון מקום מתחת לתקרת השכר (אם הם יממשו את אופציית היציאה שלהם מהחוזים של אלונזו ג’י ואנדרסון ורז’או, מה שהם כנראה יעשו) שבו למעשה הם יכולים להחתים כל שחקן בפרי אייג’נסי, כך שהסגל הזה עוד יראה טוב יותר.

לכל ההוזים שבינינו, הכסף הפנוי הזה לא ילך על לברון ג’יימס. רוב הסיכויים. כנראה. עם לברון אף פעם אי אפשר לדעת, אבל קשה לי להאמין שהוא יוותר על מיאמי עם פט ריילי ואריק ספולסטרה בשביל קליבלנד עם דייוויד בלאט ודייוויד גריפין. עם כל הסימפטיה שלו לעיר ולקבוצה, הוא עזב אותם כשהם היו מדורגים ראשונים בליגה והגיעו רחוק כל שנה בפלייאוף, אין סיבה שהוא יחזור כשהם לא מצליחים לבנות קבוצה כמו שצריך במשך 4 עונות, למרות אינסוף עזרה מאלוהי הלוטרי, שנתנו להם את הבחירה הראשונה בפעם ה-3 מתוך 4 העונות האחרונות.

אולי העונה זה יתחבר? קיירי ארווינג

אבל גם אם לברון לא יחזור לאקרון, יש סיבות לאופטימיות עבור הקאבס. יהיה להם קשה מאוד לפספס עם הבחירה הראשונה שלהם השנה ויהיה להם עוד מקורות להתחזקות דרך שוק השחקנים החופשיים. בהנחה שהם יבחרו את וויגינס או פארקר בבחירה הראשונה (בעונה שעברה הם לא הימרו על נרלנס נואל הפצוע, אין סיבה להאמין שהם יהמרו על ג’ואל אמביד הפצוע העונה), לגריפין יהיו עוד כמה משימות בקיץ. הראשונה והחשובה מכולן היא לייבא סנטר רציני שגם יכול לחסום זריקה או שתיים במשחק. בעונה שעברה קליבלנד הייתה נטולת רים-פרוטקשן (דורגה במקום ה-28 בליגה בחסימות) ושמרה את היריבות שלה על בערך 50% באזור הצבע, שזה לא נתון שיביא אותך רחוק ב-NBA.

האיש שגריפין צריך לחשוב עליו הוא עומר אשיק. דריל מורי נמצא במוד תביאו-לי-כוכב-שלישי-לפני-שאני-הורג-מישהו והוא מאוד לא רוצה לשלם את החוזה של אשיק בעונה הבאה (מבחינת תקרת השכר אשיק מקבל 8 מיליון דולר, בתכלס הוא הולך לקבל בערך 15 מיליון). מה שכנראה יקרה הוא שבמסגרת הניסיון הנואש של יוסטון להחתים את לברון/כרמלו הם יזרקו את אשיק ואת ג’רמי לין לעבר קבוצות עם מקום מתחת לתקרה בתמורה ללחיצת יד טובה.

כאן נכנסת קליבלנד לתמונה. הם צריכים שחקן כמו אשיק, שהוכיח בעונות שלו בבולס ובעונה הראשונה שלו ביוסטון שהוא מסוגל להיות אחד הסנטרים ההגנתיים הטובים בליגה. איתו, יחד עם ארווינג (שצפוי לקבל חוזה מקסימום מתישהו בקרוב) ופארקר/וויגינס, שיהיו אבני הפינה של הפרנצ’ייז, יכול להיות שמסעות הלוטרי של קליבלנד יגיעו לקיצם. לקאבס עוד יהיה עוד קצת מקום להחתים עוד וטרן או שניים שיעמיקו את הסגל (ג’ורדן היל, דוואן בלייר, פי.ג’יי טאקר, לא חסר שמות) ויתנו לבלאט עוד קצת גמישות עם הרוטציה, אבל בגדול, הקאבס הם קבוצה שנמצאת מרחק של שחקן-שניים מהתמודדות רצינית על מקום בפלייאוף במזרח החלש.

לכן בלאט נכנס לסיטואציה נהדרת. יש לו הזדמנות לעצב סגל צעיר שנואש להכוונה בדמותו ובצלמו, ובדלילות של המזרח, התוצאות יכולות להגיע מהר מאוד. עם זאת, בלאט עדיין יצטרך להתמודד עם כמה שינויים מרכזיים שנובעים מהמעבר מאירופה ל-NBA.

הוא יצטרך להתרגל מהר מאוד לעובדה שב-NBA יש משחקים שפשוט מפסידים. למישהו שמגיע מהמנטאליות של מכבי, של המכביזם הרצחני, של ניצחון בכל מחיר, של נאומים גרוטסקיים של שמעון מזרחי לפני הדרבי, של “למה לנצח ב-30 אם אפשר ב-40?”, זה הולך להיות מעבר קיצוני. בלאט יצטרך להתאים את עצמו מהר מאוד משעון מכבי לשעון ה-NBA ולהבין שלפעמים יש משחקים שבהם זורקים את המגבת כבר במחצית הראשונה. לפעמים, במשחק רביעי תוך 5 ימים או בבק-טו-בק במערב, הלו”ז פשוט לא מאפשר לקבוצה שלך לנצח, וצריך להכיר במציאות.

בנוסף, בלאט אוהב לאמן, והוא בעיקר אוהב אימונים. הקבוצות שלו בדרך כלל מגיעות לשיא בזמן הנכון משום שהוא יודע לנצל את האימונים כדי לשפר אותן ולהביא אותן מוכנות למאני-טיים. זה בלט בדרך כלל בשלבי ההצלבה והפיינל פור של היורוליג, כאשר מכבי הייתה מקבלת חופשה מהליגה הישראלית ומתאמנת בקדחתניות ליריבה. ב-NBA הדבר היחיד שיהיה דומה לכך יהיה מחנה האימונים של טרום-העונה. מהרגע שמתחילים המשחקים כמעט ואין זמן לאימונים יסודיים ואת רוב העבודה, הנחלת השיטה וסגנון המשחק, עושים במחנה האימונים. לבלאט לא יהיה זמן ללמוד את היריבה בכל משחק כי זה לא אפשרי לעשות זאת 82 פעמים בעונה. אלו פשוט החיים ב-NBA. המקום היחיד שיש מקום לכך הוא בפלייאוף, אבל כדי להגיע לפוסט-סיזון צריך לשרוד את העונה הרגילה, ויהיה מעניין לראות איך בלאט מתאים את עצמו לסגנון שכל כך נוגד את אופי האימון שלו.

בסופו של דבר, ההישג של בלאט הוא מרגש, ומה שאפילו יותר מרגש הוא שבאמת יש לו סיכוי להצליח ולהיות דמות משפיעה בקבוצה שיכולה להיות דמות קבועה בשלבים המתקדמים של הפלייאוף בשנים הקרובות, כך שאולי הוא לא הישראלי הראשון ב-NBA, אבל הוא לבטח הולך להיות הישראלי הבולט ב-NBA בשנים הקרובות. הוא יצטרך להסתגל במהרה לחיים בליגה הטובה בעולם, למהירות, לסגנון. הוא יצטרך להגיע מוכן מן הרגע הראשון של מחנה האימונים כדי להשיג את המטרות שלו. אבל זה דייוויד בלאט. אין סיבה להאמין שהוא לא יצליח. אם הוא הצליח לקחת אליפות אירופה עם אלכס טיוס, תארו לכם מה הוא יכול לעשות עם אנתוני בנט.

#דייווידבלאט #עומריכספי #גלמקל #קייריארווינג #אנדרווויגינס