חיפוש
  • yuvaloz55

עושים סדר במזרח

הפכפך הוא ה-NBA. בתחילת העונה שעברה רוב הפרשנים הסתכלו על המזרח וקבעו כי מדובר במירוץ מחומש, בין מיאמי, אינדיאנה, שיקאגו, ברוקלין והניקס. אולם איך שהתחילה העונה, שתי האחרונות יצאו מהר מאוד מהמשוואה, שיקאגו איבדה את דרק רוז ונותרנו עם ההיט והפייסרס למשך מרבית העונה כקבוצות הראויות היחידות במזרח. לקראת העונה הנוכחית חשבנו שהמירוץ הדו-ראשי הזה יחזור על עצמו, רק עם קליבלנד והבולס, אלא שאחרי 30 משחקים, אפשר לומר בבטחה שכמו בעונה שעברה, התחזיות לגבי צמרת המזרח התנפצו שוב.

הצמרת של המזרח העונה הרבה יותר צפופה ואיכותית מזו של העונה שעברה, ומורכבת מחמש קבוצות מסוכנות מאוד. אמנם עדיין הבטן של המזרח, עם מילווקי, ברוקלין ומיאמי, יחסית בינונית למערב ומשחק תחתית בין הניקס לפילדלפיה הוא משהו שאני לא מאחל לאויב הכי גדול שלי, אבל בכל הקשור לצמרת, אין למזרח במה להתבייש. יש לו חמש קבוצות רציניות, לגיטימיות ואיכותיות.

מבחינת אחוזי הצלחה השיפור הוא דרמטי. 5 מתוך 11 המאזנים הטובים בליגה שייכים למזרח, בעוד באותה נקודת זמן בעונה שעברה רק 2 (של מיאמי ואינדיאנה) היו שייכים לשליש העליון של ה-NBA. אבל מאזנים יכולים לשקר ולעוות את המציאות, מכיוון שקבוצות המזרח משחקות יותר אחת נגד השנייה, ובכך יכולות “לנפח מאזנים” (רואים שאני סטודנט לחשבונאות אה?) ביחס ליריבות מהמערב, שמשחקות כמעט כל לילה נגד קונטנדרית בפוטנציה. לכן בואו נסתכל קצת על מספרים אחרים.


ממש לא לבד בצמרת. ג’ון וול ודרק רוז


ביעילות התקפית (כמות נקודות ל-100 פוזשנים) ההתקפה הזורמת והשוטפת של טורונטו ניצבת במקום הראשון עם 112.3, כאשר היא דוחקת מהפסגה את ההתקפה הנפלאה של דאלאס (ותודה לראג’ון רונדו שפגע ביעילות של המכונה של ריק קרלייל). אבל לא רק הקנדים נמצאים למעלה. גם קליבלנד נמצאת גבוה ומדורגת במקום הרביעי, ואילו הגלגול החדש של שיקאגו, עם ג’ימי באטלר כגו-טו-גאי ו-80% דרק רוז, נמצא במקום השישי המכובד, לפני אריות התקפיות כמו פורטלנד, פיניקס וסן אנטוניו.

וושינגטון ואטלנטה מדורגות גם הן בחצי העליון של הליגה ביעילות ההתקפית, אבל הן יותר מעניינות בהקשר ההגנתי שלהן. לוויזארדס יש את ההגנה הרביעית בטיבה בליגה, והטובה ביותר במזרח, עם 99.2 נק’ ל-100 פוזשנים, ואילו לאטלנטה הייתה את ההגנה הטובה ביותר בליגה בחודש דצמבר (דרך אגב, לפילדלפיה הייתה את ההגנה השלישית בטיבה בחודש הזה. יש סימנים של קבוצת NBA בעיר האחווה), והם מדורגים בסך הכל במקום ה-7.

עכשיו, אחרי ששכנעתי אתכם שהצמרת של המזרח באמת טובה ושזה לא סתם לו”ז חלש או רצף מקרי של משחקים שבו הכל “נדבק”, הגיע הזמן לשאול את השאלה מי הכי טובה במזרח? למי מבין החמש הללו יש את הסיכוי הטוב ביותר לייצג את הקונפרנס ביוני? והאם למישהי מהן יש סיכוי מול מי שלא תשרוד את מלחמת העולם שצפויה לנו בפלייאוף המערב?

טורונטו ראפטורס

טורונטו היא הימור הגיוני לאור העובדה שהיא כרגע מדורגת ראשונה וכאמור, יש לה את ההתקפה הטובה ב-NBA. בנוסף, עצם העובדה שהם במאזן 4-11 מאז הפציעה של דמאר דרוזן מראה כי הם לא נפגעו כמעט מההיעדרות של הקלעי הכי טוב שלהם. השיפור של טרנס רוס (שקולע יותר באחוזים טובים יותר מהשדה מבשתי עונותיו הראשונות בליגה) וההתפתחות של יונאס ולנצ’יונאס (שמתפתח להיות סוג של ביג סופו בטורונטו מבחינת היעילות שלו בפוסט-אפ) הם חלק מההסבר לכך וקייל לאורי הנפלא (20.5 נק’ ב-45% מהשדה, 7.7 אס’, 4.7 ריב’. אלו מספרים שמזכירים את עונת ה-MVP של דרק רוז) הוא השארית של ההסבר הזה, אבל איך שלא מסתכלים על זה, הנתון הזה מראה כי הראפטורס פה כדי להישאר.

כמה הם ישארו בסופו של דבר? זאת השאלה האמיתית, מכיוון שלמרות האווירה הטובה שאופפת את קנדה בימים אלו ולמרות המקום הראשון במזרח ולמרות הראפר דרייק וכל הג’סטות המוזרות שלו, טורונטו ניצחה את המשחקים שהיא הייתה אמורה לנצח, והפסידה ברוב המשחקים בהם הייתה אמורה להפסיד.


גם בלי דמאר דרוזן, הראפטורס לא עוצרים


אם להיות יותר ספציפי, הם הפסידו כבר פעמיים לקליבלנד (בבית ובחוץ) ופעמיים לשיקאגו (בבית ובחוץ). הם אמנם ניצחו פעמיים את אטלנטה ופעם אחת את הוויזארדס, אבל ארבעת ההפסדים הללו צריכים להדליק איזושהי נורה אדומה אצל ראשי הראפטורס, במיוחד מכיוון שבכולם הם ספגו מעל 100 נק’ (מול הבולס ספגו ברבע האחרון 49 נק’!). כדי להגיע עד הסוף בפלייאוף הראפטורס יצטרכו לעבור לפחות דרך אחת מהקבוצות הללו, וכרגע לא ברור אם יש להם מספיק הגנה כדי לנצח סדרה ברמה כזו.

לטעמי, לטורונטו יש עוד טרייד אחד לעשות כדי להפוך לטים-טו-ביט במזרח, והחדשות הטובות הן שיש להם את הכלים לעשות זאת. יש להם חוזים נגמרים בדמות צ’אק הייז (6 מיליון דולר) ולאנדרי פילדז (8.5 מיליון דולר מיותרים לחלוטין), יש להם בחירות דראפט ויש איזושהי Intrigue Factor סביב הקווין דוראנט הברזילאי, כביכול, שהם בחרו בדראפט העונה (שעונה לשם ברונו קאבוקלו), כך שהם יכולים להרכיב איזושהי חבילה שתנחית אצלם עוד שחקן בעל שיעור קומה שיעזור להם במאבקי הפלייאוף. העדיפות שלי היא לדיוויד ווסט, אבל מה אני מבין כבר?

אטלנטה הוקס

חוץ מהראפטורס, ההפתעה הנעימה השנייה של המזרח העונה היא אטלנטה. ההתקפה שמייק בודנהולצר הנחיל בג’ורג’יה היא כמובן בהשראת החממה של סן אנטוניו, שממנה הוא הגיע לאטלנטה, ומקדשת הנעת כדור ותנועה בלי כדור. יש רגעים בהם ההתקפה הזו נראית בלתי ניתנת לשמירה ובמשחק מול הקליפרס בשבוע שעבר היו פוזשנים שהחברה של דוק ריברס פשוט נראו אבודים אל מול התנועה הבלתי פוסקת של שחקני אטלנטה.

לטעמי, אטלנטה בהחלט מסוגלת להפתיע ועם המצ’-אפ הנכון הם יכולים להגיע לפחות עד גמר המזרח. השאלה הגדולה אצלם היא בריאות ועקביות. האם אל הורפורד מסוגל להישאר בריא במשך 90+ משחקים? האם קייל קורבר מסוגל להמשיך לקלוע באחוזים הדמיוניים שהוא קולע בהם (הוא לא רחוק כרגע מעונה של 90-50-50 באחוזים מהשלוש/שדה/עונשין, שזה באמת נראה לי משהו חסר תקדים בליגה)? האם פול מילסאפ ימשיך להיראות כמו אולסטאר, ולעשות הכל על המגרש (מוביל את הקבוצה בנקודות, ריבאונדים וחטיפות)?


לגבי טורונטו, אנחנו יודעים שהם על אמת. לגבי ההוקס, הסימנים הם מאוד חיוביים, אבל סימנים חיוביים היו גם אחרי המשחק הראשון של אלכס סטנויביץ’ במכבי חיפה. אני רוצה לחכות עוד איזה 10-20 משחקים כדי לראות שרצף הניצחונות המרשים האחרון הוא לא תוצר של כושר שיא של שחקני המפתח ועוד קצת הטמעה של השיטה של בודנהולצר. אני מאוד מאמין בקבוצה הזו, אבל אני עדיין לא Sold שהם מסוגלים לעשות זאת בפלייאוף. פאק, רק לפני חצי שנה הם קיבלו פיק ברכיים מול הפייסרס הנוראים ההם בבית בגיים 6 מכריע של הסיבוב הראשון, כך שהם עוד לא כבשו אותי לגמרי.

וושינגטון וויזארדס

מישהו זוכר את פתיחת העונה שעברה של הוויזארדס? הקבוצה מהבירה פתחה מזעזע עם 7-2, אבל התאוששה בהמשך עם הרבה הגנה והמון ג’ון וול עד שסיימה את העונה בחצי גמר המזרח ועם המון תקוות לעתיד טוב יותר.

העונה העתיד הזה, שמגולם בעיקר בוול ובבראדלי ביל, מתחיל להניב תשואה. מתחילת העונה וושינגטון נראתה כמו קבוצה שיודעת מה היא, ובראשות ג’ון וול, שזה פשוט תענוג לראות אותו העונה גם בהתקפה (מוביל את הליגה באסיסטים) וגם בהגנה (שלישי בליגה בחטיפות), הם פשוט נראים מצוין. המשפט הזה נכון במיוחד על התקופה האחרונה בהתקפה, כאשר בדצמבר הם מדורגים 9 ביעילות התקפית.

התוספת של פול פירס עד כה הוכיחה את עצמה כי היתרונות שהוא מביא כוטרן לחדר ההלבשה ולגיוון ההתקפה של וושינגטון עולים על החסרונות שלו בהגנה ביחס לטרבור אריזה. אבל האם זה יימשך כך? בכלל לא בטוח שפירס יכול לשמור עוד על שחקני כנף עוצמתיים (למרות שה-Defensive Rating שלו הוא בטופ 5 של הליגה) ואוטו פורטר עדיין לא נראה כמו מישהו שאפשר יהיה לסמוך עליו במשחק פלייאוף גדול, במיוחד כשהרבה מהדקות שלו הולכות בכלל לראסול באטלר המפתיע. בסופו של דבר, מה שמעניין בוושינגטון הוא האם לקבוצה הזאת יש יכולת להכיל הגנתית סדרה טובה של לברון? או ג’ימי באטלר? מישהו שם מסוגל לעצור בכלל שחקן מהסוג הזה?


פול פירס ולברון. עדיין כוחות?


בפלייאוף האחרון ראינו איך יוסטון קורסת מול מיס-מאץ’ אחד שכלל את למרקוס אולדריג’. אם וושינגטון תישאר במתכונתה הנוכחית, לא יפתיע אותי אם זה יקרה לה השנה, במיוחד אם הם יפגשו את קליבלנד. אמנם לוויזארדס יש הגנת טופ 5, אבל כל עוד לא יהיה להם איזה לברון-סטופר, אני נשאר סקפטי לגבי היכולת שלהם ללכת עד הסוף, במיוחד כשהתלות שלהם בג’ון וול מדאיגה קצת (6 מ-7 ההרכבים היעילים שלהם כוללים את וול), לבטח כשמדובר בשחקן עם עבר גדוש בפציעות.

שיקאגו בולס

כמה כיף ששיקאגו חזרה למחוזות הטבעיים שלה. אחרי שנתיים וקצת של דמדומים, של יותר תשוקה ונחישות ופחות כשרון, של יותר די.ג’יי אוגוסטין ונייט רובינסון ופחות דרק רוז, נדמה שהבולס הגיעו סוף סוף לאיזון המתבקש ושטום ת’יבודו מצא את נקודת הג’י של הקבוצה שלו. רצף הניצחונות האחרון של הקבוצה כלל כמה הופעות מרשימות מאוד, במיוחד של רוז מול רכזי העלית של הליגה (גם מול וול ולאורי), אבל במיוחד של הסנסציה המהלכת העונה לשם ג’ימי באטלר.

לבאטלר יש העונה 5 משחקים של 30 נק’ ומעלה, אחרי שלא היה לו אחד כזה ב-3 העונות הראשונות שלו בליגה. הוא למעשה הפך להיות השחקן היוצר השני בקו האחורי של הבולס, זה שכולם חיכו שהוא יגיע כדי להוריד את העול מדרק רוז. בשיקאגו חשבו שכרמלו אולי יהיה השחקן הזה בקיץ, ובסופו של דבר נשארו עם באטלר כסוג של ברירת מחדל, אולם בינתיים נראה שההימור השתלם. באטלר יותר צעיר, מגן יותר טוב ועולה הרבה פחות מכרמלו (לפחות העונה, בעונה הבאה אין סיכוי שהוא לא יקבל את המקסימום).


השיפור של הבולס בהתקפה הוא נהדר, במיוחד כשנזכרים בהתקפת היורוקאפ שהייתה שם בשנתיים האחרונות. בדצמבר הבולס מדורגים במקום הרביעי בליגה ביעילות התקפית, קרוסלת הגבוהים שכוללת את פאו גאסול, ג’ואקים נואה, טאג’ גיבסון וניקולה מירוטיץ’ (מועמד לגיטימי לרוקי העונה) מסתובבת בצורה מושלמת ונדמה שגם גל הפציעות שתקף אותם בתחילת העונה (רוז, נואה, גיבסון, דאג מקדרמוט) לא פגע בהם.

כשמשקללים ביחד גם את ההגנה שאנחנו יודעים שיש להם (כרגע הם בינוניים יחסית לבולס של עידן ת’יבודו עם 101.8 נק’ ל-100 פוזשנים, מקום 9 בליגה), לטעמי, הם כרגע הפייבוריטים במזרח. יש להם ניסיון פלייאוף, יש להם את הסגל הכי עמוק והכי מוכשר, יש להם הגנה, והעונה יש להם גם סוף סוף התקפה. המכשול היחידי שעומד בפניהם הוא כמובן הברכיים של דרק רוז, אבל ה-Emergence של ג’ימי באטלר נותן תקווה גם בנושא הזה. רוז משחק העונה רק 27.8 דק’ למשחק, כמעט 8 דק’ פחות מהעונה המלאה האחרונה שלו (2011/12. וואו, זה היה מזמן). חלק מזה הוא כמובן גם הרצון לא להעמיס יותר מדי על הברכיים החלושס שלו, אבל חלק מזה זה כי אפשר לתת לו לנוח. באטלר שם, ואם הוא יתמיד ביכולת הנוכחית שלו (ב-7 המשחקים האחרונים הוא קולע 25.7 נק’ ב-50.8% מהשדה ו-40.7% מהשלוש, ביחד עם 7.4 ריב’, 3.3 אס’ ו-1.6 חט’), הבולס יגיעו מוכנים ובריאים לפוסט-סיזון, לעונה האמיתית.

קליבלנד קאבלירס

לפני תחילת העונה, הייתי בטוח שכל משחק של קליבלנד יהיה אירוע. הייתי בטוח שהקהל יהיה פקטור מרכזי במשחקי הבית שלהם, והייתי משוכנע שההתקפה שלהם תהיה כמעט בלתי ניתנת לעצירה. אחרי 30 משחקים ואנדרסון ורז’או פצוע אחד אפשר כבר קצת להסתכל אחורה ולהגיד שכל הדברים הללו שהייתי בטוח בהם לא ממש התרחשו.

למעט פיזור הטלק של לברון במשחק הראשון מול הניקס, לא הרגשתי איזו תחושת קטרזיס במשחקים של הקאבס העונה. המאזן שלהם בבית העונה הוא לא ממש מרשים (6-11), ואילו ההתקפה שלהם נראית תקועה בערך ב-90% מהפוזשנים שלהם. אמנם יש 10% מהפוזשנים שבהם אתה תופס את הראש ואומר לעצמך “אלוהים ישמור, כמה פוטנציאל יש לקבוצה הזו”, אבל להגיד לכם את האמת? הם לא שווים את ה-90% מהפוזשנים שבהם בא לך לזרוק נעל על הטלוויזיה בתקווה שאולי זה יגרום לתזוזה כלשהי בהתקפה התקועה שלהם.

יש המון מרכיבים שיכולים להסביר את החולשה היחסית של הקאבס עד כה העונה. הראשון, הוא כמובן החוסר שלהם בשחקן הגנה מהשורה הראשונה בליגה. לברון עדיין עושה לנו טובה שהוא בכלל עולה לשחק במשחקי עונה רגילה, ועד שהקבוצה לא במצב נואש או שטוביאס האריס זורק לו כמה מילים הוא נשאר במוד הרגוע שלו, וחוץ ממנו אין לקבוצה הזו שום שחקן שמסוגל לייצר עצירות ברגעים חשובים. השיטה ההגנתית של בלאט כרגע לא נראית כמו משהו ברור וקוהרנטי שאפשר לרוץ איתו למרחקים ארוכים, וזה משאיר אותנו עם קבוצת התקפה טובה מאוד, ותו לא.


אחרי 30 משחקים יחסית מאכזבים, הגיע הזמן למחוק את החיוך הזחוח מהפרצוף. לברון ג’יימס


מילא אם היה מדובר באמת בקבוצת התקפה מדהימה, כמו שהבטיחו לנו. אז היה אולי על מה לדבר, אבל קווין לאב עדיין מנסה להתרגל למעמדו החדש באוהיו (קולע באחוזים נמוכים יותר מהשדה ומהשלוש ביחס לאחוזי הקריירה שלו, ומוריד פחות ריבאונדים ביחס לממוצעי הקריירה שלו), קיירי ארווינג באמת משתדל אבל לא בטוח שהוא מתאים לשחק ליד לברון ואילו קינג ג’יימס בכלל החליט לשים זין על העונה הרגילה, אז ככה זה נראה.

כרגע, קליבלנד היא הקבוצה הכי פחות טובה מבין חמש הקבוצות המובילות במזרח, ובמצב העניינים הנוכחי, הם עשויים להגיע לפלייאוף בלי יתרון ביתיות מהסיבוב הראשון. אבל גם במקרה שלהם, הם מרחק טרייד אחד (עדיין יש להם טרייד אקספשן שיכול להנחית אצלם ביג מן סטייל ברנדן רייט) או פציעה אחת או מצ’-אפ אחד נכון בפלייאוף כדי ללכת עד הסוף. זה מה שיפה בצמרת המזרח העונה, שכמו במערב, הכל יפול על מצ’-אפים ובריאות. אחרי יותר מדי עונות של דומיננטיות של ההיט לצד חרחורי מלחמה עקרים מצד אינדיאנה ובוסטון, מדובר בשינוי מרענן במיוחד.

*כל הסטטיסטיקות בפוסט נכונות ל-29/12/2014

#קייללאורי #דרקרוז #גוןוול #גימיבאטלר #לברוןגיימס

0 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com