פייר, איכזבתם

העונה הזו, כמו כל עונה, הביאה עימה הרבה הצלחות, ועונת הפרסים כולה מוקדשת לקבוצות ולשחקנים ולמאמנים שהצליחו, שעשו את העבודה שלהם, שגרמו לנו לקום מהכסא ולמחוא כפיים פעם אחר פעם. אולם אני תמיד הרגשתי כאילו יש משהו שחסר בכל ריטואל חלוקת הפרסים הזה, וזה פרס לאלו שגרמו לנו להתעצבן, שכשלו בעבודתם, שגרמו לנו לקום מהכסא ולזרוק משהו לעבר הטלוויזיה, פרס אכזבת השנה. בניגוד לשאר הפרסים, שמעניקים הכרה לדברים הטובים שהזוכים בהם עשו, הפרס הזה למעשה אומר למי שזוכה בו “כן, ראינו את הפאדיחה שלך” ומהווה מעין מקבילה וירטואלית לפרסי הראזי, טקס שבו מחולקים הפרסים לסרטים הגרועים של השנה, יום לפני האוסקר.

מה שטוב בפרס הזה הוא שלא כמו הפרסים האחרים, האמיתיים, שהקריטריונים שלהם הם יחסית תעלומה עבור הקהל הרחב, כאן יש לנו את האופציה לקבוע בעצמינו מה הסטנדרט לאכזבה, כאשר העיקרון המרכזי שיעמוד לפנינו הוא אי-עמידה בציפיות. לאורך כל הדירוג תראו שחקנים, מאמנים, ג’נרל מנג’רים וקבוצות שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא לאחר שהתקשו לעמוד בציפיות שהם עצמם הציבו, ובלי קשר, יהיו פה גם כמה אכזבות אבסולוטיות שאי אפשר בלעדיהן (אוי, קליבלנד).

אחת האכזבות הגדולות של 2014. קיירי ארווינג והקאבס

וכך, לאחר שהסדרנו את המרכיבים לבחירה, בואו נתחיל לדרג את הדירוג שאף אחד לא רוצה להיכנס אליו.

ראויים לאזכור:

ניו אורלינס פליקנס – קשה לקרוא לפליקנס אכזבה העונה, מכיוון שכבר מהקיץ לא ציפינו מהם להגיע לפלייאוף. הם יצאו מפסידים בטרייד על ג’רו הולידיי, החתימו את טייריק אוונס על חוזה מוגזם והתחילו את העונה עם גרג סטימסמה כסנטר הפותח שלהם. עם זאת, התכנית של השקנאים הייתה להתחיל לנצח העונה, וזה לא קרה, גם בגלל הפגמים בתכנית שלהם, גם בגלל מכת פציעות קטלנית וגם בגלל שהם פשוט לא היו מספיק טובים.

עומר אשיק – נדיר לראות שחקן מועמד לתואר אכזבת השנה עונה לאחר שהיה מועמד לתואר השחקן המשתפר, אבל איכשהו אשיק הצליח לעשות זאת. כמובן שהוא לא האשם היחידי במצב שלו, אלא אפשר להאשים גם את דווייט האוורד, שהגיע לטקסס והתיישב לו על הבלטה, וגם את העקשנות של דריל מורי, שסירב לכל הצעות הטרייד שהגיעו עבור הסנטר הטורקי. אבל עדיין, היכולת של אשיק ביחד עם הסירוב שלו להתלבש לאחד המשחקים בפתיחת העונה מכניסים אותו לדיון על אחת מאכזבות העונה.

מקום 10 – קווין גארנט וברוקלין נטס

למה כן? – כי בתחילת העונה הביג טיקט נראה גמור, ופתח את העונה עם שיאים שליליים היסטוריים באחוזים מהשדה (קלע ב-36% בחודשים נובמבר-דצמבר, הנתון הכי נמוך בקריירה שלו), וכתוצאה מכך הנטס נראו רע מאוד, כאשר מעבר לחולשה של KG, ג’ייסון קיד מצליח להסתבך עם כל מה שזז, דרון וויליאמס מתקשה להתאושש מפציעה והנטס היו מחוץ לתמונת הפלייאוף לחלוטין (החזיקו במאזן 21-10 ב-31 בדצמבר).

למה לא? – כי מינואר הנטס התעוררו, קיד למד תוך כדי תנועה, די-וויל התחיל להראות סימנים של חזרה לכושר ולקבוצה של מיכאיל פרוחורוב יש את המאזן הטוב במזרח בשנת 2014 (מאזן 13-32), ובסופו של דבר, הם יגיעו לפלייאוף פחות או יותר מהמקום בו הם ציפו לסיים בתחילת העונה. קווין גארנט אמנם לא נתן את הסחורה כמו שציפינו במשך רוב העונה, אבל הוא מקבל קצת נקודות סימפטיה מכיוון שמדובר באזרח קשיש, ומי יודע, אולי בפלייאוף הוא שוב יפתיע את כולנו.

העונה החלשה בקריירה שלו. קווין גארנט

מקום 9 – כללי השיפוט החדשים ב-NBA

למה כן? – כי אין דבר יותר מעצבן מזה שבדקה האחרונה של הרבע האחרון השופטים הולכים לבדוק במוניטור את ההילוך החוזר למשך 10 דקות. הקצב של המשחק נפגע, האוהדים מאבדים את ההתלהבות והכרית לפתע נראית נוחה מאוד. חוץ מהפארסה הזו של ההילוכים החוזרים, נוסף העונה גם החוק הטיפשי ששחקן שנוגע בכדור אחרי שהקבוצה שלו קלעה סל יקבל אזהרה על עיכוב במשחק. האירוניה פה היא שהשריקה עצמה מעכבת את המשחק יותר מהנגיעה בכדור, אבל שיהיה.

למה לא? – כי דברים צריכים להיות גרועים יותר לפני שהם יהיו טובים יותר. עצם ההכנסה של מצלמות טלוויזיה והילוכים חוזרים למערכת קבלת ההחלטות של השופטים בליגה היא מבורכת, ובתור ליגה שיודעת לשנות ולהשתנות, סביר להניח שתוך כמה שנים תימצא הנוסחא שלא תהפוך את צמד המילים “Official Review” למעיקה במיוחד.

מקום 8 – ריקי רוביו (מינסוטה טימברוולבס)

למה כן? – כי גל ההתלהבות שסחף את רוביו כשהגיע לליגה לפני שלוש שנים נשבר, וכל מה שנותר לפנינו הוא רכז עם יכולות מסירה מדהימות, אבל לא הרבה יותר מזה. רוביו הוא אחד הקלעים הגרועים בליגה (37.9% מהשדה, כלומר יש 395 שחקנים בליגה שקולעים טוב ממנו) והוא רחוק מאוד מלהיות אחד מעשרת הרכזים הטובים בליגה, כך שההחלטה של מינסוטה להתקמצן על קווין לאב ולשמור את חוזה המקסימום לרכז הספרדי נראית כיום כאחת ההחלטות התמוהות ביותר שהתקבלו ב-NBA בשנים האחרונות, במיוחד אם לאב יעזוב בעונה הבאה.

למה לא? – כי כשרוביו טוב, הוא עדיין משהו נדיר. כשהכדורים נכנסים לו והוא מצליח לא לאבד את הכדור יותר מדי, מדובר באחד השחקנים הכי מלהיבים על כדור הארץ, עם ראיית משחק מחשמלת ואינטלגנציית משחק גבוהה במיוחד. הבעיה היא שכשרוביו רע, הוא רע מאוד, והעונה ראינו יותר רוביו רע מרוביו טוב.

לא, גם זה לא נכנס. ריקי רוביו מחטיא עוד זריקה

מקום 7 – הספסל של אינדיאנה פייסרס

למה כן? – העונה ציפינו מהספסל של אינדיאנה להתעלות. אחרי שבעונה שעברה קיבלנו בהבנה את הכשלון של פרנק ווגל להעמיד חמישייה שנייה ראויה מכיוון שהיה לו שחקנים בינוניים כמו טיילר הנסברו וסם יאנג, העונה ציפינו ליותר. הפייסרס הכניסו לרוטציה שלהם את לואיס סקולה, וטרן שלא ירד מדאבל-פיגרס כל הקריירה שלו, את סי.ג’יי ווטסון, שכבר היה רכז מחליף עבור שחקנים כמו דרק רוז ודרון וויליאמס, את כריס קופלנד, שהיה אחד השחקנים הכי יעילים בליגה שנה שעברה פר דקה, ולקינוח, הם היו אמורים לקבל חזרה את דני גריינג’ר מפציעה.

כל אלו היו אמורים לעזור לפייסרס להרכיב ספסל ממוצע לכל הפחות, שיוכל לתת לחמישייה הפותחת כמה דקות רגיעה, אבל בסופו של דבר, קיבלנו את אותה גברת בשינוי אדרת. סקולה נתן עונת שפל (שיאים שליליים בנקודות ואחוזים מהשדה), ווטסון נפצע, קופלנד נעלם לגמרי ברוטציה וגריינג’ר הוחלף באוון טרנר, שחקן שלכשעצמו יכול להיות מועמד לתואר אכזבת העונה. כל אלו התחברו שוב לאחד הספסלים הגרועים בליגה, מה שמרחיק עוד יותר את אינדיאנה ממעמד של קונטנדרית אמיתית.

למה לא? – כי אי אפשר להפיל את כל האשמה רק על השחקנים הקיימים, אלא יש מקום לשאול על המערכת של פרנק ווגל והפייסרס, שלא מצליחה להצמיח שחקני ספסל לגיטימיים, ואפילו מגבילה אותם. ניתן לראות זאת גם בפריחה של שחקנים כמו די.ג’יי אוגוסטין, ג’ראלד גרין ומיילס פלאמלי מחוץ לאינדיאנפוליס, כך שאולי האשם האמיתי הוא בכלל ווגל. עם זאת, ווגל הוא עדיין מאמן מצוין שקשה מאוד לקטלג אותו כאכזבה, למרות הקושי שלו לפתח שחקני ספסל.

מקום 6 – הניהול של דטרויט פיסטונס

למה כן? – כי דווקא כשחשבנו שהפיסטונס מתחילים למצוא את דרכם עם קו קדמי צעיר ומוכשר שכולל יהלום לא מלוטש בדמות אנדרה דראמונד (13.2 נק’ ב-62.4% מהשדה, 12.9 ריב’, 1.6 חס’ ו-1.2 חט’) וקצת כסף מתחת לתקרת השכר, הגיע ג’ו דומארס, הג’נרל מנג’ר של הבוכנות, ועטף אותם בשחקן שלא מסוגל לקלוע מבחוץ בעקביות (ברנדון ג’נינגס) ושחקן שלא מסוגל לקלוע מבחוץ בכלל (ג’וש סמית’) בתמורה ל-22 מיליון דולר לעונה, במה שנראה מהרגע הראשון כמו שידוך שנועד לכשלון.

בטרייד דד-ליין דומארס הבין כבר שעשה טעות וניסה לסחור בסמית’, אך ללא הצלחה כאשר בנוסף, הפיסטונס רשמו עוד כשלון בגזרת המאמן (הפעם האשמה היא כנראה לא על דומארס, לפי השמועות המינוי של מוריס צ’יקס נכפה עליו ע”י הבעלים) ובכך הוסיפו עוד קרבן לרשימה (החליפו 7 מאמנים ב-9 העונות האחרונות), ובשורה התחתונה, הם הולכים לפספס את הפלייאוף שנה נוספת וקיים עוד סיכוי תיאורטי שבו הם יאבדו את הבחירת סיבוב ראשון שלהם לשארלוט.

למה לא? – כי בתכלס, לא ציפינו מהפיסטונס ליותר מדי. דראמונד עדיין צעיר מאוד, גרג מונרו עדיין לא מצליח להיות יעיל בצורה עקבית ויש שמועות שדומארס הולך להתפטר בקרוב, כך שיש קצת סיבות לאופטימיות בעיר המכוניות.

מקום 5 – דרק רוז (שיקאגו בולס)

למה כן? – כי עונה שנייה ברציפות אנחנו נאלצים לשאול מה היה קורה אילו. עונה שנייה ברציפות אנחנו נאלצים לצפות בדמות הזו שיושבת על הספסל באזרחי, בעלת הבעת הפנים הבודדת, ותוהים איך לעזאזל המזרח היה נראה אם הבחור הזה היה משחק. השאלות האלו הן שאלות קשות, ובמידה מסוימת, קשה להגדיר את רוז עצמו כאכזבה, אלא האכזבה היא יותר מהסיטואציה שנוצרה בעקבות הפציעות החוזרות שלו.

עם זאת, חשוב לזכור שגם בתקופה הקצרה שרוז כן היה על המגרש העונה, הוא היה רחוק מלהרשים (15.9 נק’ ב-35.4% מהשדה, אחוזים יותר גרועים מרוביו) ואם בעונה שעברה עוד חשבנו שהוא יכול לשוב מהפציעה וכולנו ניכנס ביחד עם ד”ר בראון לדלוריאן ונחזור לשנת 2011 שבה די-רוז הוא שוב ה-MVP והבולס הם עוד פעם הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה, עכשיו אנחנו כבר יודעים שסביר להניח שזה לעולם לא יהיה אותו דבר, והדמיון לדמויות טרגיות כמו פני הרדוואי וטרייסי מקגריידי מתחיל להיות יותר ויותר ברור. וזה עצוב.

למה לא? – כי אי אפשר לשלוט על פציעות, וזה חלק מהמשחק. וכי כבר די התרגלנו לעולם בלי רוז. בשנה שעברה היינו מאוכזבים לא רק מהאובדן המקצועי של אחד השחקנים הטובים בליגה, אלא גם מדרך ההתנהלות של רוז, שמרח את הקאמבק שלו למשך כל העונה עד שלבסוף לא שיחק דקה בודדת. העונה כבר הבנו שרוז לא ילבש מדים יותר, וזה מקל על השכול, וכך מקל גם על מקומו בדירוג.

דה ז’ה וו. דרק רוז עם עוד עונה מבוזבזת

מקום 4 – מילווקי באקס

למה כן? – על פניו, למה צריך ליפול על הבאקס? בסך הכל עוד נמושה מהמזרח שמנסה להשיג כמה שיותר כדורי פינג-פונג להגרלת הלוטרי. אבל בניגוד לפילדלפיה ובוסטון ויוטה ואורלנדו, שתכננו להיות קבוצות גרועות העונה, הבאקס כיוונו לפלייאוף, הם כיוונו להיות קבוצה תחרותית, הם כיוונו להיות ההפך מקבוצה שעושה טנקינג. בסופו של דבר, היוצרות התהפכו ודווקא מקבוצה שסימלה את השאיפה לבינוניות בליגה, הבאקס הפכו להיות הקבוצה עם המאזן החלש ב-NBA, מה שבאופן מוזר אולי יתן לה את אבן הפינה לבנייה מחדש דרך הדראפט.

אבל זה לא אומר שלא מדובר באכזבה אסטרונומית. גם עם העונה הבזיונית של לארי סנדרס (הושעה ל-5 משחקים לאחרונה עקב שימוש בסמים) וגם עם הפציעות שפגעו בסגל (סנדרס, ארסן איליאסובה, או.ג’יי מאיו וברנדון נייט היו מושבתים כולם לחלקים מסוימים של העונה), לארי דרו היה צריך להשיג יותר מכרטיס לשורה הראשונה לקרבות הטנקינג המפוארים ביותר שהליגה ראתה.

למה לא? – כי זו מילווקי. כמה ציפיות כבר באמת היו לנו מהקבוצה הזו? ובנוסף, לא כל העונה הזו הייתה כשלון, אחרי הכל יש להם את הדבר היווני הזה (הם יצטרכו להגיע לפחות לפלייאוף כדי שאני אלמד לאיית את השם שלו).

מקום 3 – ג’יי.אר סמית’ והניו יורק ניקס

למה כן? – אל תתנו לחודש האחרון להטעות אתכם (17.7 נק’ ב-42.6% מהשלוש מתחילת חודש מרץ, הניקס עם מאזן 5-12 בתקופה הזו), משום שעדיין מדובר באחת הנפילות הכואבות ביותר בשנים האחרונות ב-NBA. דווקא אחרי עונת שיא בה נבחר לשחקן השישי והוביל את הניקס לצד כרמלו אנתוני לעונה של 54 ניצחונות, מנגנון ההרס העצמי של ג’יי.אר סמית’ נכנס לפעולה ועל הדרך הוא גם חירב לניקס את העונה הזו, שרק בנס תסתיים עם סוויפ בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

זה התחיל עם פציעה שהוא דיווח עליה רק לאחר שחתם על החוזה החדש והמשיך עם השעיה לחמישה משחקים בעקבות שימוש בסמים, מה שהוביל לפתיחת עונה מזעזעת מכל הבחינות (קלע 11.7 נק’ ב-28.6% מהשלוש בנובמבר). ההדרדרות של ג’יי.אר השפיעה באופן ישיר גם על היכולת של הניקס כקבוצה, אבל היא ממש לא הייתה הגורם היחיד. מייק וודסון התעקש לחזור להרכבים לא יעילים דווקא אחרי שהסמול-בול הצליח לו בעונה שעברה, כרמלו אנתוני הוכיח שוב שהוא הדבר הכי רחוק שיש ממנהיג, ריימונד פלטון נעצר על אחזקת נשק וטייסון צ’נדלר הראה סימני דעיכה מדאיגים. אבל עדיין, המאכזב הראשי הוא ללא ספק סמית’.

למה לא? – אתם אולי לא תאמינו, אבל באמת יש אכזבות גדולות יותר מג’יי.אר סמית’ והניקס של העונה.

מה אתה מחייך? ג’יי.אר סמית’, ממקבלי ההחלטות הגרועים על פני כדור הארץ

מקום 2 – קליבלנד קאבלירס

למה כן? – וואו, מאיפה מתחילים? מהבחירה בבאסט הכי גדול במאה ה-21? מהמאמן הכושל? מהפרנצ’ייז פלייר שלא מספק את הסחורה? מהריבים בחדר ההלבשה? מהטריידים שלא הצליחו? מהג’נרל מנג’ר שפוטר? כנראה שהעונה האחרונה של קליבלנד תירשם כאחת העונות המאכזבות ביותר של איזושהי קבוצה בהיסטוריה של הליגה, ולהלן ההסבר.

הקאבס פתחו את העונה עם ציפיות גבוהות. אחרי שזכו בבחירה הראשונה בדראפט (בה הפתיעו עם הבחירה באנתוני בנט) וביצעו לא מעט מהלכים בפרי-אייג’נסי (אנדרו ביינום, ג’ארט ג’ק, ארל קלארק), הם ציפו שביחד עם האול-סטאר שלהם קיירי ארווינג והחזרה של מייק בראון לקווים הם סוף סוף יחזרו לפוסט-סיזון לראשונה מאז ימי לברון ג’יימס. אלא שמהר מאוד המציאות החלה לטפוח על פניהם של הקאבלירס. בנט סיפק את פתיחת הקריירה הגרועה ביותר בהיסטוריה של בחירה מס’ 1 בדראפט, בראון הזכיר לכולם שהוא אף פעם לא ידע לאמן התקפה (הקאבס קולעים 100.7 נק’ ל-100 פוזשנים, מקום 24 בליגה) וקיירי ודיון ווייטרס נכנסו לתאקל בחדר ההלבשה.

אחרי פחות מחודשיים הגיעה ההודאה כי הניסוי עם ביינום נכשל, אבל גם הטרייד שהביא את לואל דנג משיקאגו בתמורה לסנטר והפיח תקוות בתושבי אוהיו לא עשה את העבודה (אותו כנ”ל לגבי הטרייד המאוחר יותר שהביא את ספנסר הוז) והקאבס נאלצים לרשום עוד עונה כושלת ברזומה. האכזבה מהקאבס היא לאו דווקא מכיוון שלא עלו לפלייאוף, זה היה תסריט אפשרי בכל שלב של העונה, אלא בעיקר מכך שהם הפכו להיות הבדיחה של הליגה. העונה הבנו מה הניע את לברון ג’יימס לעזוב את המועדון הזה, וזה לא היה הקור של אוהיו, זה היה חוסר היכולת של קליבלנד להעמיד קבוצה מתפקדת.

הבחירה מספר 1 הגרועה בהיסטוריה. אנתוני בנט

למה לא? – כי האכזבה מהקאבס היא למעשה התגשמות התסריט הפסימי ביותר, או במילים אחרות, פשוט עוד יום בקליבלנד, כך שלמרות שמדובר באכזבה עצומה, קשה לתת למשהו שבהסתברות מסוימת תמיד ידענו שיכול להיות שהוא יקרה את המקום הראשון.

אה, וכי המקום הראשון פשוט התרסק השנה.

מקום 1 – מייק דאנטוני, ג’ים באס והלייקרס

עונה שנייה ברציפות שהלייקרס זוכים במקום הראשון בתואר הוירטואלי הזה, והעונה ההישג שלהם הוא אפילו יותר מדהים, מכיוון שבניגוד לעונה שעברה, בה הציפיות היו בשמיים וכתוצאה מכך הסיכוי להתאכזב היה גדול יותר, העונה הלייקרס פתחו את העונה ללא ציפיות. דווייט האוורד עזב בקיץ, קובי ברייאנט היה פצוע וסטיב נאש המתין שיגיע מישהו צעיר ויעזור לו לעבור את הכביש. אף אחד לא ציפה מהלייקרס להיות קבוצה טובה העונה, ושחזור של העונה שעברה (סוויפ בסיבוב הראשון) היה נחשב הצלחה מסחררת עם הרכב הטלאים שהלייקרס הרכיבו העונה. בסך הכל ציפינו לעונה סבירה, עם קצת שואו-טיים תוצרת מייק דאנטוני ואולי על הדרך לגלות איזה שחקן צעיר שיהיה חלק מהקבוצה הגדולה הבאה שהלייקרס תבנה.

אבל אפילו בציפיות הנמוכות האלו הלייקרס לא הצליחו לעמוד, כאשר הם מעמידים את הקבוצה החלשה ביותר של הלייקרס מאז שהמועדון עבר ללוס אנג’לס ב-1960. למשך רוב העונה משחקים של הלייקרס נראו כמו זיוף רע של ההארלם גלובטרוטרס, כאשר הגנה היא בגדר המלצה בלבד והקבוצה למעשה משחקת רק בצד אחד של המגרש (ספגה 107.8 נק’ ל-100 פוזשנים, מקום 28 בליגה). בנוסף, הלייקרס סבלו העונה ממכת פציעות נוראית שכללה כמעט כל שחקן בסגל, כאשר השיא מגיע במשחק מול הקאבס (אותו הם ניצחו איכשהו) בו הם נשארו עם ארבעה שחקנים שרשאים לשחק בדקות האחרונות.

הטענות העיקריות שלי למצב המביך של הלייקרס העונה מופנות למאמן, מייק דאנטוני. דווקא העונה, כאשר הסגל היה יותר תפור למידותיו (פאו גאסול כגבוה יחיד וכמות מסחרית של שחקני כנף אתלטיים) דאנטוני התגלה כאחד ששיאו מאחוריו. הגנה אף פעם לא הייתה הקטע שלו, אבל העונה באמת הקבוצה שלו שברה שיאי גיחוך (רצף של 17 משחקים העונה בהם ספגה מעל 100 נק’) ולמשך הרבה מאוד משחקים נראתה לא שייכת ל-NBA. ואם זה לא מספיק, גם בהתקפה דאנטוני התקשה להראות את ניצוץ הגאוניות שהיה שם בפיניקס בזמנו (יעילות התקפית של 101.7, מקום 21 בלבד בליגה), וכשמוסיפים לכך את הקושי שלו להתמודד עם הכניסה של הסטטיסטיקות המתקדמות לעולם ה-NBA, נראה שחלף תאריך התפוגה שלו כמאמן ראשי בליגה.

ההחלטה לוותר על פיל וללכת על דאנטוני נראית היום כמו אחת ההחלטות הגרועות בהיסטוריה

כאשר כל האלמנטים הללו מתחברים והלייקרס נראים כל כך רע, ההחלטה של ג’ים באס לפני שנה וחצי לוותר על פיל ג’קסון וללכת על דאנטוני הופכת למעשה להיות אחת ההחלטות הגרועות בהיסטוריה. אפקט הפרפר שהתרחש בעקבות ההחלטה הזו היה בהחלט לא צפוי, אבל באותה מידה הוא היה מאכזב כל כך, שלמרות שהיו קבוצות גרועות מהלייקרס העונה ב-NBA, אף אחת לא הייתה גרועה כמוה.

#דרקרוז #גייארסמית #מייקדאנטוני #קייריארווינג #קוויןגארנט #מייקבראון