מסתבר שלא סתם אומרים פעם שלישית גלידה. כנראה שיש משהו בנסיון השלישי הזה, שמגיע אחרי שני נסיונות של איפוס כוונות וכוונון מיתרים, שהופך אותו לאמין יותר, אמיתי יותר. אחרי שלושה משחקים, אחרי שלושה נסיונות אפשר כבר לראות דפוסי התנהגות, אפשר כבר לראות את הכיוון הכללי שאליו סדרות חצאי הגמר האזוריות הולכות.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה כל סדרות חצי הגמר הגיעו למשחק 3 במצב של 1-1, מה שהפך את גיים 3 לסוג של שבשבת שמראה לאן נושבות הרוחות, ולמה אפשר לצפות מעכשיו. במובן הזה, מדובר בשובר שוויון ראשון.
מיאמי – שיקאגו – מיאמי שוב התקשתה מול שיקאגו, ונראה שדווקא הבלו-אאוט בגיים 2 היה סטיית התקן בסדרה הזו ולא הנורמה. ההיט לא התקשו בהתקפה, למרבה הפלא. אריק ספולסטרה ראה שההגנה של הבולס מקשה על החדירות של הקבוצה שלו וכמעט תמיד שמה יד על הפנים של זורקי השלוש, אז הוא הלך על הבטן הרכה, הזריקה מחצי-מרחק. אמנם מדובר בזריקה פחות יעילה, אבל זה מה שההגנה של הבולס נותנת, וספולסטרה לקח. 12 מ-25 היה להיט במהלך המשחק בזריקות בין הצבע לקשת, לעומת 8 מ-19 בגיים 1. העלייה הזו הגיעה על חשבון הזריקות משלוש (8 מ-20 בגיים 3 לעומת 7 מ-24 בגיים 1). זו אולי לא נחשבת זריקה יעילה לפי הסטטיסטיקאים וכל הדריל מורים והג’ון הולינג’רים של העולם יקפצו מהגג לפני שיסכימו לשיטה כזו, אבל זה הפך את ההתקפה של מיאמי לזורמת יותר.
לעומת זאת, בהגנה ההיט התקשו להתמודד עם הבולס. זה נשמע קצת מצחיק בהינתן העובדה שאין לבולס נשק התקפי יוצא דופן. אבל פה בדיוק קבור הכלב. ההגנה האתלטית והזריזה של ההיט בנויה להתמודד מול אתגרים ברורים, היא בנויה לשתק את הנשק ההתקפי הכי טוב של היריבה. במפגשים מול אוקלהומה קווין דוראנט שותק במחציות הראשונות ובסיבוב הראשון ברנדון ג’נינגס נתקע על 27 נק’ בשלושת המשחקים האחרונים.
כשמסתכלים על הבולס, לעומת זאת, אין להם אופציה ראשונה בהתקפה, אבל מצד שני, אין להם גם אופציה רעה. הנעת הכדור המצוינת שלהם בהתקפה מביאה אותם בסופו של דבר או לזריקה של בוזר/באטלר/בלינלי מחצי מרחק, או נסיון זריקה של נואה או אלתור של רובינסון. היעדר הגו-טו-גאי הראשי לא מאפשר להגנה של מיאמי לחנוק את ההתקפה של הבולס. במובן הזה, יהיה מרתק לראות מה יקרה אם וכאשר כרמלו אנתוני והניקס, שלפרקים בפלייאוף הזה נראו כמו ההפך הגמור מההתקפה המאוזנת אך המאותגרת של הבולס, יתייצבו מול ההיט בגמר המזרח.
מהלך שינציח את היריבות בין המועדונים. מוחמד דוחף את לברון
כעת מיאמי חזרה לכסא הנהג, ומשחק 4 ביום שני יהיה מלחמת עולם עבור הבולס. אמנם ניצחון נראה כמו אופציה קלושה מול הארטילריה הרחבה של ההיט, שגם בערב בינוני של לברון (רק 35% מהשדה) וערב חלש של דוויין ווייד (רק 10 נק’) מצאו את הדרך לצאת עם ה-W (בעיקר בזכות ערב מצוין של נוריס קול עם 18 נק’ ב-85% מהשדה), אבל המלחמה של הבולס עם ההיט חשובה להמשך היריבות בין הקבוצות בעתיד. לכן אני אהבתי את הפעולה של נאזר מוחמד (שהורחק בצדק). היה בזה מין אמירה שאומרת שהבולס לא יתקפלו למראה לברון הגדול והמפחיד, ופעולה שכזו, מצד שחקן משני שלא בטוח בכלל אם יהיה במועדון בעונה הבאה, אומרת משהו על הזהות של המועדון. הזהות הזו, ביחד עם דרק רוז בריא, אולי יתנו לנו יריבות אמיתית במזרח בשנים הבאות.
סן אנטוניו – גולדן סטייט – הספרס בהחלט יכולים להגיד פעם שלישית גלידה. אחרי שיצאו בשן ועין מהמשחק הראשון והפסידו בשני במשחקים שהיו בשליטה של הווריורס, הפופוביצ’ים שיחקו את המשחק שלהם בגיים 3. ולא רק שהם שיחקו את המשחק שלהם, הם גם מצאו דרך להאט את סטפן קרי. כשדני גרין שמר עליו בסדרה, הסופרסטאר החדש של הליגה קלע 2 מ-19 מהשדה. הרגליים הזריזות של גרין בתוספת יתרון הגובה שלו על קרי הופכים את היכולת של קרי להשתחרר לזריקה לכמעט בלתי אפשרית ובדקות הסיום של משחק 3 קרי לא היה רלוונטי בכלל (גם בגלל שנפצע בקרסול) והווריורס פנו לקליי תומפסון שיושיע, ללא הצלחה.
קרי מסתבך מול דני גרין
המאבק במשחק 3 הזכיר קצת קרב בין מתאבק צעיר שנע בזירה ומנסה לתקוף מכל כיוון אפשרי, בעוד מולו מתייצב מתאבק ותיק שבשתי מכות מוריד אותו לקרשים. הווריורס ניסו משלוש ותקפו את הריבאונד התקפה ונלחמו, אבל מולם ניצבה ההתקפה של הספרס, שלמעט מספר רגעים בתחילת הרבע הרביעי, הייתה מלאכת מחשבת. תמיד יודעים לנצל את המיס-מאץ’ המזדמן, תמיד יודעים למצוא את השחקן הפנוי בדאבל טים, זה אמנם לקח להם קצת זמן, אבל הם הצליחו “לספרס” (כן, זה פועל למילה ספרס) את הסדרה ולהיות קבוצת החוץ הראשונה שמנצחת באוקלנד בפוסט-סיזון, בזכות משחק מעולה של טוני פארקר (32 נק’ ב-56% ו-5 אס’), טים דאנקן (23 נק’ ו-10 ריב’) וקוואי לאונרד (15 נק’ ו-9 ריב’).
הווריורס ניצבים כעת בפני המבחן הגדול הראשון שלהם בפלייאוף הזה. בפעם הראשונה המומנטום לא איתם, הזריקות המשוגעות לא נכנסות ובמשחק 3 אפילו הזריקות שהיו אמורות להיכנס לא נכנסו (6 מ-19 לשלוש). מארק ג’קסון יצטרך לגנוב עוד כמה משפטים מאל פאצ’ינו או דנזל וושניגטון כדי להחזיר לשחקנים שלו את האמונה, ומבחינה מקצועית, הוא יצטרך למצוא דרך להשאיר את אנדרו בוגוט על המגרש. מהרגע שהאוסטרלי (סיים את המשחק עם מדד +/- של 6+) הסתבך עם בעיית עבירות, הספרס התחילו לברוח וניצלו את היתרון שלהם בצבע כדי לשלוט במשחק.
ממפיס – אוקלהומה – אחרי שלושה משחקים בשליטה מלאה של ממפיס אפשר להגיד בבטחון מלא שהזנב החל לכשכש בכלב, ולא להיפך. הסדרה הזו היא של ממפיס להפסיד, במיוחד אחרי היתרון המנטלי שהיא יצרה לעצמה בשני המשחקים האחרונים, כשבאחרון קווין דוראנט מאכזב בסיום ומפספס שתי זריקות עונשין קריטיות.
נראה כמו לברון בקליבלנד. קווין דוראנט
הפלייאוף הזה יהיה כנראה פחות מוצלח מהשניים האחרונים של אוקלהומה, אבל הוא הרבה יותר מעניין מבחינת ההתפתחות שלה. דוראנט מזכיר יותר ויותר את לברון של 2008 ו-2009, עם מספרים מפלצתיים ודומיננטיות מוחלטת בהתקפה (33.3 נק’, 49% מהשדה, 9.1 ריב’, 6.4 אס’, 1.3 חט’ ו-1.1חס’), אבל זה פשוט לא מספיק לו. בלי ראסל ווסטברוק אוקלהומה איבדה את הזהות שלה, היא כבר לא קבוצה שחיה ממתפרצות ומחפשת לרוץ בכל הזדמנות, ולכן היא נגררת לסגנון המשחק של ממפיס, שהגבילה אותה ל-36.4% מהשדה ו-27.8% מהשלוש.
הנתון המעניין ביותר מבחינת הת’אנדר, או המפחיד ביותר, תלוי איך מסתכלים על זה, הוא 63.2% מהעונשין. רק כדי שנבין את גודל הפיאסקו, הת’אנדר היו קבוצת העונשין הטובה בליגה בעונה הרגילה (83%) בפער ניכר. אבל העונשין זה רק סימפטום, משהו במכונה של סקוט ברוקס חורק. סרג’ איבקה איבד את הביטחון בהתקפה, קווין מרטין שוב חזר לבינוניות ואתמול הוכח שקווין דוראנט הוא אנושי.
מבחינת ממפיס, אם היא מנצחת בערב בינוני של זאק רנדולף וטיישון פרינס, וערב מפוזר של מייק קונלי, זה אומר הרבה. בעצם, זה אומר הרבה על מארק גאסול. הספרדי המשיך להוכיח שהוא שחקן ההגנה של העונה בזכות (הת’אנדר קלעו 31.1% כשהוא היה על המגרש, 48% כשהוא היה על הספסל) והתיש את קווין דוראנט בהגנה בדקות הסיום (כי קנדריק פרקינס המזעזע הפך לרלוונטי פחות בסדרה מנציג או”ם בגבול סוריה). בנוסף, הוא קלע 20 נק’, הוריד 9 ריב’, מסר 4 אס’, חסם פעמיים וסיים את המשחק עם מדד +/- של 14+. יש שיגידו שגאסול הוא הכוכב האמיתי של הדובים, אבל לטעמי נושא הכוכבות הוא הכח האמיתי של הגריזליז. הכח הזה נובע מכך שיש להם שלושה שחקנים שבערב נתון יכולים לסחוב את הקבוצה על גבם, ושהם לא תלויים משמעותית בשחקן אחד או שניים, כמו שהת’אנדר תלויים בווסטברוק או דוראנט.
ניקס – אינדיאנה – בדרך כלל הפלייאוף נותן פרס לאלה שנשארים ערים עד אור הבוקר/משכימי הקום בדמות משחק לייב מותח וברמה גבוהה. הסדרה הזו מנפצת את התיאוריה וגורמת לך להסתכל על הכרית שלך במבט נוגה. עם זאת, למי שמחפש נקודות אור במצ’-אפ הזה, שיסתכל על רוי היברט. 24 נק’ ב-50%, 12 ריב’ ושליטה מוחלטת בדו-קרב מול טייסון צ’נדלר וקניון מרטין.
נקודת אור בודדת. רוי היברט
היעילות של היברט קצת מסתירה את העובדה שהפייסרס היו קצת נמהרים מהשלוש (33 זריקות אתמול, 19.9 ממוצע עונתי), אבל הסיפור האמיתי הוא דווקא זריקות השלוש של הניקס. ההגנה של הפייסרס הצליחה למנוע מהניקס את הזריקה שהם הכי אוהבים והגבילה אותם ל-11 זריקות בלבד ב-27%. אחרי שכרמלו וחבריו חגגו בגיים 2, החברה של פרנק ווגל שלחו מסר רציני מאוד בגיים 3, ובלי ששמנו לב, הם הקבוצה היחידה במזרח שלא הפסידה בבית עד כה בפוסט-סיזון.
לגבי ההתקפה של הניקס, זה לא נראה טוב. ג’יי.אר סמית’ נראה כמו צל של עצמו מאז התקרית עם ג’ייסון טרי בסיבוב הקודם, ריימונד פלטון חצי פצוע וג’ייסון קיד שובר שיאים שליליים בחוסר יכולת לאיים על הסל. בנוסף, אף שחקן של הניקס לא קלע בדאבל פיגרס מלבד כרמלו אנתוני, וגם הוא היה יחסית בינוני. הקבוצה של מייק ודסון משנה מצב צבירה כל משחק, והוא יצטרך לבצע איזשהו מהלך כדי לשנות את המומנטום (אולי לעלות עם קניון מרטין לצד טייסון צ’נדלר), כי כרגע זה נראה כאילו אם הניקס לא תופסים יום קליעה משובח, אין להם סיכוי מול אינדיאנה.
댓글