©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

פלייאוף 2013-טייק 12: רוצים שינוי?

הסדרה בין אוקלהומה לממפיס, כשראסל ווסטברוק יושב בחוץ, היא כבר מזמן לא רק סדרת חצי גמר אזורי, אלא קרב סמלי על הדרך בה צריך לבנות קבוצה, כשבפינה הימנית מתייצב שחקן שגדול מהקבוצה, כוכב-על העונה לשם קווין דוראנט, ובפינה השמאלית נעמדת ממפיס גריזליז, קבוצה שבנויה על הגנה וקבוצתיות ובכל יום מישהו אחר יכול להוביל אצלה את הבוקס סקור.

צריך טיפה לעדן את האמירה הזו, כי אוקלהומה במקור היא לא המייצגת המובהקת של קבוצות הסופרסטארים, קבוצות כמו קליבלנד בתקופת לברון או פילדלפיה בתקופת אייברסון ייצגו את התופעה בצורה הרבה יותר נאמנה, אבל בהיעדר ווסטברוק, הת’אנדר באמת נראים כמו דוראנט ועוד ארבעה. בקבוצות הללו נראה כאילו כל עוד הרול פליירס לא נותנים משחק מעל לרמתם (במחצית הראשונה של גיים 4 זה היה המצב, קווין מרטין וסרג’ איבקה סיימו עם 11 נק’ ואיפשרו לת’אנדר להוביל ולדוראנט לקבל מנוחה של כמה דקות), הכל תלוי בכוכב.


כוכב מול קבוצה. דוראנט מול ממפיס


בעקרון, לא אמורה להיות עם זה בעיה. מאז ימי ג’ורדן זה היה הלך הרוח בליגה, תביא צוות מסייע מספיק תומך שיוכל להביא אותך למשחק צמוד, ושם כבר הכוכב שלך ידאג לשאר. בגיים 1 התיאוריה הזו קיבלה אישוש רציני, אחרי שדוראנט דפק ג’אמפר מנצח בקלאץ’, אבל בשלושת המשחקים מאז אנחנו חוזים בשינוי מגמה. ההגנה של ממפיס מצליחה לעצור את דוראנט, ובצד השני מוציאה לפועל בצורה נהדרת, כשכל פעם מישהו אחר לוקח על עצמו את הנטל (קונלי בגיים 2, כולם מהעונשין בגיים 3, גאסול בגיים 4)

KD בסדרה הזו, ובכלל בפלייאוף הזה מהרגע שווסטברוק נפצע, מזכיר לי את המשפט של האמא מ”כמעט מפורסמים” כשהיא מדברת עם הראסל ההוא ואוכלת לו על הראש. היא בסופו של דבר אומרת לו משהו בסגנון “לא ביקשתי את התפקיד הזה, אבל אין לי בעיה לבצע אותו”. דוראנט לא ביקש להיות הכוכב על שהוא מגלם בפוסט-סיזון הזה, אבל בהתחלה כשווסטברוק נפצע, לא נראה שהייתה לו בעיה עם זה. לעומת זאת, מול הגריזליז אנחנו כבר רואים שגם לכוכב על הזה יש קריפטונייט, ולא דווקא מדובר בשחקן אחד, אלא בקבוצה שלמה. ועם כמה שדוראנט מדהים, כשמסתכלים בצורה אובייקטיבית, די ברור מי הקבוצה העדיפה בסדרה הזו, ובכלל מי הקבוצה הכי מרשימה בפוסט-סיזון עד כה.

לכן, האם הפלייאוף הזה יכול להביא עמו בשורה לגבי איך לבנות קבוצה? ההיסטוריה אומרת שלא. חשבנו את אותו דבר אחרי שדטרויט לקחו אליפות ב-2004 עם חמישייה מאוזנת שאף שחקן בה לא קלע מעל 18 נק’ בממוצע, אבל זה לא קרה. חשבנו את אותו דבר אחרי האליפות של דאלאס ב-2011, ששיחקה משחק קבוצתי מופלא שלא היה מבוסס בלעדית על היכולות של דירק נוביצקי, אבל זה לא קרה. אז למה שזה יקרה עכשיו?


לא קרה אז השינוי, למה שיקרה עכשיו?


דבר ראשון, זה תלוי כמה רחוק ממפיס תגיע בפלייאוף. אם אוקלהומה תנצח שלושה ברצף עכשיו ותשלח את הדובים הביתה, כל הדיון הזה יגרס במהרה, אבל אם וכאשר ממפיס יגיעו לגמר המערב, ושם אולי יבצעו עוד סנסציה ויגיעו לפיינלס, יהיה בהחלט על מה לדבר. ה-NBA היא ליגה של טרנדים. בשנים האחרונות אינספור קבוצות מנסות לחקות את ההצלחה השקטה של סן אנטוניו או להעתיק את השיטה של סם פרסטי באוקלהומה, ואם היה אפשר, כולם היו מנסים לעשות את מה שפט ריילי עשה בפלורידה. מבין כולם, המתכון של ממפיס, “על פניו”, במציאות הכלכלית החדשה של הליגה, נראה הכי קל להכנה.

“על פניו”, כי קבוצה כמו ממפיס, לטעמי, היא חד פעמית. כמו שהקבוצה של דטרויט הייתה חד פעמית וכמו שהקבוצה של דאלאס הייתה חד פעמית. ממפיס נהנית מחיבור מדהים של הגנה מעולה בקנה מידה היסטורי (הם איפשרו בפלייאוף רק 92.8 נק’, והם שיחקו מול אוקלהומה והקליפרס, שתיים מ-8 ההתקפות הטובות בליגה בעונה הרגילה), מאמן מצוין (ליונל הולינס), קו קדמי אכזרי במיוחד (זאק רנדולף ומארק גאסול), רכז בעלייה (מייק קונלי), סטופר אדיר אחד (טוני אלן) ווטרן שהיה שם במעמדים האלו (טיישון פרינס). אפילו במאני טיים, בו היה חשש כבד שהגריזליז יתקשו, הם מצליחים פעם אחר פעם למצוא את הדרך לשים את הכדור בסל, בין אם זה קונלי, גאסול או רנדולף ששמים אותו.


ללקק את האצבעות. מארק גאסול


תוסיפו לכך את העובדה ש-80% מהקבוצה הזו רצה ביחד כבר 4-5 שנים, ותקבלו מתכון כמעט בלתי ניתן לשחזור. עם זאת, ההצלחה של ממפיס, וחייבים להוסיף לפה גם את ההצלחה של דנבר בעונה הרגילה, מוכיחה שלפעמים עדיף להמציא את הגלגל מחדש, מאשר לנסות למצוא גלגל של מישהו אחר. ההצלחה הזו מוכיחה שיכול להיות שיש עוד אופציות להגיע לצמרת חוץ לעשות טאנקינג ולהמתין למזל שיאיר לך פנים בדראפט. יש בהצלחות הללו מין גישה של לנסות לשלוט בגורל שלך, שזו גישה מרעננת מאוד ביחס לגישה של “בוא נפסיד הרבה ונחכה שיפול לנו סוס מהשמיים בדראפט”.

אולם עכשיו מגיע השלב בו המחמאות מפסיקות, כי בלי תואר אין מחמאות, בלי תואר אף אחד לא היה זוכר את דטרויט של העשור הקודם, ובלי תואר דאלאס של 2011 הייתה נזכרת כקבוצה שבטעות הגיעה לגמר. הסיכוי של הגריזליז לגרד תואר העונה הוא יותר גבוה משהיה בתחילת הפלייאוף, אבל הוא עדיין די נמוך. כרגע, הם נראים מועמדים ריאליים מאוד להגיע לפיינלס מהמערב, אבל שם הם צפויים לפגוש את מיאמי. המצ’-אפ הזה הוא הכי מעניין שיש למערב להציע, מכיוון שהוא יכריח את מיאמי לשנות משהו בשיטה כדי שגאסול ורנדולף לא יאכילו אותם בצבע, אבל חשוב לזכור שגם למיאמי יש לא רק הגנה טובה בקנה מידה היסטורי, אלא קבוצה טובה בקנה מידה היסטורי, כך שאם וכאשר המצ’-אפ הזה אכן יתרחש, כנראה נגלה שברית בין 3 חברים בחדר חשוך בבייג’ין חזקה יותר מבנייה נכונה ורציונאלית לאורך שנים.

#קוויןדוראנט #מייקקונלי #ליונלהולינס #מארקגאסול #זאקרנדולף #ראסלווסטברוק