• yuvaloz55

פלייאוף 2013-טייק 15: Redemption For All?

ניו יורק ניקס סיימו את העונה שלהם. יש שיגידו שזה היה מוקדם מהצפוי, הרי הניקס הגיעו עם יתרון ביתיות לסדרה מול אינדיאנה ועם השחקן הטוב ביותר בסדרה, נתון שבאופן קונסיסטנטי היה אמור לתת יתרון מסוים לניקס. אבל מצד שני, יש שיגידו שהעונה הזו נגמרה בדיוק איפה שהייתה אמורה להיגמר, מול קבוצה שיודעת לנצל את החולשות של הניקס ולצמצם את היתרונות שלהם. פתאום כולם נזכרים שקבוצות המבוססות על קליעה לא הצליחו לאורך השנים בפוסט-סיזון, ולפתע כולם זורקים את משוואת השחקן הטוב ביותר מנצח סדרה לפח, לאור הכשלון של כריס פול וקווין דוראנט העונה.

ועדיין, משהו בהדחה של הניקס הוא שונה מההדחה של שיקאגו או של אוקלהומה או של גולדן סטייט, מכיוון שהסדרה הזו הייתה יותר תלויה בניקס מאשר בפייסרס. בעוד שיקאגו חיה על זמן שאול מול מיאמי, קווין דוראנט נכנע למכונה של ממפיס וגולדן סטייט התקשתה לעמוד בקצב ובנסיון של הספרס, הניקס היו היוזמים בסדרה מול אינדיאנה. כל עוד הניקס הצליחו להפעיל את השיטה שלהם, זה נראה הכי קל בעולם. פתאום אימאן שומפארט דפק כמה שלשות, פתאום מלו קולע כמה ג’אמפרים, כמה מובים של ריימונד פלטון והניקס יוצאים עם ה-W. אינדיאנה הייתה מגיבה. היא הייתה המגיבה הכי טובה והכי מהירה שיש לליגה להציע, אבל עדיין מגיבה. מי שהיה צריך הוכחה לכך, קיבל אותה במהלך הכי גדול של הסדרה. חסימה אדירה של רוי היברט על כרמלו אנתוני.


לא הופיע. ג’יי.אר סמית’


אז מהי בעצם הסיבה שהניקס לא הצליחו להפעיל את השיטה? כמובן שההגנה של אינדיאנה עשתה את עבודתה נאמנה, ואפשר להתלונן על כך שמייק וודסון חלם בהקיץ עם השימוש יתר בג’ייסון קיד והחוסר קרדיט לכריס קופלנד, אבל בסופו של דבר, הניקס לא קיבלו תפוקה בסדרה הזו, וכמעט לאורך רוב הפלייאוף הזה, מהשחקן השני הכי טוב שלהם, ג’יי.אר סמית’. 13.5 נק’ ב-29% מהשדה, 23% מחוץ לקשת, 5 ריב’ ו-1.3 אס’ בכמעט 32 דקות לערב זאת ממש לא תפוקה של סייד קיק בקבוצה עם יומרות.

הדבר הכי מוזר, בעיניי, בכל הסיפור של ג’יי.אר. סמית’ בפלייאוף הזה הוא שהנו-שואו שלו לא מפתיע אותנו. אפשר להגיד שאפילו חיכינו לו. סמית’ הוא כמו הילד הרע שפעם תלו בו ציפיות, אבל מהר מאוד התייאשו ממנו. ופתאום, במהלך העונה הרגילה, הילד הרע הפך לטוב, פתאום הוא נתן לנו סיבות להאמין בו. רחמנא לצלן, הוא אפילו זכה להכרה מהליגה על הרדמפשיין שהוא עשה לעצמו. ובפלייאוף? הוא עבר רגרסיה, חזר לירות לעצמו ברגל והוכיח שרדמפשיין זה אובר-רייטד. במובן הזה, ג’יי.אר הוא הקלישאה הגדולה ביותר בספר.

אבל סמית’ הוא לא ממש קלישאה. הוא פשוט לא מובן. סמית’, בעיני עצמו, הוא שחקן גדול. אולי. אבל אין ספק שמדובר בעוף מוזר בליגה. הוא שחקן שקשה להבין איך הראש שלו עובד, הוא לא צפוי, ועם זאת המהלך שלו עם הסטפ-בק והפייד-אווי הוא הכי צפוי על המגרש. אני, אישית, רואה המון קווי דמיון בינו לבין ג’סי פינקמן, סוחר הסמים השפל והאדיר מסדרת המופת “שובר שורות”. כמו פינקמן, סמית’ משתוקק להוכיח את עצמו בעיני כולם, ורואה את עצמו כשחקן מוביל ורציני בשמי הליגה. אבל אצל פינקמן תמיד משהו מסתבך, תמיד כשהוא מגיע לשיא כלשהו, מיד מגיע שפל חסר תקדים. פתאום כמה ימים אחרי שעשה עסקה של 70,000 דולר, הוא מאבד הכל וישן בקרוואן שלו עם מסכת אב”כ כדי לא להיחנק מהגזים הרעילים שהוא מבשל שם. ההתרסקות של סמית’ מאולימפוס השחקן השישי לגהנום הפלייאוף שעבר עליו היא התרסקות דומה. התרסקות צפויה מראש.


ג’סי פינקמן. הגרסא הטלוויזיונית של ג’יי.אר סמית’


כי גם סמית’ וגם פינקמן הם אנשים שלמרות האמונה ביכולת שלהם, מתקשים להתמודד עם חוסר הצלחה. בכל פעם שפינקמן נתקל בקושי, הוא פונה לוולטר ווייט, הכוכב הראשי של הסדרה, שיחשוב על תוכנית גאונית שתחלץ אותו מהצרה. כך גם סמית’, שסבל מבעיות תפקוד על המגרש עוד בסדרה מול בוסטון, לא באמת לקח אחריות (בניגוד למה שאמר אחרי גיים 5 מול אינדיאנה) ונצפה מבלה עם ריהאנה באחד המועדונים בניו יורק, וכך רק החמיר את המצב. הכי רחוק שיש מכוכב ראשי.

ומה עכשיו לסמית’? אם היינו מדברים לפני שבועיים, סמית’ היה בדרכו לחתום על עסקת חייו. קבוצות כמו דטרויט או פילדלפיה היו שמחות להפקיד בידיו את מיטב מזומניהם ביחד עם הכדור בהתקפה, אבל מומנטום הוא דבר אכזרי, וכעת רוח המזומנים נושבת הרחק מג’יי.אר סמית’. קשה לראות קבוצה נותנת לו חוזה גדול ותפקיד משמעותי לאור החולשה שלו בחודש האחרון, ואולי גם הוא הרגיש בכך, ולכן אמר לאחר ההפסד בגיים 6 שהוא רוצה להמשיך בניקס ואפילו לפרוש כשחקן המועדון.

אם כבר אנחנו מדברים על העתיד, העונה הבאה היא העונה בה סמית’ יעצב לעצמו את הקריירה. כל מה שהיה עד עכשיו היה רק הפריוויו. מהעונות הבוסריות בניו אורלינס, דרך התסכול ובזבוז הפוטנציאל בדנבר, שנמשך בגלות בליגה הסינית אחרי השביתה ועד החזרה למרכז הבמה העונה בניקס. כעת, הקריירה של סמית’ מתחילה באמת. בעונה הבאה כבר יהיו ממנו ציפיות, כיאה למי שכבר אינו דג קטן. ועכשיו מגיעה השאלה, להישאר בניקס או להמשיך הלאה?


אפשר לסמוך עליו בכלל?


בקטע הזה קשה לסמוך על השיפוט של סמית’ שייקח אותו למקום שיהפוך אותו לשחקן כדורסל שלם יותר. קשה לסמוך על מישהו שהציע בטוויטר למישהי “לקבל את הצינור” שידע לבחור את הבחירה השפויה וההגיונית שתעשה טוב גם לקריירה שלו ולא רק לחשבון הבנק. ובבחירה הספציפית הזו, כשקשה לדעת גם מהי הקבוצה ההגיונית והשפויה, הבחירה הופכת לעוד יותר קשה. לטעמי, כדאי לו להישאר בניקס. הניקס נתנו לו את הבמה כשהוא עדיין היה על תקן הד-קייס מאכזב, ושיטת הבידודים של מייק וודסון מתאימה לו כמו כפפה ליד. בין אם יעשה זאת בחוזה הנוכחי שלו או בחוזה חדש, סמית’ צריך להישאר בתפוח הגדול, גם כדי לכפר על הפלייאוף הנורא שלו העונה, ולהוכיח לכולנו, שלמרות הכל, רדמפשיין זה לא אובר-רייטד.

יכול מאוד להיות שהגורל של סמית’ ושל הניקס קשור אחד בשני. לסמית’ יש מספיק כשרון כדי להפוך לסייד-קיק אמיתי לצד כרמלו ולממש את פנטזיית הקונטנדריות של ניו יורק (ביחד עם שיפור מבפנים של אימאן שומפארט), ומצד שני, יש לו מנגנון הרס עצמי גדול מספיק כדי להפוך לאגדה אורבנית בשמי התפוח הגדול. בעונה הבאה נגלה לאיזה צד נוטה כף המאזניים, וכך נדע יותר טוב מה צופן העתיד של סמית’.

#ריימונדפלטון #קוויןדוראנט #גייארסמית #כרמלואנתוני #רויהיברט #מייקוודסון

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com