חיפוש
  • yuvaloz55

פלייאוף 2013-טייק 20: One Man Wrecking Crew

במשך שני רבעים זה היה משחק בקצב של אינדיאנה. רוי היברט עשה ככל העולה על רוחו בצבע, דייוויד ווסט חפר את דרכו ל-10 נק’ במחצית ופול ג’ורג’ חזר להיות הנשק ההתקפי המפחיד מהמשחקים הראשונים. מיאמי, לעומת זאת, המשיכה להיות פאסיבית ולהיות בצד המגיב. לברון ג’יימס לא היה פקטור בצבע, כריס בוש לא היה פקטור בכלל ואינדיאנה ירדה למחצית ביתרון, בידיעה שבסדרה הזו כמעט כל פעם מי שהצליחה לתפוס יתרון בפתיחה, יצאה בסופו של דבר עם ה-W.

ואז הגיע הרבע השלישי. לפי הדיווחים, לברון ג’יימס ניסה לדפוק קובי בחדר ההלבשה במחצית ולהלהיב את החברים שלו. אחרי כמה דקות, כשהוא קלט שזה כנראה לא עובד ואחרי שהוא בעצמו החטיא שתי שלשות פנויות לגמרי, הוא החליט לקחת את העניינים על עצמו. 16 נק’, 7 מ-10 מהשדה, 4 אס’, 4 ריב’, חסימה ואפס איבודים היו לקינג ג’יימס ברבע השלישי. הוא היה מעורב (קלע או מסר) ב-25 נק’ מתוך ה-30 שהיו להיט ברבע הזה. זה היה משחק מושלם שלו בדקות האלו בשני צידי המגרש, מופע כוכבות שגרם לכל תשעת השחקנים האחרים על המגרש להחוויר לעומת המפלצת מאקרון.


כשלברון בשיאו זה פשוט לא כוחות.


זה היה מסוג הרגעים האלה שלברון הופך לסופר-לברון, One man wrecking crew, קצת כמו שברוס באנר הופך ל”ענק הירוק”. פתאום הוא בכל מקום במגרש, לוקח ריבאונדים מהידיים של רוי היברט, פתאום הוא דופק שלשות כאילו הוא סטפן קרי, מוסר אסיסטים כאילו הוא ראג’ון רונדו וסוחף את הקבוצה שלו לרבע הכי טוב שלה בסדרה הזו. אולי הרבע הכי טוב שלה בפלייאוף הזה.

אבל זה לא נכון להגיד שזה היה הרבע הכי טוב של מיאמי הפלייאוף, כי זו לא הייתה מיאמי. זה היה לברון, וקצת יודוניס האסלם. מי שראה את המשחק בודאות שם לב לקווי הדמיון בין מיאמי של גיים 5 לקליבלנד ההיא, במיוחד בפחד המצמית כשלברון ירד מהמגרש לדקה ועשרים שניות בתחילת הרבע הרביעי, ואינדיאנה צמצמה לשמונה. ספולסטרה לא המתין הרבה ומיד קרא לפסק זמן כדי להחזיר את הסופרסטאר שלו למשחק, ואת המשחק לשליטה של ההיט. מייק בראון מעולם לא הרגיש קרוב יותר.

כשמסתכלים על התפוקה המינורית של דוויין ווייד (10 נק’, רק 8 זריקות מהשדה) והחושך שהוא כריס בוש (7 נק’ ו-5 ריב’ ב-33 דק’), מבינים שלברון לא צריך אותם בכלל. הם שם רק כדי לעזור אם משהו יתקלקל, בשביל תמיכה טכנית. כשהוא משחק ברמה שלו, בלבל הנפרד שלו, המורם מעם, מדובר בהצגה הכי טובה שיש. בנקודה הזו, אפשר שוב לשאול את שאלת מיליון הדולר. אם ווייד ובוש מיותרים, מדוע לברון בחר להקים איתם שושלת שלעד תהיה מוכתמת בזכר ההחלטה ההיא והבריחה מהקליבלנד במקום להקים שושלת אמיתית משלו? אבל זה כבר דיון אחר לגמרי שאין לו מקום כרגע.

חוץ מהגדולה של לברון, במשחק הזה שוב הוכחה חשיבותם של הרול-פליירס בפלייאוף, כשבצד אחד יודוניס האסלם רושם בטאבו את הפינה השמאלית של המגרש על שמו, ובצד השני אף שחקן שהוא לא רוי היברט, פול ג’ורג’ או דייוויד ווסט לא הגיע למשחק. ג’ורג’ היל בחר את התזמון הגרוע ביותר לתת את המשחק הכי גרוע שלו בפלייאוף (1 נק’, 0 מ-4 מהשדה, 3 איב’) ולאנס סטפנסון חזר למימדיו הטבעיים אחרי המשחק המפלצתי שלו בגיים 4. כשהספסל ממשיך להיות מביך במקרה הטוב, וגרוע בקנה מידה היסטורי במקרה הרע (8 נק’ ב-51 דק’), ופול ג’ורג’ ממשיך להראות שהוא חייב להשתפר בקבלת ההחלטות שלו (5 איבודים), לאינדיאנה אין סיכוי.

זה היה על הקיר כבר בסיום המחצית. אמנם אי אפשר היה לצפות את ההתפוצצות של לברון בחצי השני, אבל היה אפשר לצפות את הירידה ביעילות של הפייסרס. אי אפשר לנצח כשרק שני שחקנים קולעים את כל הנקודות (כמו שהיה ברבע הראשון עם היברט וג’ורג’) ואי אפשר לנצח כששני שחקני חמישייה לא מהווים פקטור במשך כל המשחק. פרנק ווגל חייב למצוא דרך להכניס את היל וסטפנסון למשחק מהר בגיים 6, אחרת כבר ביום שבת אנחנו נתחיל להתכונן לפיינלס.


כשהספסל כל כך חלש, אי אפשר לנצח כש-40% מהחמישייה לא מופיעים


אם כבר אנחנו עוסקים בדברים שווגל צריך לטפל בהם, מיאמי בחצי השני ובחלקים מסוימים מהחצי הראשון הציגה את הדאבל-טים על הגבוהים של אינדיאנה, בייחוד על היברט. לפייסרס לרוב לא הייתה תשובה להתאמה היחסית פשוטה הזו של ספולסטרה ואיבדה מספר כדורים בסיטואציות האלו, כשבאחת הפעמים היברט נאלץ להציל את המצב עם פסק זמן מאולתר. אם להגיד את האמת, בחצי השני, זה לא רק שההתקפה של הפייסרס נתקעה, זה בעיקר ההגנה של מיאמי שתקעה אותה. ההיט סוף סוף נתנו פייט ראוי לפייסרס מתחת לסלים (33-32 לפייסרס בריבאונד) ואיפשרו לאינדיאנה רק 6 ריב’ התקפה במשך כל המשחק. נתון מרשים כשמתחשבים בכך שלרוי היברט היו לפחות 6 ריב’ כאלו בכל משחק בסדרה עד כה.

בנוסף, הם איכשהו חייבים להוציא את הכדור מידיים של לברון. אמנם ההגנה שלהם ידועה בתור כזו שלא שוברת את השטנצה של האחד-על-אחד, וזה בהחלט אחד ממקורות הכח שלהם, אבל אם לברון נותן בגיים 6 עוד רבע אחד כזה כמו הרבע השלישי, הפייסרס יכולים להזמין מקומות בהוואי. קשה לראות את ווגל משנה משהו כל כך דרסטי בהגנה הקבוצתית המצוינת שלו, אבל זה בהחלט משהו שצריך לעבור לו בראש. הוא צריך לגרום למישהו אחר במיאמי לנצח אותו, כי מול לברון בכושר הזה, זה פשוט לא כוחות.


יצא בזול. הבירדמן מסתבך עם הנסברו


מעבר לכדורסל, הפרצוף המכוער של השיפוט המחריד בסדרה הזו שוב הופיע בגיים 5 עם שתי החלטות מעוררות מחלוקת. אחת מהן היא ההחלקה היחסית של תקרית כריס אנדרסן, שקיבל רק פלגרנט 1, בניגוד לנאזר מוחמד בסיבוב הקודם, שהורחק על מקרה דומה. בנוסף, בתחילת הרבע הרביעי, כשאינדיאנה צמצמה לשמונה, לברון איבד כדור מול השופט על הקו, שאיכשהו ראה את הכדור יוצא מהידיים של היברט. בדיעבד, זו הייתה שריקת מומנטום קריטית, כי במקום כדור של אינדיאנה, ריי אלן דפק שלשה וגמר את הסיפור. זה אמנם מאוס לדבר על זה, אבל השיפוט הנוראי באמת מעיב על סדרת הפלייאוף הטובה ביותר שיש לנו העונה. וחבל.

בסופו של דבר, ביום שבת אינדיאנה מגיעה בפעם הראשונה בפוסט סיזון למשחק של WIN OR GO HOME. עד כה אחרי כל הפסד הם הוכיחו שהם יכולים לחזור, אבל אולי, יכול להיות שההפסד הזה היה אחד יותר מדי.

#דווייןווייד #פולגורג #כריסבוש #פרנקווגל #לברוןגיימס #רויהיברט

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com