©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

פלייאוף 2013-טייק 24: בין טים דאנקן לאדי ודר

אני הולך לאהוד את סן אנטוניו בפיינלס הקרוב. קשה לי להאמין שהמילים האלה נכתבות ע”י המקלדת שלי, אבל הנה זה קרה. מה שנראה כמו פנטזיה רחוקה לפני כמה שבועות הפך למציאות ובשבועיים הקרובים אני אחייך כשטים דאנקן יבצע עוד מהלך מושלם ואשמח כשטוני פארקר ידפוק עוד ג’אמפר. במובן מסוים, מבחינתי לפחות, מדובר בחזון אחרית הימים.

אפשר להגיד שהסיבה המרכזית לתמיכה הפתאומית שלי בפופוביצ’ים מונעת מהיריבה שמולם. אף פעם לא אהבתי את מיאמי, מהרגע הראשון בו לברון ובוש הגיעו לפלורידה, אבל תמיד היה לי קשה להסביר את זה, תמיד התקשיתי לגרום לאנשים אחרים להבין מה גורם לי לסלוד כל כך מקבוצה טובה כל כך. הגמר הזה, היריבות הזו, בין קבוצה שאף פעם לא סימפטתי לקבוצה שאף פעם לא אהדתי, הכריח אותי להתמודד עם המציאות הזו.


קשה לאהוב אותם. סן אנטוניו


מצד אחד, אני עדיין לא מצליח לזקק את חוסר החיבה שלי למיאמי למילים. קשה לי להסביר מה גורם לי להתמוגג ולהתעצבן בו זמנית כשהם משחקים כדורסל קרוב לשלמות, יכול להיות שזאת באמת הייטריות, יכול להיות שלא. מצד שני, גם קשה לי להסביר בכלים נורמטיביים למה פתאום החלטתי לתמוך בסן אנטוניו אחרי שנים של התעלמות מתמשכת. ובהיעדר כלים נורמטיביים, אני פונה לכלים קצת פחות מקובלים. מפה לשם, ברוכים הבאים להסבר הכי הזוי למה לאהוד את סן אנטוניו בגמר הקרוב.

לכאורה, אין שום קשר בין הלהקה פרל ג’אם לסן אנטוניו. אולי מלבד העובדה שדניס רודמן שיחק בספרס ושהוא עשה לאדי ודר שק קמח פעם אחת בהופעה, אבל מעבר לזה, לעין הבלתי מזוינת באמת קשה למצוא קווי דמיון בין שתי הקבוצות/להקות. עם זאת, אם מסתכלים לעומק, הזיקה מתחילה לאט לאט להתבהר.


לכאורה, השק קמח הזה הוא הקשר היחיד בין הספרס לפרל ג’אם


פרל ג’אם התחילה בשנת 1991 עם האלבום האלמותי “Ten” (ע”ש מס’ הגופייה של מוקי בליילוק, שזו ההזדמנות לאחל לו החלמה מהירה אחרי תאונת הדרכים שעבר), ופרצה בבום ביחד עם סצנת הגראנג’ מסיאטל, שכללה את נירוונה, סאונדגארדן ואליס אין צ’יינס. הם הצליחו כמעט בין לילה והמשיכו לשגשג עם אלבומים מופלאים כמו “VS.” ו-“Vitalogy” שהנציחו את ההצלחה של הלהקה וקיבעו את מעמדה כאחת הלהקות המוכרות והפופולריות בעולם.

באותן שנים הלהקה החלה להיאבק בטיקטמאסטר, הארגון שהיה אחראי על הפצת הכרטיסים להופעות, שלטענתם, גבה מחירים מופקעים. המאבק הגיע גם לבית משפט והגיע לשיאו כאשר הלהקה הופיעה בפני אולם ריק ובמסע הופעות שלם אשר נקרא “Ticket master boycott tour”. על אף המחאה הראויה להערכה, התביעה המשפטית נכשלה והפופולריות של אדי ודר וחבריו החלה לדעוך.


מימין לשמאל: מאט קמרון, אדי ודר, ג’ף אמנט, מייק מקגרידי וסטון גוסארד


האלבומים הבאים של הלהקה (“No code”, “Yield” ו-“Binaural”) נתפסו כהתרחקות של פרל ג’אם מהגראנג’ לסגנון יותר קליל ורגוע. האלבומים הללו זכו להצלחה בעיקר בקרב המעריצים האדוקים של הלהקה ובניגוד לאלבומים הראשונים, לא כבשו את המצעדים. עם זאת, הירידה בפופולריות לא נראה שפגעה ביושר האומנותי של הלהקה. להפך, נראה שזה רק נתן להם דרייב להמשיך לעשות מה שהם מאמינים בו וללכת בדרך הייחודית שלהם. האלבום הבא של הלהקה, “Riot act” (2002), היה אלבום מחאה, יש שיגידו אפילו מוגזם מדי, כנגד נשיא ארה”ב בזמנו, ג’ורג’ בוש, ופעולותיו (עם שירים כמו “World wide suicide” ו-Bushleager””). באחת ההופעות של הלהקה באותה תקופה שרקו להם בוז, לאור פרובוקציה של ודר בה עלה עם מסכה של בוש והציג אותו כנהנתן שמעשן סיגרים ושותה אלכוהול. שנים מאוחר יותר ג’ף אמנט, הבסיסט של הלהקה, יגיד שהוא פחד שהם לא יצאו בחיים מההופעה הזו.

האמונה בדרכם השלתמה בסופו של דבר, ובשנים האחרונות (בהן הוציאו שני אלבומים נוספים, “Pearl jam” ו-“Backspacer”, כשעוד אחד צפוי לצאת בקיץ הקרוב) הלהקה חזרה להיות אחת הגדולות בעולם. בניגוד לשאר הלהקות בעולם, פרל ג’אם מעולם לא חוזרת על אותו סט בהופעה בזכות הרפרטואר הבלתי נגמר של השירים שלהם ובעולם המוסיקלי של היום, בו ג’סטין ביבר וכל מיני הזיות אחרות מככבות, הם משמשים מין מגדלור זוהר של אמת ואיכות, שזוכה להערכה מחודשת.

איך כל זה קשור לסן אנטוניו? ובכן, הספרס הם הגרסא הספורטיבית של אדי ודר, מייק מקגרידי, סטון גוסארד, ג’ף אמנט ומאט קמרון. הסיבה המרכזית לכך היא האמונה בדרך שלהם. גם כשלא הצליח להם, וכולנו כבר פנינו לחפש את הלהקה החדשה שמגניבה, את האוקלהומה או הלייקרס או הניקס, אר.סי. ביופורד וגרג פופוביץ’ המשיכו להאמין שמה שיש להם זה טוב מספיק וסירבו להיכנע לטרנדים בליגה שגורסים שחוסר הצלחה פירושה כשלון וכשלון פירושו בנייה מחדש. במובן הזה, הספרס, כמו פרל ג’אם, מהווים איזשהו מגדלור מקצועי בליגה שהולכת יותר ויותר לכיוונים ציניים.


המגדלור המקצועי של הליגה. דאנקן ופופ


עם זאת, לי אישית היה קשה מאוד להתחבר לסן אנטוניו העונה. מהלכים שלא קשורים לכדורסל כמו התרגיל של פופ, בו שלח את מאנו ג’ינובילי, טים דאנקן וטוני פארקר לנוח לפני המשחק מול מיאמי בעונה הרגילה, תרגיל שהיה בו מין צפצוף על כל אוהדי ה-NBA ברחבי העולם, או ההאק-א-בוגוט בסיבוב השני מול הווריורס, היו רק חלק מהדברים שהקשו עליי להתחבר לקבוצה הזו. אבל כשאני מסתכל לעומק על מה שעומד מאחורי המהלכים הללו, אני מעריך אותם. יש בהם מין אמירה שאומרת שלספרס לא אכפת מהזכויות שידור ולא אכפת אם הצופה הממוצע מעביר ערוץ כשיש זריקות עונשין, הם פה כדי לקחת אליפות. והם מאמינים בדרך שלהם.

האמונה הזו, בתוספת כדורסל מצוין (וכמה פציעות משמעותיות של היריבות, חשוב לציין) מביאה אותם כעת שוב לגמר ה-NBA, שוב למרכז הבמה, אחרי כמה שנים שכולנו אהבנו להתעלם מהם. פתאום כשאליפות המערב באמתחתם לראשונה מזה 6 עונות, אנחנו נזכרים שגרג פופוביץ’ הוא מאמן עצום, שטוני פארקר הוא רכז אפילו יותר טוב מכריס פול, שטים דאנקן הוא כנראה השחקן הגדול של שנות ה-2000, שמאנו ג’ינובילי הוא השחקן השישי הטוב ביותר בליגה בשנים האחרונות, ולפתע אנחנו מגלים שהנגרים שמסביבם נראים הרבה פחות כנגרים והרבה יותר כשחקני כדורסל. קוואי לאונרד ודני גרין, וטיאגו ספליטר ובוריס דיאו, ומאט בונר וגארי ניל, כל אחד מהם יכול בערב נתון להתעורר ולהוכיח שגם לספרס יש רפרטואר בלתי נגמר שמאפשר לה לא לחזור אף פעם על אותו תרגיל, תמיד לשנות, תמיד להפתיע.

ממול לסן אנטוניו מתייצבת גרסת הפופ, הגרסה המקפיצה, הגרסה המלהיבה, הקייטי פרי של עולם הכדורסל, אם תרצו, מיאמי היט. אפשר להתווכח עד אין סוף על הלגיטימיות של הקבוצה הזו ועל מידת ההערכה שמגיעה להם לאור הדרך בה הקבוצה הזו נוצרה, אבל נראה שכולם מסכימים שהדרך בה הספרס נבנו ראויה להערכה הרבה יותר. לספרס לא הייתה בחירת לוטרי פעם אחת במילניום הנוכחי, וכשממול ניצבת קבוצה שמחזיקה בשלוש מתוך חמש הבחירות הראשונות בדראפט הכי חזק ב-20 השנה האחרונות, קשה שלא לקום על הרגליים ולמחוא כפיים להנהלת הספרס. במובן הזה, הנוכחות של מיאמי בגמר הזה רק מעצימה את ההצלחה השקטה של סן אנטוניו.


האיש מאחורי ההצלחה. אר.סי. ביופורד


מבחינת הערכה, הספרס כקבוצה (לא כפרנצ’ייז, כי הנוכחות של אנשי סן אנטוניו במשרדים הראשיים ברחבי הליגה מעידה על הערכה אדירה למועדון) עברו את אותה דרך חתחתים שפרל ג’אם עברו, מהצלחה מטאורית אחרי הגעת טים דאנקן, דרך התעלמות ע”י הליגה והאוהדים בשנים האחרונות עד החזרה למרכז הבמה השנה. אבל בעוד מדד ההצלחה של פרל ג’אם הוא כמה אנשים הגיעו להופעה או כמה אנשים קנו את הדיסק האחרון, מדד ההצלחה של הספרס הוא יחיד, והוא גביע לארי אובריאן.

וזו הסיבה האחרונה שבגינה אני אשמח אם הספרס יניפו את גביע האליפות בסוף הסדרה. מכיוון שהערכה זה חשוב, אבל בעולם שלנו הצלחה חשובה יותר, וכדי שהמסר שאני הבנתי בשבועות האחרונים ושאני מקווה שהצלחתי להעביר בפוסט הזה, יעבור לכל עולם ה-NBA, הספרס צריכים לנצח ארבעה מתוך שבעה משחקים מול הקבוצה הטובה בעולם. האם זה אפשרי? כמו שאדי ודר שואג בשיר “Faithful”, כולנו מאמינים (“We all believe, we all believe it”)

#מאנוגינובילי #אדיודר #טוניפארקר #טיםדאנקן #גרגפופוביץ #פרלגאם