חיפוש
  • yuvaloz55

פלייאוף 2013-טייק 26: אז מה? שנה אי זוגית הא?

במשחק אתמול בין מיאמי לסן אנטוניו היו סממנים מוזרים קצת שמזכירים, עם אלף אלפי הבדלות, כמובן, מפגש אינטימי ראשון עם בחורה. זה הזכיר לי את זה כי מן הסתם, זה היה המפגש הראשון האמיתי בין שתי הקבוצות הללו בגרסתם הנוכחית. כמו במפגש אינטימי ראשון, שתי הקבוצות לא ידעו בדיוק למה לצפות, וניסו כל מיני מהלכים עד שמשהו תפס ואיתו הם הלכו עד הסוף. למזלם, יש להם קלטת של המשחק ללמוד ממנה, בניגוד לבחור בן 16 בלי מושג על החיים שבטוח שהוא זעזע למישהי את יסודות עולמה.

התובנה הזו בולטת במיוחד אחרי הגמרים של הקונפרנס, בהן ראינו כמה התמודדות חוזרת היא משמעותית. אינדיאנה, מצד אחד, ידעו בדיוק איפה להכאיב להיט ואיך לנצל את המיס-מ’צים שלהם בעוד בצד השני, ראינו איך הספרס נחושים לא לתת לזק רנדולף לחגוג עליהם כמו ב-2011. ופתאום הגענו לפיינלס, ואין לנו מושג מה הולך לקרות, אין לנו מושג למה להתכונן, וכתוצאה מכך, אין לנו מושג גם מה לקחת מהמשחק הזה.

המשחק הזה בקלות יכול להיות סטיית תקן. אף אחד לא מבטיח שכשקוואי לאונרד ישמור על לברון הוא ימשיך לעצור אותו על 2 מ-8 מהשדה ו-6 נק’ בלבד, אף אחד לא מבטיח לסן אנטוניו שמיאמי ימשיכו להחטיא מבחוץ (רק 32%), אף אחד לא מבטיח שההיט ימשיכו לשלוט בריבאונדים (46-37) ואף אחד לא מבטיח שהספרס ימשיכו לשמור על הכדור ברמה מטורפת (רק ארבעה איבודים במשך כל המשחק). המשחק הזה היה ברמה מדהימה, בקצב מטורף ובאינטנסיביות לא נורמלית, אבל קשה מאוד לדעת אם זה מה שנקבל לאורך כל הסדרה.


לאונרד שמר עליו טוב או שלברון תפס יום קליעה חלש? נגלה בהמשך


אם אנחנו מתעקשים להוציא איזשהן מסקנות מגיים 1 נתחיל עם מיאמי. אריק ספולסטרה חייב לעשות סדר ברוטציה שלו. להכניס את מייק מילר לרוטציה בכזה שלב של העונה זה אקט מסובך, לא רק כי מילר בעצמו לא נמצא בכושר משחק של 20 דקות ברמות האלו, אלא כי זה בא על חשבון שיין באטייה. באטייה היה הדיפרנס-מייקר בפיינלס של העונה שעברה, ולפי איך שהוא נראה אתמול (6 דקות, 0 נק’, 0 מ-3 מהשדה) זה לא הולך להיות הסיפור השנה. עם זאת, באטייה הוא וטרן שיכול עדיין לאפס את הידית ולהעביר את המומנטום בחזרה להיט, אבל בשביל זה ספולסטרה חייב לעשות סדר.

החוזק של מיאמי במהלך רצף 27 הניצחונות הגיע מהרול-פליירס שלהם. מעבר ללברון, ווייד ובוש, היה שם את באטייה ומריו צ’אלמרס בכושר שיא. כרגע, מריו צ’אלמרס לא פוגע (8 נק’ ב-3 מ-10 מהשדה ב-27 דקות) ועל באטייה כבר דיברנו. ספולסטרה צריך להחליט אם הוא מנסה לשחזר את הקבוצה שהייתה לו במהלך הרצף, שהתנדפה לה במהלך הפלייאוף הזה לטובת מהלכים מאולתרים של ווייד ולברון, או שהוא הולך עם מה שיש, מקצץ את באטייה מהרוטציה, נותן לנוריס קול יותר דקות ומנסה להוציא מתוק מעז.

מעבר לרוטציה הלא ברורה, הגיע הזמן לדבר על כריס בוש. הגיע הזמן לדבר עליו כי אתמול הייתה תחושה שהוא נתן משחק בסדר גמור, אבל כשמסתכלים על הבוקס סקור מגלים שהוא קלע 13 נק’ ב-37.5% מהשדה וקלט רק 5 ריב’ ב-35 דקות. הוא לא נתן להיט איזשהו ערך מוסף בהגנה, ועל הקליעה שלו מבחוץ עדיף לא לדבר (אבל נדבר בכל זאת, 0 מ-4), כך שמיאמי משלמת כמעט 20 מיליון דולר לעונה למישהו שהוא לא כוכב, אל הוא גם לא לוחם. בוש חייב להמציא את עצמו מחדש כרול-פלייר היקר בהיסטוריה או למצוא את הדרך להחזיר לעצמו את הבטחון בקליעה, כי אין למיאמי את הלוקסוס שהוא יקלע באחוזים כאלה, או יוריד ריבאונד אחד כל שבע דקות. לברון לא ייקח 18 ריב’ כל ערב.


תחליט מי אתה. כריס בוש


ואם כבר נגענו בלברון, הייתה אכזבה מסוימת ממנו ברבע האחרון, כשכבר היה ברור שאין להיט יותר מדי להציע חוץ ממנו. במצב של 86-90 לסן אנטוניו, קינג ג’יימס התעקש למסור לשלשה לבוש במקום לקחת על עצמו את המשחק. לכאורה, זו לא החלטה רעה לתת לבוש לנסות לנצח מבחוץ, אבל זה בדיוק מה שגרג פופוביץ’ רצה שיקרה, שמישהו אחר, מישהו שהוא לא לברון ינסה לנצח אותו.

אמנם המישהו שהוא לא לברון הכי טוב של מיאמי, דוויין ווייד, היה סביר מאוד בהתקפה אתמול (17 נק’, 7 מ-15 מהשדה), אבל הייתה תחושה שווייד ולברון טובים במקביל ולא ביחד, בדומה לאיך שראסל ווסטברוק וקווין דוראנט טובים. לא הייתה סינרגיה במשחק שלהם כמו תמיד, והיו הרבה יותר מהלכים מאולתרים. לטעמי, הנתון שמצביע יותר מכל על חוסר המעורבות המספקת של ווייד במשחק הקבוצתי של ההיט הוא הריבאונדים והאסיסטים (רק 2 ריב’ ו-2 אס’ ב-36 דקות). כשפלאש מעורב, הוא נוטה להילחם יותר על הכדורים החוזרים (כמו בגיים 7 מול אינדיאנה) ולפרגן יותר לחברים. אתמול זה לא היה המצב.

קשה מאוד לנתח את המשחק הזה כי בסופו של דבר, המשחק די הוכרע ע”י זריקה סופר-משוגעת של טוני פארקר. אם הוא לא גוזר ציפורניים בצהריים או שהזריקה הזו יוצאת עשירית שנייה אחרי, יכול להיות שהיינו מדברים אחרת לגמרי היום, אבל הזריקה נכנסה, ולכן מגיע לספרס את כל הסופרלטיבים על משחק הגנתי מדהים ומשחק התקפי ברמה שמיאמי עוד לא נתקלה בו בפלייאוף הזה.


יצא גדול. טוני פארקר


העובדה שהספרס הצליחו לעצור את ההיט על פחות מ-90 נק’ למרות שהם קלעו ב-43% מהשדה מראה כמה פוזשנים הספרס הצליחו למנוע ממיאמי. כל איבודי הכדור השטותיים שהיו מנת חלקה של אינדיאנה בגמר המזרח כבר לא קיימים, וכך הספרס מכריחים את מיאמי לנצח אותם במשחק העומד, שבו לסן אנטוניו יש יתרון יחסי. מיאמי הצליחה להפריע קצת להתקפה המופלאה של פופ, אבל לא לאורך זמן. הספרס הראו נחישות וסבלנות בהתקפה וכמעט תמיד הצליחו להגיע למצב זריקה טוב, בניגוד לקבוצות הקודמות שההיט התמודדה עמן, שלא פעם נתקעו בסוף שעון עם הכדור אצל סם יאנג או נאזי מוחמד.

מעבר למשחק האחראי בהתקפה, חייבים לתת קרדיט להגנה של הספרס, שעצרה את ההיט על 5 מ-18 מהשדה ברבע האחרון ועל 33.3% בזריקות מחוץ לצבע לאורך כל המשחק. בנוסף, אף שחקן של ההיט לא קלע מעל 20 נק’. אלו נתונים מדהימים כשמדברים על ההתקפה הכי טובה מאז ימי דאנטוני ונאש העליזים בשמש של פיניקס. במשחק הבא נגלה אם הספרס יכולים להמשיך ברמה הדיפנסיבית הזו לאורך כל הסדרה, משתנה שהוא קריטי מאוד לפתרון המשוואה של הסדרה הזו.


מחזיק את ההיט בדיוק איפה שהוא רוצה. פופוביץ’


ההפסד במשחק הזה הופך את גיים 2 למאסט-ווין עבור מיאמי. לפי המספרים, זה לא אמור להפחיד אותם. הפעם האחרונה בה הם הפסידו שני משחקים ברצף הייתה כשעוד היה שעון חורף, ובשלוש הסדרות האחרונות שבהן הפסידו במשחק הראשון הם ניצחו את ארבעת המשחקים הבאים. אבל הסטטיסטיקה עובדת גם לכיוון השני, ובשבעת המשחקים האחרונים להיט יש מאזן שלילי (4-3) בעוד הספרס רשמו את הניצחון השביעי ברציפות שלהם אתמול בלילה. מה שבטוח, לברון ג’יימס לא מתעניין במספרים. הוא יבוא בגיים 2 וייקח על עצמו יותר אחריות מבגיים 1, אבל מי יודע, אולי זה בדיוק מה שגרג פופוביץ’ רוצה שהוא יעשה.

#טוניפארקר #קוואילאונרד #כריסבוש #גרגפופוביץ #לברוןגיימס #אריקספולסטרה

0 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com