בואו נגיד את זה ככה. אם היית בכותרות ב-NBA בשבוע האחרון ואתה לא משחק במיאמי היט/סן אנטוניו ספרס/לא קוראים לך ג’ייסון קיד/גראנט היל, עשית משהו לא בסדר. דנבר נאגטס היו השבוע בכותרות. הם התחילו את האוף-סיזון שלהם בקול ענות חלושה עם הקמצנות שהבריחה את מאסאי יוג’ירי, הג’נרל מנג’ר של העונה, עד לקנדה, והוסיפו חטא על פשע כששחררו את מי שהוכתר כמאמן העונה רק לפני חודש, ג’ורג’ קארל, במהלך המפתיע של האוף-סיזון עד כה.
אם אנחנו מתעלמים מאנקדוטות משעשעות כמו קללת מאמן העונה ומסתכלים על המהלכים הללו של הנהלת דנבר במשקפיים אובייקטיביות, המהלכים הללו מטרידים. הם מטרידים גם ברמת הקבוצה, והם מטרידים במיוחד ברמת הליגה, ובכל מה שקשור למעמד המאמן שמתדרדר יותר מהר מאבן בארבל.
מבחינת דנבר, הסיבה לעזיבת יוג’ירי הייתה, מן הסתם, פיננסית (טורונטו הציעו לו משכורת גבוהה פי 2) אולם הסיבה לעזיבת ג’ורג’ קארל נותרה עטופה במעטה של שתיקה. הדיווחים מדברים על כך שקארל ניסה להכות בברזל בעודו חם ולבקש הארכת חוזה, בעוד הנהלת הנאגטס לא התלהבה מהמהלך. הדיבורים מההנהלה גורסים שהם לא רצו להעמיד את קארל בסיטואציה לא נעימה במידה והקבוצה לא תפתח את העונה טוב בעונת חוזה שלו. ובכן, איך שלא יהיה, הסיטואציה הנוכחית היא לא נעימה לכולם, ולא משנה איך הם הגיעו אליה, השאלה כרגע היא מה עושים עכשיו.
ג’ורג’ קארל ומאסאי יוג’ירי, שמסמן באצבעותיו בדיוק כמה מליונים דנבר הייתה צריכה לשים כדי להשאיר אותו
כל עוד יוג’ירי וקארל היו בתמונה, היה איזשהו סדר בקולורדו. הרי הסגל שנבנה הוא לא סגל רגיל של קבוצת צמרת. הנאגטס כקבוצה היא הקבוצה עם הכי מעט הופעות באול-סטאר מבין כל עשר הקבוצות בעלות המאזן הטוב בליגה, ועם זאת, הייתה ליוג’ירי את הדרך שבה הוא האמין, והייתה לקארל את השיטה שהוא התאים לסגל שיוג’ירי בנה לו, ואלו נתנו לנו את האמונה שדנבר היא קבוצה שתאיים בעתיד על הצמרת הגבוהה במערב, גם אם העונה היא טיפה כשלה ברגע האמת.
והנה תוך שבוע גם יוג’ירי וגם קארל כבר אינם, ודנבר עומדת לגלות שהעולם בלעדיהם הוא הרבה פחות אטרקטיבי מהעולם כשהם במערכת. בלי השיטה של קארל ובלי היכולת של יוג’ירי לטוות טריידים שבהתחלה כולם מסתכלים עליהם עקום עד שהם מבינים שזה הישר החדש, דנבר הופכת לעדר ללא רועה. לנאגטס אין מנהיג קולני על המגרש, אין להם קובי או כריס פול או אפילו ראג’ון רונדו, הכח שלהם הגיע מהשיטה של המאמן שלהם, הוא הגיע מהעומק שהג’נרל מנג’ר שלהם יצר עבורם. בלי הדברים הללו, קבוצות כמו גולדן סטייט ויוסטון והקליפרס ואולי אפילו מינסוטה והלייקרס, בסיטואציה מסוימת, יכולות לראות את עצמן מעל לדנבר במאבקי המיקום של העונה הבאה.
אבל למה שהדברים הללו יעלמו כל כך מהר? לפחות לגבי העומק שנוצר בסגל, אין שום סיבה, לכאורה, לפחד. אבל פתאום נזכרים שלאנדרה איגודלה יש אופציית יציאה מהחוזה, ופתאום לא בטוח שדנילו גלינארי חוזר כל כך מהר מהפציעה, ופתאום מגלים שג’אוול מגי הוא סתם מישהו שנכנס בטעות לאולם הכדורסל במקום לאולם הקפיצה במוט ופתאום המומנטום משנה כיוון. זה מה שקורה בליגה הטובה בעולם. מספיקה פעולה אחת כדי לשנות את כיוון הרוח, ודנבר ביצעה שתיים.
באיזשהו שלב פוטנציאל צריך להתממש לא? ג’וואל מגי
לגבי הפיטורים של קארל, לדנבר יש עוד הזדמנות לתקן. יש בשוק המאמנים מספיק מאמנים בעלי שיעור קומה שידעו לקחת את הסגל הגולמי של הנאגטס ולעשות ממנו מטעמים, כמעט כמו שקארל עשה. ג’רי סלואן הוא אחד מהם, ליונל הולינס (שנראה בדרכו החוצה מממפיס) יכול להיות גם כזה, אבל עדיין, גם בתסריט האופטימי ביותר, עד שעקומת הלמידה של המאמן החדש תגיע למקום הרצוי, סביר להניח שהרוח כבר תשנה כיוון לגמרי. מה עוד שמאמנים בלבל הזה מגיעים עם תג מחיר גבוה, ואם יש משהו שדנבר הוכיחה בשבועיים האחרונים, זה שהיא לא ממהרת לפתוח את הארנק עבור המנהלים שלה. עם מדיניות כזו, שלא תתפלא אם היא תמצא את עצמה שוב בבית בסוף אפריל בעונה הבאה.
מעבר לפסימיות הכללית שתוקפת אותי כשאני מסתכל על העתיד של דנבר, הפיטורים של ג’ורג’ קארל הוכיחו שוב שלהיות מאמן ב-NBA זה דבר פחות יציב מהאישיות של ג’וני דרמה. מה שהתחיל בעזיבה של ג’רי סלואן מיוטה והמשיך עם מייק בראון בלייקרס, הגיע לשיא השבוע בהפסקת עבודתו של קארל. מאמנים כמו גרג פופוביץ’ הולכים ונעלמים מהליגה, לא רק במובן של הפאסון והערך המוסף שהם מביאים לשולחן, אלא גם ביציבות שלהם בתפקיד. ההוכחה לכך נמצאת בכל פינה. האוף-סיזון עוד לא התחיל, וכבר למעלה משליש מקבוצות הליגה פיטרו את מאמניהם (ברוקלין, קליפרס, קליבלנד, אטלנטה, מילווקי, דטרויט, שארלוט, דנבר, פיניקס, סקרמנטו, פילדלפיה וכנראה גם ממפיס).
הספיק כבר להיות מפוטר מאטלנטה ולמצוא ג’וב חדש במילווקי מאז שהעונה הסתיימה. לארי דרו
אחת הבעיות המרכזיות שגורמות למצב הזה הוא עודף ההיצע. כיום יש היצע מאמנים גדול בהרבה מכמות הקבוצות שיש בליגה. כך אנחנו רואים מספר אדיר של עוזרי מאמנים מקודמים לבמה הגדולה (מייק מלון בסקרמנטו, ג’ף הורנסק בפיניקס, סטיב קליפורד בשארלוט, מייק בודנהולצר באטלנטה וברייאן שואו כנראה איפשהו), לעיתים על חשבון הקליברים הגדולים, כמו סלואן, ג’ף וסטן ואן גאנדי, שממשיכים לשבת בבית ולחכות להצעה המתאימה.
הבעיה השנייה שעודף ההיצע מביא איתו היא שקבוצות יכולות להציע למאמנים חוזים מזלזלים ומפוקפקים, שמאפשרים להם אחרי שתי עונות לבעוט אותם החוצה. הקבוצות בוחרות בדרך הזו מתוך מניעים של קמצנות, הרי למה לשלם לנייט מקמילן או לסטן ואן גאנדי כסף גדול כשאפשר לשלוף מישהו מצוות האימון של שקר כלשהו ולמכור לנו שהוא התום ת’יבודו הבא? (כמובן שחלק מהמאמנים הם באמת מאמנים מצוינים. בודנהולצר נחשב כבר שנים ליד ימינו של פופוביץ’ ומייק מלון נחשב לאחד ממוחות ההגנה החדים ביותר בליגה, כך שצריך לקחת את האמירה הזו בערבון מוגבל).
כולם רוצים להיות כמוהו. תום ת’יבודו
בעיה נוספת היא שוב, השווקים הקטנים. המאמנים הגדולים הפנויים לא מסתכלים על קבוצה כמו שארלוט כאופציה אמיתית. הבובקאטס נאלצים בלית ברירה, גם מהיבטים כלכליים וגם מהיבטים של אטרקטיביות, לפנות למאמנים לא מוכחים ולקוות לפגוע בינגו. כשמוסיפים לכל הבעיות הללו גם חוסר סבלנות מקצועית וקבלת החלטות פזיזה ע”י מרבית ההנהלות בליגה, מקבלים מתכון ברור לאסון ולחוסר יציבות.
מעמד המאמן ב-NBA התחיל לדעוך כשהליגה הפכה להיות ליגה של סופרסטארים. הפט ריילים של העולם החלו להיעלם בהדרגה והריק אדלמנים הפכו לנדירים יותר ויותר, אבל תמיד הייתה תחושה שיש איזשהו סכר שמחזיק את הכול, שהמאמנים הם עדיין אוטוריטה, שהם לא סתם מינוי שנעשה כלאחר יד, אלא משהו שנעשה לאחר מחשבה מעמיקה. קרוסלת המאמנים בתחילת הקיץ הזה מהווה את קו פרשת המים מהבחינה הזו, וזה בולט במיוחד כשברקע אנחנו רואים כמה למאמן יכולה להיות השפעה על קבוצה. גרג פופוביץ’, ובכלל סן אנטוניו ספרס, נותנים בפלייאוף הזה שיעור מאלף לליגה לגבי איך לנהל קבוצה בהצלחה, עם המשכיות, עם אג’נדה ברורה, עם יציבות מקצועית. חבל רק ששאר הקבוצות עסוקות בראיונות עבודה עם עוד מאמן במקום להקשיב למסר.
Comments