• yuvaloz55

פלייאוף 2013-טייק 28: הביצה והתרנגולת

נתחיל מקצת מספרים היסטוריים. הספרס הנחילו למיאמי את ההפסד הגדול ביותר של ההיט בהיסטוריית הפרנצ’ייז, כמו כן, מדובר בניצחון השלישי בגודלו בהיסטוריה של הפיינלס (אחרי שיקאגו שניצחה ב-42 הפרש ובוסטון שניצחה ב-39). בנוסף, מדובר בהפסד הגדול ביותר של מיאמי בתקופת הביג-3, ואם זה לא מספיק, לברון ג’יימס נתן את המשחק הכי גרוע שלו בקריירה(!) מבחינת מדד +/- (32-). אה, וזה גם היה הניצחון ה-100 בפוסט-סיזון של הטריו דאנקן-פארקר-ג’ינובילי. כבוד.

אבל המספרים ההיסטוריים הללו קצת פחות רלוונטיים. כמו שגרג פופוביץ’ ויתר על סוף המשחק השני, כך אריק ספולסטרה זרק את המגבת קצת אחרי שהתחיל הרבע הרביעי בגיים 3. משם והלאה זה היה גארבג’ טיים איכותי מאוד בכיכובם של טרייסי “לא מאמין שאני משחק בפיינלס” מקגריידי וטנק המרכבה העונה לשם דחוואן בלייר. במובן הזה, גיים 3 היה תמונת מראה לגיים 2. הריצה ברבע השלישי שנמשכה לרבע הרביעי, מבול השלשות, כמויות אסטרונומיות של איבודי כדור של היריבה. אבל ממה הכל נובע? מה הביצה ומה התרנגולת במקרה הזה?


הניצחון ה-100 בפוסט סיזון של השלישיה. מדהים


גם במשחק השני וגם בשלישי הסוד היה באגרסיביות ובהתאמות בהגנה. במשחק השני מיאמי הצליחו לסתום לטוני פארקר את הפיק אנד רול ולגרום לספרס לאבד חמישה כדורים עוד ברבע הראשון, בגיים 3, לעומת זאת, הספרס סתמו את הצבע והצליחו להפריע לכל חדירה של מיאמי, ומשם לרוץ ל-20 נק’ במתפרצות, מספר לא הגיוני כשמדובר בהגנה האתלטית של מיאמי. בנוסף, האגרסיביות של סן אנטוניו בהגנה, בניגוד לזו של מיאמי בגיים 2, תורגמה גם להתקפה והתבטאה בדומיננטיות מוחלטת מתחת לסלים (36-52 בקרב על הריבאונד, 9-19 בריבאונד התקפה). האגרסיביות הובילה לאיבודי הכדור, האגרסיביות הובילה לשליטה בריבאונדים, ומשם היה הרבה יותר קל לספרס להשתלט על המשחק, כשהיא קולעת שיא פיינלס של 16 שלשות.

ההתאמות של פופוביץ’ בהגנה היו פשוטות להפליא. הוא סירב בתוקף להביא עזרה על לברון ופיתה אותו לזרוק מבחוץ. יש במהלך הזה סוג של הימור כי לברון הוא לא ראג’ון רונדו ובשנים האחרונות הוא התפתח להיות קלעי חסר רחמים, אבל ההימור הצליח לפופ, ולברון קלע 2 מ-14 הזריקות שלו שהגיעו מחוץ לצבע. מעבר לחולשה היחסית של לברון, מגיע גם קרדיט לקוואי לאונרד, שגורם להתלהבות שלנו מג’ימי באטלר בחצי הגמר להיראות מגוחכת. הוא גם מגן על לברון בצורה מדהימה בצד אחד (שומר אותו על 16.6 נק’ ב-38.8% מהשדה ו-23% מהשלוש) וגם מקבע את מקומו כסופר רול פלייר עם 11.0 נק’ ולא פחות מ-12.0 ריב’ בערב.

זה היה ערב מושלם של סן אנטוניו, לא רק מבחינת ההתאמות וההגנה ואפקט ההרתעה שהם יצרו עבור מיאמי במשחק העומד, אלא בעיקר בקליעה. דני גרין קפץ מדרגה בפיינלס הזה ומקבע את מעמדו כאחד מחמשת הקלעים הטובים בליגה. הוא קולע ב-69.5% מהשלוש בשלושת המשחקים הראשונים, אבל זה אפילו לא הנתון הכי מדהים. הנתון הבאמת מדהים הוא שאחרי שלושה משחקים, דני גרין הוא הקלעי המוביל בסדרה הזו עם 56 נק’ במצטבר, יותר מלברון ג’יימס (50) ויותר מדוויין ווייד (43).


סופר אקס פקטורס. גארי ניל ודני גרין


אפרופו דוויין ווייד, בשלושת המשחקים הראשונים של הסדרה הוא מוכיח שהוא לא מסוגל לשחק מעל 30 דקות יעילות ברמות האלו יותר. בכל משחק ווייד פתח מצוין, כשבגיים 3 הוא היה אחראי (בקליעה או במסירה) על 10 מתוך 12 הנק’ הראשונות של ההיט, אבל בכל משחק יש לו ירידה דרסטית בחצי השני. במשחק השני כשלברון פתח מבערים זה לא הורגש, אבל במשחק השלישי זה כבר היה ניכר לעין, כשבמחצית השנייה הייתה תחושה שפלאש הוא האנטיתזה לבנג’מין באטן ושהוא התבגר תוך מחצית אחת בעשור.

אז ווייד יכול לתת לך מחצית אחת, ולברון היה חושך, אבל לא הכל שחור, כביכול, במיאמי, כי מייק מילר ניער מעליו את הנפטלין ופתאום קולע 8 מ-8 מהשלוש בשני המשחקים האחרונים. אבל זה כביכול, מכיוון שכשמילר על המגרש לברון צריך לשחק ב-4, ולמרות שמדובר בלברון ג’יימס, גם הוא, ככל הנראה, אנושי. לברון הוא דיפנדר און-דה-בול מדהים, אבל הוא יותר מתקשה מול תנועה בלי כדור ללא הפסקה כמו של סן אנטוניו. שלא תבינו לא נכון, הוא עדיין הרבה יותר טוב בזה מרוב שחקני הליגה, אבל הוא יותר מתקשה בזה. כשמוסיפים לכך שהוא צריך להתרוצץ אחרי כל הגארי נילים והדני גרינים של העולם (שקלעו יותר מכל החמישייה של ההיט ביחד) ובנוסף, להיות בצבע כדי להוריד ריבאונדים ולתפקד כפאוור פורוורד, זה מתיש אותו, וזה בא על חשבון היעילות שלו בהתקפה. זה עדיין לא מוריד מהאחריות של לברון, הרי השחקנים הגדולים באמת התמודדו עם משימות סופר קשות בהגנה וגם לקחו על עצמם את הנטל בהתקפה, אבל זה התפקיד של ספולסטרה להבין שהנזק מהשימוש במילר גדול מהתועלת.


אנושי אחרי הכל. לברון


אבל יכול להיות שאין לספולסטרה ברירה, שיין באטייה פשוט איבד את זה, יודוניס האסלם הוא לא מניה בטוחה וכריס בוש נמצא משחק גרוע אחד מלהיכנס לרשימת השחקנים בעלי החוזים הגרועים בליגה, לצד אמארה סטודמאייר וג’ו ג’ונסון. הצוות המסייע של מיאמי שוב מוכיח כמה הוא לא יציב, ושוב מיאמי מגיעה עם הגב לקיר. הנתון שנזרק הכי הרבה לאוויר בשבועיים האחרונים הוא שמיאמי לא הפסידו שניים ברציפות מאז תחילת 2013, אבל מצד שני, מיאמי לא ניצחה גם שניים רצוף בתשעת המשחקים האחרונים. חוסר היציבות הזה הוא לא משהו שמאפיין אלופה.

החדשות הטובות מבחינתם הם שאולי טוני פארקר נפצע, אבל זו חצי נחמה. מיאמי פוגשת בגמר הזה קבוצה לא פראיירית. בניגוד לאינדיאנה בגמר המזרח או לאוקלהומה של השנה שעברה, שלא היו בשלות והיו נאיביות מאוד בחלק ניכר מהדקות, הספרס מענישים את מיאמי על כל טעות, דופקים להם שלשה כשההיט נותנים להם מטר ונראים בשליטה מוחלטת בסדרה. כרגע, זו הסדרה של הספרס להפסיד יותר משזו של מיאמי לנצח.

לכן, המשחק הרביעי הופך להיות ה-משחק של הסדרה. מיאמי לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד את המשחק הזה, במיוחד כשהמשחק החמישי גם בסן אנטוניו ואם ינצחו, הספרס יגיעו אליו במומנטום מפחיד.  הבמה מוכנה ללברון לזעזע אותנו שוב. הקבוצה שלו, למרות שזה פיזית לא הגיוני, נמצאת הגב יותר לקיר משהייתה לפני שנה בגמר המזרח מול בוסטון. מצד שני, טים דאנקן וחבריו ירצו לממש את המומנטום הנוכחי שלהם. איך שלא יהיה, יום חמישי בלילה שווה להישאר ערים.

#דווייןווייד #דניגרין #קוואילאונרד #גרגפופוביץ #לברוןגיימס #אריקספולסטרה

3 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com