חיפוש
  • yuvaloz55

פעם בדור

“או שאתה מת כגיבור או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל”.

כריסטופר נולאן יודע לתרגם לכתיבה כל כך הרבה מצבים ואירועים בצורה מפוארת, כמו שניתן לראות במשפט הנ”ל. במשפט הזה מהאביר האפל נולאן בעצם מדבר על כך שלגיבורים יש תאריך תפוגה, ושבסופו של דבר, כל גיבור סופו ליפול. הדבר שהכי מדהים אותי בקריירה של לברון ג’יימס, הוא שהמשפט הזה לא תופס אצלו. אצלו הכל קרה הפוך. מהנבל המושלם שכולם אהבו לשנוא הוא השלים את הטרנספורמציה וסוף סוף ראוי לכינוי שאיתו הוא מסתובב כבר שנים, קינג ג’יימס.

אני לא אלאה אתכם במערכת היחסים שלי עם לברון, אלא אני חושב שהגיע הזמן להסתכל על השחקן המטורף הזה מנקודת מבט היסטורית, לקחת כמה רזולוציות אחורה ולהסתכל שניה מהצד. האם יכול להיות שאנחנו צופים בשחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים?

אם ניתן רגע למספרים לדבר, הם יצעקו את זה. ממוצעי קריירה של 27.6 נק’, 7.2 ריב’, 6.9 אס’, ואם זה לא מספיק אז הוא קולע העונה ב-55% דמיוניים מהשדה ו-40% מהשלוש. למספרים יש עוד כמה קייסים בשרוול כמו שכאשר לברון על המגרש מיאמי נמצאת בפלוס מטורף של 335 נק’ (הרבה מעבר לשאר חבריו לקבוצה, דוויין ווייד עם 258) וכמובן, המספר האולטימטיבי, 3 תארי MVP. מעבר לכך, העובדה שלברון הוא ללא ספק שחקן הכדורסל הטוב בעולם כיום כאשר יש פנומן בגובה 2.10 מ’ שקולע שלשות כמו ריי אלן ועונה לשם קווין דוראנט חייבת לתת לו עוד כמה נקודות זכות כשמדברים עליו בקנה מידה היסטורי.


נותן למספרים לדבר. לברון ג’יימס


האם זה מוקדם מדי לשים את הקריירה של לברון על שולחן הניתוחים אי שם ליד הקריירות של מג’יק, ווילט, בירד ומייקל? לטעמי, כן. אני לא אדם דתי במיוחד אבל מבחינתי להשוות את לברון למייקל זה הדבר הכי קרוב שיש לחילול השם, ואני גם לא חושב שאפשר להשוות. מייקל ג’ורדן היה ויהיה רק אחד. אף אחד אחר כבר לא יגרום לכל המשפחה שלי לקום ב-5 בבוקר כדי לראות משחק כדורסל שמתרחש ביוטה. את זה רק מייקל ג’ורדן יכול היה לעשות. אבל ללברון יש בהחלט פוטנציאל להותיר בנו זכרון לברוני שכזה, שניקח איתנו כמה עשורים קדימה, והזמן שלו הוא עכשיו.

לברון עשה בעונה האחרונה צעד עצום קדימה. הוא שבר את תדמית הלוזר שדבקה בו עוד מימיו בקליבלנד ובמיוחד אחרי הגמר מול דאלאס עם מיאמי, וניתן לראות העונה שהוא משחק בלי שום קוף על הגב, משוחרר, כמו שתמיד חלמנו שהוא ישחק. אפשר לבוא בטענות אל מיאמי על כך שהיא לא דומיננטית כמו שציפינו ממנה, כמו שאנחנו מצפים מקבוצה עם סגל חזק כל כך, אבל אי אפשר לבוא בטענות אל ג’יימס עצמו. אולי הסיבה היחידה שמיאמי עדיין במקום ה-1 במזרח היא היכולת של הבחור מאקרון.

כשאני מדבר על הזמן של לברון, אני מדבר על השלוש-ארבע שנים הקרובות. הוא כרגע בשיאו הפיזי (בן 28) ויש לו בהחלט עוד קרוב ל-6-7 עונות בטופ של הליגה, שבהן אני מצפה מלברון לזעזע את יסודות עולמינו. המספרים הם יפים וגרנדיוזיים ומגניבים, אבל גם לטייריק אוואנס הייתה עונת רוקי של 20-5-5 ווינס קארטר הולך להיות אחד מ-30 הקלעים הגדולים בהיסטוריה של הליגה מתישהו בזמן הקרוב, אבל שניהם לא ריגשו אותי בשום צורה בקריירה שלהם עד כה (אולי לאוואנס עוד יהיה איזה רדמפשן מתישהו). הנקודה היא שהמספרים בסוף הולכים לספרים, המהלכים הגדולים הולכים לאלבום הזכרונות הפרטי שלנו. אני לא זוכר מה הממוצע נק’ של מייקל ג’ורדן או מה האחוזים שלו מהעונשין או כל מיני סטטיסטיקות משוגעות שהאמריקאים ממציאים. מה שאני כן זוכר, זה את משחק האליפות ב-96, אחרי הפרישה הראשונה, ביום האב, כשהוא תפס את הכדור בסיום ומירר בבכי, את משחק המחלה ב-97, כשסקוטי פיפן גרר אותו לספסל בסיום חצי מעולף, אחרי תצוגת הכדורסל ההירואית ביותר שראיתי מימיי, את 45 השניות האחרונות, המושלמות, מול יוטה במשחק 6 של 98, מהסל בחדירה אחרי הטיים-אאוט, דרך החטיפה מקרל מלון ועד הג’אמפ הקלאסי ההוא מעל בריון ראסל.


מייקל ג’ורדן מייצר עוד זכרון.


יש כל מיני שחקנים שעוקבים אחרי ההיסטוריה הזו. בשנים האחרונות זה הפך למושג שנקרא תלמיד של המשחק. קובי ברייאנט טוען על עצמו שהוא תלמיד של המשחק, שהוא יודע את התולדות שלו, שהוא מבין את החשיבות. לברון הוא גם כזה, הוא מודע למשמעות של המספרים שהוא מציג, הוא מודע לרצינות התהומית שבה האוהדים מתייחסים למשחק, ובתור אחד כזה, אני חושב שהוא מודע לכך שזהו הזמן שלו ליצור את השושלת שלו, לייצר את הזכרון הבא שירדוף ילד בן שמונה 15 שנה קדימה כשהוא כבר יהיה בן אדם מבוגר. מבחינת כדורסל, לברון מסוגל לכך, השאלה האמיתית היא האם הוא יעשה את זה.

מייקל ג’ורדן יהיה בן 50 החודש. אם נתעלם לרגע מהפגמים הברורים באדם מייקל ג’ורדן (שגורם למשפט של נולאן להישמע כל כך נכון) ונתרכז בהשפעה שלו, נגלה שהוא היה הרבה מעבר לשחקן כדורסל, אלא הוא מין הולוגרמה כזו שמייצגת את כל מה שאנו כאוהדי כדורסל כמהים אליה ומתגעגעים אליה. הזכרון של ג’ורדן כשחקן כדורסל נעלה בוהק  עוד יותר אל מול הדווייט האוורדים והדרון וויליאמסים של זמנינו, שחקנים שמייצגים נאמנה את דור האפל והתרבות החומרנית שסובבת את הליגה והעולם כיום. לברון עוד לא שכנע אותי לגמרי שהוא לא שייך לקבוצת השחקנים הזו, אבל כשאני מסתכל עליו עושה עוד מהלך מדהים, על אף שאני אף פעם לא אעודד אותו, אני מבין יותר ויותר שהזכרון הגדול הבא שלי מה-NBA ככל הנראה יבוא ממנו. כולי תקווה שהפעם הוא לא יאכזב אותי.

#דווייןווייד #לברוןגיימס #מיאמיהיט #מייקלגורדן

0 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com