בסרט “חומות של תקווה” רד משיג לאנדי דופריין פטיש סלעים (נראה לי שככה מתרגמים Rock Hammer) בתחילת דרכו של אנדי בכלא. במהלך רוב הסרט הפטיש הזה לא מהווה חלק מהעלילה, ואנחנו די שוכחים ממנו, בטח לקראת סוף הסרט, כאשר אנדי מדבר בקודים ומהרהר במוות ואנחנו חוששים כי הוא שוקל להתאבד. אלא שבמקום התאבדות, אנחנו מגלים כי אנדי חפר את דרכו החוצה משושנק בעזרת אותו פטיש. בכל הזמן הזה שהוא נראה אבוד הוא למעשה עשה את כל הדברים הנכונים כדי לצאת ממצבו. במשך הרבה מאוד זמן זה לא היה מספיק, אבל בסופו של דבר, הוא ברח מהכלא בזכות משהו שהיה שם כל הזמן.
סטיב קר וגולדן סטייט דפקו אנדי דופריין בגיים 4. הם נראו אבודים בחלק גדול משלושת המשחקים הראשונים, אבל הם עשו את הדברים הנכונים במשחקים האלה כדי לנצח, ובסופו של דבר הם הצליחו לנצח לא בזכות משחק מבריק של סטף קרי (שהיה לא אסרטיבי ודי בינוני במשך רוב דקות המשחק) או התפוצצות של קליי תומפסון (כנ”ל), אלא בזכות ההרכב הנמוך, משהו שהיה שם כל הזמן.
הבעיה של הווריורס במשחקים הראשונים של הסדרה לא הייתה בדרך. היא הייתה בביצוע. קרי היה אנמי, דריימונד גרין היה חלש, האריסון בארנס איבד את הביטחון ואנדרו בוגוט לא מצא את עצמו בשני צידי המגרש עד כה בסדרה. אבל הדרך בה גולדן סטייט התמודדה מול קליבלנד הייתה נכונה. בסופו של דבר, קר מצא את הזווית הנכונה להשתמש בפטיש הסלעים שלו כדי לצאת מהמצב הבעייתי שהקבוצה שלו נכנסה אליו, ועכשיו הקבוצה שלו החלה את דרכה לזיהואטנחו.
כשקליבלנד פתחה את המשחק הרביעי בריצת 0-7, קר לקח טיים אאוט והקוויקן לואנס ארינה היה באקסטזה. התחושה באותו רגע הייתה שההתאמה של קר, הדרך החדשה בה הוא השתמש בפטיש הסלעים שלו, ההכנסה של אנדרה איגודלה לחמישייה על חשבון אנדרו בוגוט ומעבר להרכב נמוך פול טיים, נכשלה.
אפשר גם להסתכל על הריבאונדים של קליבלנד בהתקפה (16) ועל המספרים המצוינים של טימופיי מוזגוב (28 נק’, 10 ריב’, 56% מהשדה) ולהגיד שההרכב הזה, עם דריימונד גרין בסנטר, הוא בעייתי. אבל בפועל, ההתאמה הזו שינתה את כל המומנטום של המשחק, היא גרמה להתקפה של קליבלנד לצאת מהקומפורט זון שלה ולהתקפה של הווריורס למצוא בחזרה את הגרוב שלה.
היו שם גם פקטורים נוספים. הייתה העייפות המצטברת של שחקני קליבלנד. הייתה את תקרית המצלמה של לברון ג’יימס, מה שהוציא אותו מריכוז למשך רוב המשחק (למרות שהוא היה בינוני גם לפני). אבל מעל הכל, ההתאמות של גולדן סטייט עשו את ההבדל.
התאמה אחת היא הדרך בה הם שמרו על לברון ג’יימס. דיברתי על זה קצת בפוסט הקודם, ובהחלט היה ניתן לראות שינוי בטיפול שהווריורס נתנו ללברון. היה שם הרבה יותר דאבל-טים, והיה שם הרבה יותר גיוון באיך שהם שמרו עליו. פעם אחת זה היה הגנה אחד על אחד של אנדרה איגודלה, פעם אחרת עשו עליו בליץ בפיק אנד רול והכריחו שחקנים אחרים לייצר מהלכים, ופעם אחרת עשו עליו דאבל-טים אחרי שכבר תפס עמדה בפוסט. גולדן סטייט לא נתנה ללברון להגיע למספרים שהוא התרגל אליהם עד כה בסדרה, וצריך לתת להגנה של הווריורס הרבה קרדיט על כך, ולא רק לצלם שסביר להניח יגורש מקליבלנד לכל ימי חייו.
ההתאמה השנייה, שהייתה אפילו יותר משמעותית, היא ההרכב הנמוך. עם דריימונד גרין בסנטר, קליבלנד נכנסה לדילמה. האם היא מוציאה את אחד הגבוהים שלה, ככל הנראה מוזגוב (כי בניגוד לטריסטן תומפסון, הוא מאבד מהערך שלו בהגנה מול שחקני חוץ), כדי להכניס שחקן שיוכל לעצור את הדימום בהגנה? או שהיא נשארת עם שני הגבוהים, מנסה לשרוד בהגנה מול הרכב של קלעים וגומרת את גולדן סטייט בריבאונד התקפה?
במצב העניינים הנוכחי, בלי קיירי ובלי קווין לאב, בלאט החליט להישאר עם מוזגוב על המגרש ולשים אותו על איגודלה, הקלעי הכי חלש של הווריורס מבחוץ. ההחלטה הזו הובילה לאפקט פרפר גם בהתקפה וגם בהגנה.
בהתקפה, מוזגוב מצא את עצמו פעם אחר פעם במיס-מאץ’ מול דריימונד גרין וזה פיתה את הקאבס לשחק עליו. זה הוביל למשחק הכי טוב בקריירה של הסנטר הרוסי, אבל סטיב קר יקנה את זה כל משחק. אני בטוח שלקר אין בעיה שמוזגוב יסיים כל משחק עד סוף הסדרה עם 30 נק’, בתנאי שזה מוציא את ההתקפה של קליבלנד מהקצב. במשחק הרביעי הנקודות של מוזגוב בפוסט באו על חשבון מהלכים של לברון בפוסט, ועם כל הכבוד למספרים הנהדרים של מוזגוב, כמות הנזק שהוא יוצר בפוסט לעומת הנזק שלברון יוצר היא מינימלית. בתמונה למטה (מומלץ ללחוץ עליה כדי לראות טוב יותר) אפשר לראות איך לברון מחפש את מוזגוב בצבע ובכך נותן להגנה של הווריורס להתמודד עם מהלך הרבה פחות מרתיע מכל דבר אחר שלברון היה עושה בעצמו.
מנגד, בהגנה, איגודלה גרם לכך שמוזגוב היה ב-No Man’s Land. מצד אחד, הוא לא היה מתחת לטבעת וכך לא הפריע לחדירות עם ה-Verticality המצוין שלו, ומצד שני, הוא לא שמר צמוד לאיגודלה כי איגי היה חודר עליו בקלות. זה השאיר את איגודלה לזריקות פנויות, ולמרות שהוא הקלעי הכי פחות טוב של הווריורס, הוא לא בדיוק ג’וש סמית’, ובחצי השני, כאשר הוא התחמם, כבר לא היו לקליבלנד תשובות.
אמנם הקאבס באמת חגגו בריבאונד התקפה, אבל יש גבול לכמה נזק אפשר לעשות בטקטיקה הזו, בטח ובטח במקרים בהם אתה תוקף את הריבאונד התקפה ולא לוקח אותו, מה שאפשר לגולדן סטייט לרוץ למתפרצות, משהו שהיא לא עשתה בכלל בשלושת המשחקים הראשונים.
יש פה סוג של פרדוקס. התחושה במהלך המשחק הייתה שמוזגוב נתן את משחק חייו ושהוא הסיבה שהקאבס נשארו בעניינים במשך רוב המשחק, אלא שלמעשה, המשחק הנהדר שלו בא על חשבון נגיעות של לברון בהתקפה (22 זריקות בלבד במשחק 4, לעומת 35.6 זריקות בממוצע בשלושת המשחקים הראשונים) ובהגנה ההרכב הנמוך של גולדן סטייט הוציא אותו מהמשוואה.
כפי שנכתב ב”פיידרוס”, דברים הם לא תמיד כפי שהם נראים.
כמו בסדרה מול ממפיס, גם הפעם סטיב קר בא עם התאמה שהחזירה את המומנטום לקבוצה שלו. קצב המשחק, גם בתחילתו כאשר קליבלנד עוד הובילה, היה לגמרי של גולדן סטייט, ורק ברבע השלישי הקאבס, בעזרת הגנה חונקת, הצליחה להחזיר את הקצב למקומות שנוחים לה. אלא שאלו היו פרפורי הגסיסה של הקאבס, שנראו שחוקים לחלוטין ברבע האחרון (בו הווריורס דפקו ריצה של 9-26 וגמרו את הסיפור).
זה הזמן של דייוויד בלאט להגיב. עד כה בפלייאוף הוא לא נדרש להתאמות מהותיות ברמה הזו. כפי שאמרתי בעבר, כאשר גודל המדגם מתרחב, לסטיות תקן יש נטייה להצטמצם, ושני ניצחונות בסדרת גמר עם 7 שחקני רוטציה בלבד, על אף כל ההתלהבות, זו סטיית תקן. כעת ההתאמות של הווריורס לא רק החזירו לסטטיסטיקאים את אמונתם במקצוע, אלא גם גורמות לבלאט לכאב ראש. הוא צריך למצוא את הדרך להחזיר את המצב לקדמותו, אבל הבעיה היא שלא בטוח שיש לו איך.
סטיב קר מחפש פתרונות על הספסל: מוצא שם את איגודאלה ודייויד ליבלאט מחפש פתרונות על הספסל: מוצא שתי מגבות ובקבוק מים#NBAFinals — Eran Soroka (@sorokman) June 12, 2015
בדינמיקה של סדרה, לרוב קבוצה א’ מציגה איזושהי בעיה, וקבוצה ב’ צריכה להגיב. אם קבוצה ב’ לא הגיבה, הסדרה הולכת לקבוצה א’. אם קבוצה ב’ הגיבה, אז עכשיו תורה של א’ להגיב. בדרך כלל התגובה אמורה להביא לשינוי כלשהו בסגנון המשחק או ברוטציה, אולם במקרה של קליבלנד, אין להם דרך לשנות את איך שהם משחקים ולנצח. הם צריכים לחזור למה שעבד בשלושת המשחקים הראשונים, אבל מול זה נדמה כי הווריורס מצאו את הדרך לשחק במשחק ורבע האחרונים של הסדרה.
זה לא פוטר את בלאט מלחשוב מחוץ לקופסא. הוא יכול לסמוך על לברון שיבוא בטירוף למשחק 5 (הוא יבוא, אין מה לדאוג), הוא יכול לבנות על המנוחה של היומיים, הוא יכול לקוות שהזריקות של סמית’ ושאמפרט יתחילו לצלול או שתומפסון ייקח 10 ריבאונד התקפה במשחק הבא או שדלבדובה שוב יצא מדעתו, אבל זה לא פוטר אותו מלחשוב על פתרון יצירתי לשאלה איך הוא מתמודד עם ההרכב הזה של הווריורס. במשחק הבא נגלה מה יש לבלאט בארגז הכלים חוץ מבידודים של לברון, ריבאונד התקפה והגנת ברזל. בינתיים זה כל מה שראינו שיש בארגז הכלים הזה, ובמשחק האחרון לא ראינו רמז לכך שאולי יש שם משהו מעבר לכך. פוסט אפים של מוזגוב זה לא מה שיביא לו את התואר. זה בדיוק מה שגולדן סטייט רוצה שקליבלנד תעשה.
המשחק הבא הוא שיקבע את הסדרה, לטעמי. לברון הפסיק לשחק ברבע האחרון של המשחק הרביעי ובנוסף, הוא מקבל עכשיו מנוחה של יומיים. סמית’, שאמפרט ודלבדובה לא יכולים לקלוע גרוע יותר (הקאבס, כקבוצה, קלעו 13.3% בזריקות מחוץ לצבע, הנתון הכי גרוע שלהם במשך כל העונה) ואולי בלאט בכל זאת יבצע איזושהי התאמה שתשנה את המשחק, כך שזה הסיכוי הכי טוב של קליבלנד לנצח. אם הם יגנבו את המשחק הבא, יכול להיות שהאדרנלין של משחק הכתרה בבית יהיה מספיק בשביל שהם יקחו את הסדרה כולה. אם גולדן סטייט תמשיך במשחק 5 מאיפה שהיא הפסיקה בגיים 4, במשחק השישי, שיערך לאחר יום מנוחה אחד ועם טיסה מאוקלנד לאוהיו באמצע, סביר להניח שהעייפות תכריע את הקאבס.
יש תחושה שהווריורס מצאו פתרון לבעיות שהקאבס הציגו בפניהם, אבל חשוב לזכור שהם רק נמצאים בתוך המערה שהם חפרו לעצמם מחוץ לכלא. יש להם עוד דרך ארוכה כדי להיראות ככה.
Comentários