מי את אוקלהומה סיטי ת’אנדר? האם את אותה קבוצה צעירה ומלהיבה, הסוויט הארט של אמריקה, שכבשה את לבבות כולנו עם ליבה צעירה ואתלטית אי שם ב-2011 וב-2012, אז האמנו שתהיי הכח המוביל בליגה בעשור הקרוב? או שאולי את הפיניקס סאנס של העשור הנוכחי, הקבוצה שכולם אוהבים לראות ולאהוב, אבל כזו שתמיד חסר לה הגרוש ללירה?
העונה הזו הולכת להיות עונת מפנה בנרטיב של אוקלהומה. כאמור, עד כה, אוקלהומה וסם פרסטי נהנו מהמון סופרלטיבים על הדרך בה הם בנו את הקבוצה שלהם, על ההתנהלות שלהם מול הסופרטסטארים שלהם, על כך שהצליחו לבנות מודל כלכלי מצליח תחת חוקי ה-CBA. אוקלהומה, למעשה, הצליחה לעשות את מה שכל שאר הליגה רוצה לעשות. היא בחרה בדראפט את ארבעת השחקנים הטובים ביותר שלה, כאשר אחד מהם עדיין על חוזה רוקי. היא משלמת ל-3 מהם למעלה מחצי מתקרת השכר וממלאת את שאר הרוסטר בוטרנים על חוזי מינימום וצעירים על חוזי רוקיז (וקנדריק פרקינס). זהו למעשה המודל הכי משתלם במציאות הכלכלית של ה-NBA, ואוקלהומה היא נושאת הדגל שלו. לכן, לא פלא לגלות שהת’אנדר, למרות הימצאותם בלב ליבו של אחד המטרופולינים הכי לא אטרקטיביים בליגה, היא אחת מחמש הקבוצות המרוויחות ביותר בליגה, עם רווחים של למעלה מ-30 מיליון דולר (לפי זאק לואו מגרטנלנד).
מצד שני, פה בעצם הנרטיב מתחיל לקבל את המפנה שלו. כמה עוד אוקלהומה תוכל להסתפק בלהיות הסוויט הארט? כמה הם ימשיכו לפרלטט עם תקרת המס, אבל לעולם לא לחצות אותה? כשמוסיפים לנתון המדהים הזה על רווחי הקבוצה את העובדה שהם ויתרו על ג’יימס הארדן נטו בגלל פאניקת ה-Luxury Tax, עולה תמונה שאולי קברניטי הקבוצה הזו לא כל כך מחויבים לעשות את הצעד הנוסף, שלפעמים דרוש, כדי להביא אליפות.
על מנת להסביר את עצמי טוב יותר צריך לפצל את אוקלהומה לשתי ישויות. יש את הישות שמשחקת על המגרש, זו שכוללת את השחקן שבקרוב יהיה הטוב בעולם, קווין דוראנט, את אחד הרכזים הכי מלהיבים בהיסטוריה של הליגה, ראסל ווסטברוק, ואת אחד משחקני ההגנה השלמים ב-NBA, סרג’ איבקה. לאף אחד אין עוררין לגבי היכולות של הקבוצה הזו, שיתכן שאם קצת פחות פטריק בברלי או עם עוד גרם מזל בשנתיים האחרונות, הייתה גם מביאה את גביע לארי אובריאן לערבות אוקלהומה. את הישות הזו אנו רואים המון, ואין לנו תהיות לגבי המחויבות שלהם לניצחון.
הישות השנייה היא מאחורי הקלעים, והיא הישות של ההנהלה של אוקלהומה. זו הישות שמסרבת לחצות את תקרת המס, זו הישות שמשחררת את ג’יימס הארדן בגלל פער של 5 מיליון דולר על פני 4 שנים, זו הישות שמשתמשת בבחירת סיבוב 1 בדראפט הכי איכותי ב-7 השנים האחרונות כדי לבחור שחקן שבמודע היא שולחת אותו לדי-ליג. זו הישות שאנחנו לא בטוחים לגבי מידת המחויבות שלה ללכת עד הסוף, ופה בעצם נוצרת התנגשות בין שתי הישויות הללו.
זו למעשה הבעיה הגדולה של אוקלהומה. מעבר לשיפור משחק הפוסט של קווין דוראנט, מעבר לניהול המשחק הבעייתי של ראסל ווסטברוק, מעבר לדמות הפרובלמטית על הקווים של הקבוצה, אוקלהומה צריכה להחליט מה הישות השולטת בקבוצה הזו. האם זו ההנהלה הבונקרית? או שזו הקבוצה שמשחקת על הפרקט?
אבל עוד לפני שהבעיה הגדולה הזו תיפטר, יש לת’אנדר, כאמור, בעיות נוספות להתמודד איתן, כמו חוסר היכולת של קווין דוראנט לבצע פוסט-אפ נורמלי. את החסרון הזה במשחק של KD חשף במלוא מערומיו כריס פול בסדרת חצי הגמר של העונה שעברה. דוק ריברס, באקט של יאוש, יש לציין, שלח את CP3 להתמודד עם דוראנט, ובמקום שה-MVP של הליגה ינצל את יתרון 20 הס”מ שיש לו על פול, הרכז של הקליפרס הצליח לדחוק את דוראנט רחוק מהסל ולגרום לו לאינספור איבודים והחלטות רעות.
מצד אחד, זו תעודת כבוד לכריס פול, שלמרות פערי הגבהים הצליח לשבש את המשחק של הדוראנטולה. מצד שני, זו תעודת עניות לקווין דוראנט, כי ברמות הללו, מיס-מאץ’ כזה הוא משהו שחייבים לנצל, וזה צריך להיות השלב הבא בהתפתחות של קווין דוראנט.
ל-KD יש פריווילגיה שלא הייתה לכוכבים כמו לברון, קובי ומייקל. יש לו קליעה אבסולוטית כמעט מכל הטווחים. אולי בגלל שהם לא היו קלעים מדהימים, גם לברון, גם קובי וגם מייקל פיתחו משחק פוסט איכותי שאיפשר להם להשיג נקודות קלות. ל-KD אין בעיה להשיג נקודות. אתה נותן לו מטר, הוא דופק לך שלשה על הראש. אתה נצמד אליו, הוא עוקף אותך בדרך לסל. ועדיין, כריס פול גרם ל-KD להיראות אנושי לדקות מסוימות בחצי גמר המערב. זו הסיבה שזה קריטי שדוראנט יפתח משחק עם הגב לסל. זה יתן לו עוד כלי נשק שיהפוך את המשחק שלו לקטלני, רצחני אפילו. זה לא יהיה לו פשוט, מכיוון שהמשחק שלו מבוסס על הזריזות שלו והעובדה שהגוף שלו לא מכביד עליו, בעוד שבכדי להיות אפקטיבי בפוסט-אפ יש צורך במאסיביות ואגרסיביות, אבל הסדרה מול הקליפרס הוכיחה שדוראנט צריך לפתח את הנשק הזה, ולא רק בשביל משחק ההתקפה, אלא גם בשביל משחק ההגנה.
אם דוראנט יבנה את עצמו יותר כשחקן פוסט-אפ, הוא יוכל להתמודד עם הביג-מנים של המערב יותר בקלות, או פחות בקושי. הוא לא יראה יותר כמו ילד קטן ליד בלייק גריפין או מארק גאסול, שני שחקנים שניצלו את יתרון הפיזיות שלהם על פני דוראנט כדי לייצר הרבה נקודות לקבוצות שלהם בשנתיים האחרונות מול אוקלהומה. הטרנספורמציה הזו של KD היא משמעותית מכיוון שההרכב בו הוא משחק כפאוור פורוורד ואיבקה כסנטר הוא ההרכב הכי יעיל של הת’אנדר בהתקפה (מבחינת אחוזים מהשדה ונק’ לדקה), כך שאם דוראנט יהפוך לפחות מגבלה בהגנה בהרכב הזה, הת’אנדר יוכלו להשתמש בו יותר ולהפוך למפלצת שכולנו חוששים ממנה ומצפים לה.
אבל משחק הפוסט של דוראנט הוא לא האישו היחיד שטעון שיפור באוקלהומה, אלא גם רמת ניהול המשחק של ראסל ווסטברוק צריכה לקבל טיפול מיוחד. לכולם ברור שווסטברוק הוא אתלט פנומנלי, שמסוגל לנצח משחקים כמעט לבדו, אבל עדיין יש דברים במשחק שלו שהוא צריך לתקן. מבט על הסטטיסטיקות, גם הרגילות וגם המתקדמות, מראה שווסטברוק הוא אחד השחקנים הכי מעוררי מחלוקת בליגה. הוא קולע למעלה מ-20 נק’ למשחק, אבל באחוזים בינוניים. הוא מסר כמעט 7 אס’ למשחק, אבל איבד כמעט 4. הוא היה בין חמשת המובילים בליגה בפלייאוף האחרון בכמות הפעמים בהן נגע בכדור בחצי המגרש של היריבה, אבל יצר רק 0.3 נק’ לנגיעה (מקום 50).
די ברור שלווסטברוק יש מה לשפר בכל הקשור לניהול המשחק וקבלת החלטות, אלא שזה חלק מהניצוץ שלו. זה חלק מהקסם שלו. על כל החלטה אימבצילית, הוא דופק דאנק מהדהד. על כל איבוד כדור שטותי, הוא מוסיף מהלך ניצחון פנטסטי. כך שבעצם אנחנו מגיעים לאיזושהי מסקנה, שאתה לא יכול לבקש מווסטברוק לשנות את המשחק שלו, כי זה מה שעושה אותו כל כך ייחודי.
האמנם? האם באמת אי אפשר לשפר את המשחק של ווסטברוק? האם אי אפשר לקחת את הצמד ווסטברוק את דוראנט ולהוציא מהם יותר? פה אנחנו כבר נכנסים לבעיה האמיתית של הישות הכדורסלנית של אוקלהומה, וזו בעיית המאמן. על סקוט ברוקס כבר אמרתי את דעתי כאן וכאן וכאן, אבל אין לי בעיה לעשות זאת שוב. הסיבה שההשתוללויות של ווסטברוק הן כבר דבר שבשגרה, הסיבה שאין בינו לבין דוראנט סינרגיה ברמה של ווייד ולברון בזמנו והסיבה שאוקלהומה היא שלם שקטן מסכום חלקיו היא כי המערכת באוקלהומה לא דוחפת לזה. והמערכת הזו היא סקוט ברוקס.
המערכת הזו, המושג הערטילאי הזה שקשה להגדיר אותו, הוא בדיוק מה שמבדיל בין אוקלהומה לקבוצות האחרות בליגה שלה. לספרס יש את המערכת הכי טובה בליגה, למיאמי היה את פט ריילי ואריק ספולסטרה שהיו באותו ראש. לאוקלהומה יש הנהלה שמתדלקת רק בדלקן ומאמן שלא סומך על אף אחד חוץ מהסופרסטארים שלו, כפי שראינו בסדרה מול הספרס, בה ווסטברוק ודוראנט ניסו להציל את המולדת לבדם בגיים 6.
עדיין, לת’אנדר יש סיכוי טוב מאוד לזכות באליפות העונה. עדיין יש להם 2 מ-10 השחקנים הטובים בליגה, ואת אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם. יש להם שחקן שישי מעולה בדמות רג’י ג’קסון, ויש להם מלא צעירים שלבטח אחד מהם יפרוץ העונה (אנדרה רוברסון הוא ההימור שלי). כל מה שמפריד ביניהם לבין תואר הוא קצת מזל, אולי פציעה של אחד היריבים ועוד קצת שדרוג של KD וראסל. אבל זה לא אומר שהקבוצה הזו קרובה למצות את הפוטנציאל שלה. להיפך, זה רק מראה שהישות שמשחקת כדורסל כל כך טובה שהיא מסוגלת להצליח למרות הישות של ההנהלה, וכשהפער בין הישויות הללו כל כך גדול, אל תתפלאו אם לואקום הזה יכנסו שמועות על KD TO DC ב-2016.
[poll id=”9″]
Comments