קצת פחות מ-40 יום נותרו עוד לטיפ-אוף הראשון של העונה, בקרוב יתחילו מחנות האימונים ומשחקי קדם-העונה והעיניים יחפשו את הפרצופים המוכרים שילבשו גופיות חדשות. אנחנו נרצה לראות את לברון במדי קליבלנד, את פאו במדי שיקאגו, את צ’נדלר פרסונס במדי דאלאס ואת לאנס סטפנסון במדי שארלוט. אלא שלפעמים כדאי להסתכל בזמן הזה דווקא על אלו שנשארו במקום, כי עם כל הכבוד לאטרקטיביות של פרצוף מוכר במקום חדש, קשה מאוד להתחרות באטרקטיביות של בלייק גריפין, כריס פול והלוס אנג’לס קליפרס.
קצת קשה לעין לתפוס את זה מכיוון שהם הודחו כבר בחצי הגמר של המערב בעונה שעברה, אבל הקליפרס היו, קרוב לוודאי, הקבוצה השלישית הכי טובה בליגה בעונה שעברה, לא רק מבחינת מאזן. עצם העובדה שהם הודחו בשלב השני של הפלייאוף רק מראה כמה המערב חזק, וסביר להניח שמול כל קבוצה מהמזרח הם היו מנצחים בסדרה של הטוב מ-7 (למען הדיון ההיפוטתי והלא חשוב: גם את מיאמי הם היו מנצחים. בלייק ודיאנדרה היו הורגים את ההיט בצבע, ספולסטרה היה עובר להרכב עם גבוהים, כל היתרונות שלברון נותן בעמדה מס’ 4 היו מתבטלים וידה ידה ידה. לא חשוב. ממשיכים הלאה).
בנוסף, צריך קצת להתאמץ כדי להיזכר בכך שהקליפרס חוו את הפוסט-סיזון הכי קיצוני שאיזושהי קבוצה חוותה בעונה שעברה. באמצע הסיבוב הראשון מול הווריורס התפוצצה פרשת דונלד סטרלינג, שהשפיעה על המשך הסדרה מול הלוחמים, שאותה הקליפרס צלחו במשחק שביעי, והטילה צל גם על סדרת חצי הגמר מול הת’אנדר, סדרה שקשה להאמין שהקליפרס היו מפסידים אותה אלמלא אותה התרסקות קולוסאלית של כריס פול בסיום משחק 5.
כך שלמעשה, הקליפרס היו קרובים הרבה יותר לתואר בעונה שעברה מאינדיאנה, לדוגמא, למרות שהפייסרס הגיעו שלב אחד גבוה יותר בפלייאוף. הקליפרס למעשה הם הקבוצה הטובה ביותר מאלו שנשרו בשני הסיבובים הראשונים, והשאלה הגדולה סביב הקבוצה הזו היא האם היא מסוגלת לבצע את קפיצת המדרגה, האם היא מסוגלת לשבור את תקרת הזכוכית הזו, שבצורה חשודה מאוד נראית קצת כמו גרג פופוביץ’ וקווין דוראנט?
לשאלה הזו היו מספר פקטורים, ובקיץ הזה התווסף אליהם פקטור נוסף, והוא פקטור הבעלים. סטיב באלמר הגיע, אחרי הרבה פקקים ועיקופים, כאביר על הסוס הלבן במקומו של הרודן הגזען סטרלינג. מעבר למימד ה-Fairy-tale של השינוי הזה, מדובר בשינוי באמת דרמטי בקבוצה. סטרלינג היה אחת הסיבות המרכזיות שהקבוצה לא הצליחה בעשורים האחרונים בעקבות חוסר הרצון שלו להשקיע (זה ניסוח יפה ל”אחי, אתה קמצן”) ויחסי האנוש הבעייתיים שלו (זה ניסוח יפה ל”אחי, אתה גזען”). כעת, כאשר סטרלינג מחוץ לתמונה והלייקרס נראים לא רלוונטיים יותר מתמיד (מישהו מבין מה הם מנסים בדיוק לבנות שם?), הקליפרס, ביחד עם באלמר הנלהב והכדורסל הנפלא שלהם, מוכנים להשתלט על LA, ואז על העולם.
אבל לא רק על מזבח הבעלים תוקרב ההצלחה של הקליפרס העונה. יש גם צורך לשחק כדורסל בסופו של דבר, ובגזרה המקצועית קשה להגיד שיותר מדי השתנה אצל החברה של דוק ריברס. השם הגדול ביותר שהגיע בקיץ הוא ספנסר הוז, שהובא כדי לחזק את הקו הקדמי מאחורי בלייק ודאנדרה. בהתקפה הוז יתן לריברס איזשהו מימד שלא היה לו בעונה שעברה, עם גבוה שקולע מבחוץ (למעלה מ-40% מהשלוש בעונה שעברה), מה שירווח את המשחק עוד יותר לחפירות של בלייק גריפין או לשיגועים של כריס פול. מצד שני, הוז הוא אחד השומרים הגרועים בליגה בעמדת הסנטר. הוא חוסם סביר (חסם 1.2 כדורים בעונה שעברה בלמעלה מ-30 דק’) ומגן על הטבעת גרוע (54% לאורך העונה, מה שנכנס לטופ 10 של הביג-מנים הגרועים בקטגוריה המופלאה הזו. דרך אגב, גם בלייק וגלן דייוויס בטופ 10), כך שהקליפרס עדיין לא פתרו לגמרי את בעיית הגבוה המחליף שלהם, ולכן גם העונה אנו נראה תלות גבוהה מאוד בדאנדרה ג’ורדן.
החדשות הטובות הן שג’ורדן נראה נהדר בעונה שעברה (בלי קשר, ממליץ לכל חובבי הפנטזי ללכת עליו בסיבוב השני או השלישי, הוא סוגר פינה ב-3 קטגוריות) אחרי כמה עונות בהן פקפקנו ביכולת שלו לממש את הפוטנציאל שלו. החדשות הרעות הן שעדיין יש לו נטייה לבצע עבירות מיותרות ועדיין האחוזים הגבינתיים שלו מהעונשין מקשים מאוד לשים אותו על המגרש בדקות האחרונות. בעונה שעברה ראינו תפנית בגזרה הזו, כשג’ורדן קיבל הכי הרבה דקות רבע רביעי בקריירה, אך הדרך עדיין ארוכה והקליפרס תמיד יהיו באיזושהי נחיתות כאשר הוא לא יהיה על המגרש. הם לפחות יכולים להתנחם בכך שכמעט לכל שאר קבוצות הליגה יש את אותה בעיה עם הסנטר המחליף שלהן (לחלק מהן אפילו יש את הבעיה הזו עם הסנטר הפותח שלהן. אבל צריך להשאיר משהו לשבוע הבא).
אבל עם כל הכבוד לבאלמר ולהוז ולג’ורדן, הקליפרס יקומו ויפלו על שלושה קודקודים. כריס פול, בלייק גריפין ודוק ריברס. אם המשולש הזה יעבוד כמו שצריך, מדובר בקונטנדרית לכל דבר שיכולה להפתיע ולהגיע לפיינלס. אם איזשהו חלק במשולש הזה יזייף, הקליפרס יראו קבוצות כמו הווריורס ויתכן אפילו שהרוקטס או הגריזליז עוקפות אותן בסיבוב. כי ככה זה במערב. מצמצת לשנייה, ולפתע אתה במקום השביעי. מצמצת לשתי שניות, ואתה כבר מחוץ לפלייאוף.
הסיכוי שהקליפרס ימצמצו העונה הולך ופוחת. מלבד הת’אנדר והספרס, הם הקבוצה עם הכי הרבה ניסיון במערב, וסביר להניח שדרך החתחתים שהם עברו בפלייאוף האחרון רק חיזקה אותם כקבוצה, אבל עדיין, הם יקומו ויפלו על CP3, בלייק ודוק. עכשיו השאלה היא איך המשולש הזה נראה, ואיפה נמצא כל קודקוד שלו. האם זו פירמידה? האם זה משולש שווה שוקיים? שווה צלעות? מי למעלה? מי למטה?
לטעמי, הגיע הזמן להכיר בכך שבלייק גריפין הוא האיש של הקליפרס. ההגעה של כריס פול אמנם שינתה את התדמית של הקליפרס והפכה אותם ממועדון שהיה מושא ללעג בכל רחבי הליגה לסוג של מועמדים לאליפות, וההגעה של ריברס בעונה שעברה תרמה עוד יותר לדימוי הזה, אבל הגיע הזמן להכיר באמת. בלייק גריפין הוא הכוכב הגדול ביותר בקבוצה. CP3 הוא המנהיג על המגרש, וריברס היה הבעלים דה-פקטו כשהיה את כל הבלאגן עם סטרלינג, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבלייק גריפין הוא האיש שיעשה את ההבדל עבור הקליפרס.
בעונה שעברה ראינו את תחילת ההתפתחות שלו. ראינו את ההתבגרות שלו מול עינינו, כאשר מעבר להטבעות הבומבסטיות ראינו גם התרחבות של טווח הקליעה, כולל שלשה מזדמנת מדי פעם, וראינו הרבה יותר רעב ואגרסיביות, ופחות רכות ואנמיות, שהיו מנת חלקו בשנים הקודמות, מה שהפך אותו לשק החבטות של שאר הביג-מנים בליגה (זאק רנדולף היה הבולט שביניהם). בעונה שעברה בלייק השתיק את כולם, כאשר הוא מסיים שלישי במירוץ ל-MVP עם עונה מפלצתית מבחינת מספרים ויכולת נפלאה לאורך כל העונה, במיוחד בסטרץ’ בו כריס פול היה פצוע למשך חודש וחצי.
הסיבה שבלייק גריפין הוא הכוכב האמיתי של הקליפרס, או לפחות צריך להיות, קשורה גם לתמורות שעוברת הליגה. כמעט לכל קבוצה בליגה יש רכז דומיננטי, ומדובר בעמדה הכי עמוקה שיש ב-NBA. רכזים מוכחים כמו ג’ף טיג, טיי לאוסון וריקי רוביו אפילו לא קרובים להיות רכזי טופ 10 בליגה, ולמרות שכריס פול הוא אחד מהרכזים הטובים הליגה, העליונות שלו היא לא בקילומטרים. לעומת זאת, בעמדת הפאוור פורוורד אין עומק כמו בעמדת הפוינט גארד, או יותר נכון להגיד, אין עומק של שחקנים איכותיים, וסביר להניח שקבוצה שהפאוור פורוורד שלה הוא השחקן הטוב ביותר שלה תמצא את עצמה במקום גבוה יותר מקבוצה שהרכז שלה הוא השחקן הטוב ביותר שלה (מינסוטה של קווין לאב היא היוצאת דופן במקרה הזה, אבל זה נושא לכתבה אחרת לגמרי, שכנראה לעולם לא תיכתב מחוסר עניין לציבור). זה למה היה כל ההייפ סביב קווין לאב. זה למה לדמיאן לילארד לקח רק שנתיים להגיע לפלייאוף בעוד לג’ון וול לקח 4, וזה למרות שוול נמצא בקונפרנס החלש יותר. זה למה היכולת של הקליפרס ללכת עד הסוף תלויה יותר בבלייק גריפין מאשר בכריס פול ובדוק ריברס.
תקרת הזכוכית של הת’אנדר והספרס עדיין שם, אבל אם בלייק ימשיך להשתפר ולשדרג את היכולת שלו כמו בעונה שעברה, התקרה הזו תתקרב ותתקרב, ובהתחשב בכמה היא הייתה קרובה בעונה שעברה, אולי באיזשהו שלב, אולי אפילו העונה, היא תישבר.
Comments