top of page
  • תמונת הסופר/תyuvaloz55

קושייה לפלייאוף

שהייתי בן 16, משהו כזה, יצא הספר השישי בסדרה של “הארי פוטר”. באותם ימים הייתי קורא נלהב של הרפתקאות הארי, רון והרמיוני ותכננתי לשים את ידי על “הנסיך חצוי-הדם” במהירות האפשרית, אבל עוד לפני שהספקתי לעשות זאת, אחד מחבריי פלט שבסוף הספר, דמבלדור מת.

אני מניח שכל אחד פה מכיר את התחושה הזו כאשר ספוילר לא מתוכנן נוחת לפתח רגליך. מעין תחושת חוסר אונים ובזבוז שמלווה ברצון להחזיר את הזמן לאחור. זו בדיוק הייתה התחושה שלי באותם רגעים. הרגשתי שהספר נהרס לי כי הסוף התגלה.

עם זאת, עדיין הלכתי וקראתי את הספר, ואמנם באמת דמבלדור מת בסוף, כמו שציפיתי, אבל הספר עצמו היה מרתק, מלהיב וסוחף. היו שם אנקדוטות על ילדותו של הלורד וולדמורט, על המורכבות של סוורוס סנייפ, על הקשר שבין הארי למנהל הדגול. המוות של דמבלדור אמנם היה הרגע המכונן והכי זכור מהספר, אבל הוא לא היה הרגע היחיד, ונהניתי מהספר למרות שידעתי מה הולך להיות בסופו.

4 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page