קצת אסקפיזם, בבקשה

קשה מאוד למצוא נקודות אור בצו 8 באמצע הקיץ. גם חם, גם מלחמה, גם כולם בלחץ, גם הפסדת חצי גמר מונדיאל, גם הפסדת גמר מונדיאל ובנוסף לכל זה גם הפסדת את אחד מרגעי הפרי אייג’נסי הגדולים בהיסטוריה כאשר לברון ג’יימס הודיע על חזרתו לקור של אוהיו.

בהתחלה הייתי יושב מתוסכל בטנק מכך שאין ביכולתי להגיב ולשתף את השלושה וחצי קוראים שלי בהגיגיי על הקאמבק של קינג ג’יימס, אבל לאט לאט התחלתי להסתכל על זה אחרת, וככל שהזמן נמשך החלטתי לסכם את האוף סיזון ב-NBA לא טיפין טיפין, כמו שתכננתי, אלא כמקשה אחת, ולהצביע  על השינויים המתחוללים בליגה לנגד עינינו. כך למעשה, אני מנסה לפצות את עצמי וגם אתכם על ההיעדרות הארוכה. במקום ניתוח נקודתי של מעבר כזה או אחר, יהיה ניתוח מלא של כל האירועים המרכזיים. במקום ללכת למכולת לקנות חלב, הולכים לסופר הגדול ועושים קניות לחודש. כך נולד המסמך הזה, שמסכם את עשרת המהלכים המשמעותיים של קיץ 2014.

1) לברון חוזר לקליבלנד – כמובן שחייבים להתחיל מהאבן הראשונה של הדומינו. החזרה של לברון לקאבס הכניסה רוח רעננה בכל הליגה וגרמה לסחרור רציני בשוק השחקנים החופשיים, ויש לכך סיבה טובה. במזרח הדליל, מעבר של שחקן בקליבר של לברון לקבוצה אחרת הופך אותה כמעט מיידית לפייבוריטית של הקונפרנס. אם (או יותר נכון כש)קווין לאב יגיע כמובן שאין כבר על מה לדבר, אבל גם רק עם לברון וקיירי ארווינג ואנדרו וויגינס לקאבס יש סיכוי לא רע להגיע לפיינלס העונה.

ההודעה של לברון הפתיעה אותי באותו רגע, אני חייב להודות, אבל ככל שאני חושב על זה לעומק זה מתבהר לי. לברון ידע טוב מאוד שמיאמי או קליבלנד היו שתי האופציות הריאליות היחידות שלו. הוא לא רצה לעבור למערב התחרותי מדי ואם הוא היה עובר לקבוצה אחרת במזרח כמו אטלנטה או משהו בסגנון הוא היה נתפס כשכיר חרב ומאבד עוד כמה נקודות במאבק שלו על מקומו על הפודיום של הגדולים מכולם.

לאחר הסינון הראשוני, ללברון כבר היה יותר פשוט. עם קליבלנד הוא לא יצטרך להיות מוביל כדור, עם קליבלנד הוא ישחק עם שחקנים צעירים ואנרגטיים, בעוד עם מיאמי הוא התבקש לשחק ולשמור כמעט על כל עמדה על המגרש והמעמסה שהוטלה עליו הייתה כמעט בלתי אפשרית. מעבר לכך, היה את האפקט הרגשי. לברון היה מוכן לקחת את תפקיד המושיע בקליבלנד, תפקיד שהוא לא היה מוכן אליו בקדנציה הקודמת שלו במיד-ווסט.

המשיח. לברון חוזר לקליבלנד

בסרט “דוגמה” כריס רוק מציין את העובדה שישו מגלה שהוא בן האלוהים בגיל 12, ואז הסיפור קופץ 18 שנה קדימה לתקופה בה ישו חוזר מוכן להנהיג. ב-18 שנה הללו הוא עיכל את הבשורה שהוא הנבחר, שהוא משיח בגוף אדם. בקנה מידה קצת יותר מוקטן ואתאיסטי, זה מה שקרה ללברון ולקליבלנד. הציפיות ממנו היו כל כך גבוהות, כל כך הרבה תקוות נתלו בו, והוא עדיין לא היה בשל. היום, אחרי שני תארי אליפות ועוד שני תארי MVP, נראה שהוא מוכן למשימה.

אפקט נוסף שחייבים להביא בחשבון הוא האפקט ההיסטורי. לברון הבין בעודו נכנס לעונתו ה-12 בליגה ובזמן שהוא מתחיל לפלרטט מקרוב עם גיל 30 שהוא כבר כנראה לא ידביק את מייקל ג’ורדן בכמות האליפויות, וכנראה גם לא את מג’יק ג’ונסון. הוא מבין כמה קשה לזכות בליגה הזו בתואר, אבל הוא עדיין יודע שימדדו אותו בתארים. אז מה עושים? הולכים לאיפה שהתארים יחשבו יותר. אם לברון יקח אליפות עם קליבלנד, זה יהיה ההישג הגדול ביותר שלו, זה יהיה אחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה של הליגה וזה יהפוך אותו למועמד רציני לדמות הכי חשובה בהיסטוריה של מדינת אוהיו (קצת הגזמתי נראה לי, אבל זו ההרגשה). עוד תואר עם מיאמי יהיה פשוט עוד תואר עם מיאמי. תואר עם קליבלנד ירעיד את אמות הסיפים.

אבל כמובן שלא רק על לברון המעבר הזה השפיע, אלא גם על דייוויד בלאט, המאמן החדש שלו, עם כמה מוזר שזה נשמע. ההגעה של לברון מעלה את סיכויי ההצלחה של בלאט בעשרות מונים, כי היא תעזור למאמן מכבי לשעבר להגיע לסיטואציות בהן הוא יוכל לחשוף את היתרונות שלו.

בשנים האחרונות ראינו את העדיפות של בלאט על מאמנים אחרים בעיקר בשלבים המכריעים של העונה. בסדרה מול מילאנו, בפיינל פור. כאשר לבלאט היה זמן להכין את הקבוצה שלו ליריבה, כמעט תמיד הוא יצא עם ידו על העליונה. כאשר היה לו זמן לעשות סקאוטינג כמו שצריך, הקבוצה שלו תמיד נראתה טוב יותר. הבעיה היא שב-NBA אין זמן להתכונן. יש כל כך הרבה משחקים ומעט מאוד זמן בין לבין כך שקבוצות פשוט משחקות בעונה הרגילה ופחות מגיבות ליריבה. עם זאת, בפלייאוף זה סיפור אחר. ראינו את מיאמי מפסידה פעם אחר פעם לברוקלין בעונה הרגילה אשתקד, אבל בפלייאוף, כאשר אריק ספולסטרה ביצע התאמות ולברון התעלה קצת, מיאמי ניצחה.

המעבר של לברון לקליבלנד למעשה מבטיח לקאבס מקום בפלייאוף, רוב הסיכויים שעם יתרון ביתיות, גם אם לירן חולצה אפורה יהיה המאמן שלהם. בפלייאוף, זה יהיה הזמן בו נראה את בלאט פורח, ולכן ההגעה של לברון עושה לו רק טוב.

ואם קווין לאב יגיע, וואי וואי וואי.

2) המערב הופך להיות יותר מפחיד – נתחיל מהסוף להתחלה. יוטה, סקרמנטו והלייקרס, הנמושות של העונה שעברה, אמורות להיות טובות יותר העונה. ניו אורלינס התחזקה עם הטרייד על עומר אשיק וביחד עם ההתפתחות של אנתוני דייוויס לכדי סופרסטאר היא תהווה איום רציני על הפלייאוף העונה. מינסוטה תהיה קבוצה ראויה עם קווין לאב או בלעדיו, דנבר קיבלה את אחד הקלעים הטובים בליגה תמורת גבינה צהובה והבחירה ה-56 ופיניקס כנראה תמשיך את המומנטום החיובי מהעונה שעברה.

מעבר לכל אלו, כמעט כל קבוצה שהגיעה לפלייאוף המערב בעונה שעברה השתפרה (עוד נגיע גם לאלו שלא). דאלאס בנתה קבוצה ל-3 שנים סביב דירק נוביצקי, צ’נדלר פרסונס ומונטה אליס, וביחד עם טייסון צ’נדלר ואוסף האקדחים של ריימונד פלטון, זה יכול להיות מעניין מאוד. מכיוון שהמאבס בנו רק תוכנית תלת שנתית, לא היה אכפת להם לתת אובר פיי לפרסונס שהוציא את יוסטון מהשוק. כך הם גם החלישו יריבה ישירה וגם התחזקו בעמדת הסמול-פורוורד.

הרוקטס מסתכלים על חוזים מנקודת מבט אחרת מהמאבריקס, מנקודת מבט של נכס, והאם אפשר יהיה לסחור בו בעתיד. דאלאס פשוט רצתה את פרסונס, בלי קשר להאם היא תוכל להעביר אותו אחר כך (זה מכניס אותה לבעיה במקרה והוא נפצע למשל), ובכך הפכה לקבוצה טיפה יותר ורסטילית ומאיימת מהקבוצה של העונה שעברה, שעשתה חיים קשים לספרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף. ביחד עם ממפיס, שתמיד חייבים לקחת אותה בחשבון, ושאר הקבוצות הגדולות בקונפרנס, המערב הולך להיות אפילו חזק יותר מבעונה שעברה.

3) אוקלהומה פספסה הזדמנות – זה כבר קיץ שני שאוקלהומה קופאת על השמרים ולא עושה מספיק כדי להפוך לקונטנדרית הברורה של הליגה. קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וסרג’ איבקה יכולים להביא את הת’אנדר עד הסוף, והם לא היו רחוקים מכך בעונה שעברה, אבל זה לא אומר שצריך לסמוך רק עליהם.

עם כל הכבוד לאנתוני מורו וסבסטיאן טלפייר, הם לא השחקנים שיעשו את ההבדל בין גמר מערב לפיינלס או בין הופעה מכובדת בגמר הליגה לזכייה באליפות, וזה לא כאילו בדראפט סם פרסטי פגע בול פגיעה. מיץ’ מקגארי יוסיף עוד קצת בשר לאחד הקווים הקדמיים העמוסים בליגה (איבקה, קנדריק פרקינס, סטיבן אדאמס, ניק קוליסון, האשים ת’אביט) ואילו הבחירה ה-29 (ג’וש יוסטיס) בכלל הולכת לשחק בדי-ליג באקט קמצני משהו של הת’אנדר.

זה היה הקיץ בו הת’אנדר היו צריכים לעשות צעד קדימה, לנפנף באחת מבחירות הדראפט שלהם ולשנורר עוד שחקן רוטציה איכותי. אם הבחירה ה-56 ואוון פאקינג פורנייה היה מספיק כדי לגרות את אורלנדו לשלוח את ארון אפללו לדנבר, למה הת’אנדר לא הציעו את ג’רמי לאמב והבחירה ה-29 תמורתו? למה בשוק שמוצף ברכזים מחליפים הם התפשרו על שחקן שלא שיחק למעלה משנה? ושגם לפני זה הוא לא היה הראשון שבוחרים כשעושים כוחות בשלוש על שלוש?

מה יהיה פרסטי?

כל זה מתרחש בזמן שברקע הדיביזיות מתחילות לנוע בעודן ממתינות לתותחים שירעישו בקיץ 2016, בו קווין דוראנט הופך לשחקן חופשי. אבל במקום לשפר את הקבוצה ולהפוך כל ספקולציה כזו כמו KD TO DC למגוחכת, הת’אנדר קפאו במקום, וכעת, כמו שדוראנט אמר בעצמו, לכו תדעו מה יהיה בעוד שנתיים.

בינתיים, הספרס ימשיכו להיות הקבוצה הכי טובה במערב. הנה מנטרה יותר שחוקה מ”שקט יענה בשקט”.

4) שיקאגו דווקא ניצלה הזדמנות? – אחרי יותר מדי קיצים שבהם תהינו האם הבולס הם לא One guy away, הקיץ הם החליטו לעשות מעשה ולשדרג את הסגל. השאלה היא האם הם עשו זאת נכון?

פאו גאסול הוא עדיין אחד הביג-מנים המוכשרים בליגה, ניקולה מירוטיץ’ אמור להיות סטרץ’ פור אימתני וגם דאג מקדרמוט יתן לקבוצה של טום ת’יבודו מימד של קליעה שלא היה לה בשנים האחרונות. אלא שכל זה מעמיס על עמדות הפורוורד. תיבס יצטרך למצוא דרך לחלק את הדקות בין כולם, כאשר גם טאג’ גיבסון כמובן נמצא בתמונה. לפי ההיסטוריה של ת’יבודו וחלוקת דקות לשחקני הרוטציה הבכירים שלו, יהיה מעניין לעקוב אחרי הסטוריליין הזה.

מצד אחד, אלו צרות של עשירים והבולס בהחלט עשו נכון כשחיפשו לחזק סגל שבאמת לא נראה שחסר לו הרבה כדי ללכת עד הסוף במזרח, אלא שהחיזוק הוא לא מאוזן. לשיקאגו עדיין חסר עוד שחקן בקו האחורי שאפשר לסמוך עליו לצד דרק רוז (שגם עליו אי אפשר לסמוך מי-יודע-מה בימינו) והיה אולי נכון מצידם ללכת בכיוון טיפה אחר. אולי הם היו צריכים פשוט להשאיר את גארי האריס אצלם בערב הדראפט ולא ללכת על מקדרמוט? אולי הם היו צריכים לחשוב בפרי אייג’נסי על שחקן כמו גרייוויס ואסקז ופחות על פאו גאסול? אולי גם הם היו צריכים לחשוב על חבילה צנועה שהייתה מנחיתה אצלם את ארון אפללו?

בסופו של דבר, הבולס יהיו קבוצה טובה יותר העונה מהקבוצה הלוחמת אך חסרת הכשרון של השנתיים האחרונות, אבל יכול להיות שהם פספסו הזדמנות להיות הרבה יותר טובים ולתפוס הובלה בקונפרנס החלש. בזמן שעסקת קווין לאב לקליבלנד נראית סגורה הרמטית כמו ברוס חדש של 7.62 (אוי, המילואים דפקו אותי הא?) נראה שהבולס פספסו את הרכבת שלהם קצת.

5) הניקס משפרים עמדות – חייבים להודות, פיל ג’קסון נותן עבודה בתפוח הגדול. הניקס שלו אמנם לא יסתערו על המזרח העונה, אבל יתכן מאוד שהם יגיעו לפלייאוף, ולא פחות חשוב מכך, יתכן מאוד שהם יהיו הקבוצה הכי אטרקטיבית בקיץ הבא, בו כמות השחקנים החופשיים מהשורה השנייה גדולה יותר (ראג’ון רונדו, מארק גאסול, למרקוס אולדריג’ ואחרים).

לפני הכל, הניקס לא מצמצו בכל תהליך הפרי אייג’נסי של כרמלו אנתוני ובסופו של דבר יצאו מנצחים, למרות שהם שילמו לו קרוב למקסימום, מה שהולך להיראות קצת פחות טוב בעוד 3-4 שנים. עם זאת, מלו הוא אבן פינה, בסיס טוב להתחיל ממנו וכעת ג’קסון יכול להפעיל את קסמי הזן שלו ולהתחיל ולבנות סביב מלו את הקונטנדרית שהוא הבטיח. שחקנים כמו טים הרדוואי וקלנתוני ארלי (שנבחר בסיבוב השני ע”י הניקס והראה ניצוצות בליגת הקיץ בוגאס) כנראה יהיו חלק מהתהליך הזה, כל השאר צריכים להתחיל לבדוק את חשבון הטוויטר של אדריאן ווז’רנובסקי ולהתחיל לדאוג.

למעשה, הניקס כבר התחילו להתכונן לעונה הבאה. אם תהיה הצלחה העונה והקבוצה תשתחל לפלייאוף (חמישייה של חוזה קלדרון, הרדוואי, אימן שומפרט, כרמלו וסמואל דלמברט מסוגלת לעשות זאת במזרח), מה טוב. אם לא, זה אומר בחירת דראפט גבוהה יותר ב-2015 (כן, הניקס שמרו על בחירת הדראפט של עצמם. כנראה יום הדין מתקרב) ועוד כח משיכה לקבוצה כח המשיכה הטבעי הגדול ביותר.

6) יוסטון אכלה אותה – הפרי אייג’נסי הוא משחק סכום אפס. בניגוד למבצע בעזה, בו נדמה כי שני הצדדים מפסידים, האוף סיזון של ה-NBA בהגדרה הוא משחק של מנצחים ומפסידים, ובעוד קבוצות כמו קליבלנד ושיקאגו ואחרות יכולות לראות את עצמן כמנצחות, אין ספק שהמפסידה הגדולה של הקיץ הזה היא יוסטון.

עם זאת, קשה לגלות אמפתיה כלשהי כלפי דריל מורי וחבורתו, בעיקר כי הם הביאו את זה על עצמם. המרדף הסמי-נואש אחרי כוכב שלישי לצד ג’יימס הארדן ודווייט האוורד הביא אותם לבצע שורה של מהלכים שבסופו של דבר השאירו אותם קרחים מכאן ומכאן. הרי גם אם בסופו של דבר כרמלו אנתוני או כריס בוש היו מגיעים לטקסס, לא בטוח שויתור על עומר אשיק, ג’רמי לין, צ’נדלר פרסונס ובחירת דראפט בסיבוב הראשון היו שווים את זה. עדיין היה צורך למלא את החורים בסגל. עדיין היה צורך בעוד אופי עבור הקבוצה הזו. הבעיה שהיא שבוש/מלו לא הגיעו, והרוקטס נאלצו להסתפק בטרבור אריזה. איך זה נגמר בפעם הקודמת שמורי נתן לאריזה חוזה ארוך טווח, כולנו זוכרים.

הרוקטס היו יכולים לשמור על הסגל שלהם מהעונה שעברה, אבל הם ניסו לקפוץ מעל הפופיק. זה היה הימור, שלטעמי, גם אם היה מצליח לא היה הופך אותם לקונטנדרים, ואילו עכשיו, כשהוא לא הצליח, הופך את כל הסיטואציה לבעייתית יותר. הרבה יותר מעמסה תוטל על הארדן והאוורד, שני שחקנים שלא הוכיחו עד כה בקריירות שלהם יכולת גבוהה בהתמודדות עם מעמסות. כל זה מוביל למסקנה הבלתי נמנעת שבמערב הקשוח, אם יש קבוצה כלשהי מבין השישייה המובילה שנמצאת בסכנת הדרדרות ממשית, זו יוסטון.

7) אינדיאנה מאבדת גובה – עוד לפני הפציעה של פול ג’ורג’ היה ניתן להרגיש שהפייסרס מזייפים באוף-סיזון הזה. הם לא הצליחו לשמור על לאנס סטפנסון למרות שהוא לא קיבל הצעה דמיונית משארלוט (היא הייתה טיפה יותר גבוהה ממה שהפייסרס הציעו, כנראה מה שהכריע היה אורך החוזה. עוד נגיע גם לזה), הם לא חיזקו את הקבוצה מספיק (סורי רודני סטאקי) ולא טיפלו בבעיית הרכז של הקבוצה.

אבל עדיין היה להם את פול ג’ורג’, ועדיין היה להם איזשהו כח מעצם העובדה שהם היו הקבוצה הטובה בליגה למשך חצי עונה בשנה שעברה. אלא שאז התמנון ניסה לחסום את ג’יימס הארדן במהלך אימון של נבחרת ארה”ב והכל התחרבן. מקבוצה מובילה בקונפרנס המזרחי אינדיאנה הפכה להיות קבוצה שספק אם תצליח להגיע לפוסט-סיזון, וכעת, קצת כמו שיקאגו אחרי שדרק רוז נפצע, הכל נמצא On hold אצל הפייסרס.

האם כעת מנסים בכח לשמור על המקום בצמרת המזרח? או שאולי מפוצצים את החבילה ומנסים לשפץ את הסגל כך שכשג’ורג’ יחזור זו תהיה קבוצה מאיימת יותר? אלו שאלות חשובות ולגיטימיות שלארי בירד ואנשיו ישצטרכו לענות עליהן, וסימני השאלה הגדולים ביותר הם סביב דייוויד ווסט ורוי היברט. ווסט הוא כבר לא שחקן צעיר ויהיו הרבה קונטנדריות שיכולות להרוויח מנוכחותו (יוסטון היא דוגמא לאחת מהן) אם הוא יגיע אליהן בטרייד. מהלך שכזה ישלח את הפייסרס לתהליך של בנייה מחודשת, ויהיה מעניין לראות אם הם יחליטו לזרוק את המגבת ולנסות לנצל את הפציעה של ג’ורג’ כדי ללחוץ על כפתור הבנייה מחדש, ולכן סוגיית רוי היברט היא אפילו יותר מעניינת.

ווסט הוא שחקן של קונטנדריות, הוא שחקן של מעמדים גדולים, אבל הוא בר-החלפה, ועבור קבוצה שלא הולכת לפלרטט עם השלבים המאוחרים של הפלייאוף, הוא טרייד צ’יפ. עם זאת, היברט הוא שחקן מסוג אחר. היברט הוא זן נדיר בליגה, הוא שחקן שגורם לקבוצה שממול להגיב, הוא שחקן שיכול לשנות כיוון של סדרה בעזרת מיס-מץ’ אחד, וויתור עליו יהיה הודאה בכך שהפייסרס לא רק מחפשים בנייה מחדש, אלא הם מחפשים שינוי קונספציה לגמרי. לטעמי, זה לא כדאי להם. היברט הוא עדיין סנטר יחיד במינו בליגה שאפשר לבנות ביחד איתו קבוצה מנצחת, אבל אם הם כן חושבים שזה כדאי להם, אז מהר מאוד להתקשר לריאן מקדונו ולהציע אותו בתמורה לאריק בלדסו. זה יכול להיות מהלך שיהיה טוב לשני הצדדים.

8) האמצע במזרח הופך מדליל לסמיך – וושינגטון, שארלוט, טורונטו, אטלנטה, מיאמי. המזרח עדיין חלש מסורתית מול המערב, וגם העונה יהיו בו סביר להניח רק שתי קבוצות לגיטימיות (שיקאגו וקליבלנד), אבל הפערים בין שתי הקבוצות הללו לקבוצות הדרג השני יהיו קטנים יותר, וזה טוב לליגה.

וושינגטון הביאה וטרן-פאוור בדמות פול פירס ושמרה על 80% מהחמישייה שלה בעונה שעברה (עדיין היא תתחרט על הארכת החוזה של מרצין גורטאט עוד 3 שנים), ההורנטס התחזקו עם סטפנסון ובחירות דראפט מעניינות, טורונטו שמרו על קייל לאורי וצפויים להיות כח מרכזי גם העונה, ההוקס מקבלים בחזרה את אל הורפורד ואחרי שהפתיעו את עצמם אפילו בסיבוב הראשון של הפלייאוף שנה שעברה, אולי נראה מהם איזושהי התקדמות (למרות שהם גמגמו באוף-סיזון). מיאמי אמנם איבדה את לברון, אבל עדיין יש לה את בוש, דוויין ווייד וגם את לואל דנג, כך שאפשר לסמן אותה כבאנקר בפלייאוף.

תוסיפו לכל זה את הפייסרס, שעם ההגנה שלהם לא יוכלו להפסיד יותר מדי משחקים, את ברוקלין, שעם החזרה של ברוק לופז מהפציעה וההגעה של ליונל הולינס ימשיכו להיות רלוונטים, ואת הרוחות החדשות שמנשבות מכיוון המדיסון סקוור גארדן, ויש הרבה מאוד סיבות לאופטימיות במזרח. אמנם הקרם של הקונפרנס הוא עדיין לא ד-לה-קרם, אבל הוא כנראה יהיה אכיל, בניגוד לשנה שעברה.

9) כולם מחכים לחוזה הטלוויזיה החדש – בסוף 2016 או 2017 צפוי להיחתם חוזה הטלוויזיה החדש של ה-NBA, שאמור להקפיץ את ההכנסות של הליגה וכתוצאה מכך גם את תקרת השכר ואת המשכורות של השחקנים. ב-2017 גם כנראה יחתם הסכם CBA חדש, שישפיע שוב על כל מבנה השכר של הליגה.

למה זה מעניין? כי זה משפיע כבר עכשיו על איך החוזים נבנים. לברון לא התחייב לחוזה ארוך טווח בקליבלנד כי הוא רוצה לחתום מחדש עוד שנה או שנתיים ולמקסם את החוזה שלו. לאנס סטפנסון העדיף להיות שחקן חופשי עוד 3 שנים במקום עוד 5 ולשמור לו את האופציה להרוויח כסף גדול כשההכנסות יקפצו. קיץ 2017 הוא כמו רמזור רחוק מאוד על קצה האוטוסטרדה שעליו נוסעת הליגה, אבל כבר מעכשיו מתחילים לשים לב אליו. ויהיה מרתק לראות איך הרמזור הזה ישפיע על האוף-סיזון של 2015 ו-2016, כאשר מערכת השיקולים תהפוך להיות מורכבת אף יותר.

כשמוסיפים לזה את העובדה שהכלכלה האמריקאית עדיין מנסה להיחלץ מכל המשברים הפיננסיים שאפפו אותה במילניום הנוכחי, ולא מן הנמנע שנזכה לראות עוד משבר פיננסי גדול בשנים הקרובות (כמה כבר הבנק הפדרלי יכול להזרים כסף לשוק המניות והאג”חים דרך ההרחבה הכמותית?) שיתכן וישפיע גם על הליגות המקצועניות, זה הולך להיות סטוריליין מרתק מאוד, שכדאי מאוד לשים אליו לב בשנים הקרובות.

10) אפילוג – כל כך הרבה קרה בחודש האחרון, והרגשות והתחושות שלי עברו כמעט את כל הספקטרום, ועדיין זה תענוג גדול לחזור לפה, לבלוג, לפיסת האסקפיזם שלי, לשכוח קצת מהצרות והטילים והרעשים והצבע אדום והטנקים והלימודים והמבחנים והבלאגן ולדבר על שטויות כמו הרסטריקטד פרי אייג’נסי של גרג מונרו או על זה שדייוויד בלאט הוא הבן אדם הכי בר מזל בעולם. אני מקווה שאתם נהנים מזה לפחות כמו שאני נהנה מזה, ומקווה שלא יהיו עוד היעדרויות ארוכות שכאלה.

סוף שבוע נעים ושקט.

#קוויןדוראנט #קוויןלאב #דרקרוז #פולגורג #גיימסהארדן #לברוןגיימס