אני בדרך כלל לא נוטה לנתח סדרות אחרי משחק 1. בדרך כלל לוקח שלושה או ארבעה משחקים עד שיש מספיק בשר בסדרה, אבל המשחק הראשון בין סן אנטוניו ליוסטון היה כל כך חריג, כל כך א-נורמלי שהוא מחייב סטייה מהמוסכמות.
לכאורה, המשחק הזה הוא תבוסה שכבר ראינו כמוה בעבר. קבוצת החוץ תופסת יום מטורף מהשלוש (22 מ-50, 44%), קבוצת הבית לא מצליחה לחבר שתי מסירות והמשחק בורח להם מבין הידיים. סביר להניח שבמשחקים הבאים הרוקטס יתקררו קצת והספרס לא יהיו כל כך חסרי אונים. סביר להניח שלמרקוס אולדריג’ יקלע יותר מ-4 נק’, סביר להניח שדני גרין יקלע יותר טוב מ-22% מהשלוש ושהספרס לא יספגו כמעט 20 נק’ מאיבודים.
עם זאת, יש תחושה שהמשחק אתמול לא היה סתם תבוסה. זו הייתה קריאת השכמה לספרס. מאז האליפות ב-2014, הספרס הודחו בפלייאוף בידי הקליפרס ב-2015 ובידי הת’אנדר ב-2016. במקרה של הקליפרס הם הוכרעו בעקבות תצוגות ענק של כריס פול ובלייק גריפין (וגם אוסטין ריברס!) ובמקרה של הת’אנדר הם הפסידו לווסטברוק ודוראנט בשילוב עם האורך של הת’אנדר והעוצמה שלהם מתחת לסלים. הם הפסידו את הסדרות הללו, אבל אלו היו הפסדים מכובדים, לקבוצות שנתנו תצוגות כדורסל עילאיות או כאלה שפשוט היו להם כלים ייחודיים שלספרס לא הייתה להם תשובה (כמו ריבאונד ההתקפה של הת’אנדר). במקרה של יוסטון, מדובר במשהו אחר.
יוסטון מציגה אסטרטגית כדורסל שונה לגמרי מזו של הספרס. זה לא רק השלשות. הרוקטס משחקים נמוך ומהר, הם מגיעים לפואנטות שלהם בהתקפה מהר והם לא מפסיקים לרגע. קאפלה יוצא, ננה נכנס. בברלי יוצא, גורדון נכנס. הארדן יוצא, לו וויליאמס נכנס. המכונה לא מפסיקה לעבוד לרגע. כל הזמן לרוץ, כל הזמן לחפש את השלשה הפנויה, כל הזמן לתקוף ולגרום ליריב לעמוד על רגליו האחוריות. הספרס של העונה הנוכחית היא קבוצה שונה בתכלית. הם משחקים לאט, הם משחקים עם 2 גבוהים סמי-מסורתיים כמעט כל הזמן, והסגל שלהם הוא לא הומוגני כמו של הרוקטס. מה שפאטי מילס עושה מאנו ג’ינובילי לא יכול לעשות. מה שדני גרין עושה ג’ונתן סימונס לא יכול לעשות. מה שפאו גאסול עושה דוויין דדמון לא יכול לעשות. הם לא יכולים לשחק באותה שיטה כל 48 הדקות כמו שהרוקטס עושים, והתנגשות הסגנונות הזו הורגשה היטב במשחק הראשון.
ההבדל הזה באסטרטגיות בא לידי ביטוי בעיקר בכמות הגבוהים ובריווח על הפרקט. זה בעצם המיקרוקוסמוס של השוני בין הקבוצות. כל עוד הספרס משחקים עם שניים מבין אולדריג’/פאו/לי/דדמון על הפרקט ההגנה של יוסטון מצופפת את הצבע בצורה שהופכת את החדירה לחוף נורמנדי לחוויה נעימה. אם טוני פארקר או מאנו ג’ינובילי על המגרש, הריווח הופך להיות עוד יותר בלתי אפשרי. אפשר לבקש מלמרקוס אולדריג’ לעשות יותר במצבים האלה. הוא באמת מאכזב עד כה בפלייאוף וגורם לכולנו לשכוח שלפני 3 שנים, במדי פורטלנד, הוא כתש את יוסטון בסיבוב הראשון ונראה בלתי ניתן לעצירה עם 89 נק’ בשני המשחקים הראשונים של אותה סדרה, בדרך לניצחון מפתיע משהו של הבלייזרס עם הסל הענק ההוא של דמיאן לילארד. איפה השחקן ההוא ואיפה אולדריג’ של היום?
אבל הטענות כנגד אולדריג’ שצצות עכשיו כפטריות אחר הגשם הן לאו דווקא מדויקות, הטענות צריכות להיות מכוונות אל פופוביץ’, שהתעקש לשחק עם 2 גבוהים. וכשאתה מתעקש ואין לך מספיק ריווח, אל תתפלא שההתקפה שלך נראית ככה ולהגנה אין בעיה להשאיר 4 שחקנים בצבע כמעט כל ההתקפה.
אבל הבעיות בהתקפה בטלות בשישים לעומת הבעיות האסטרונומיות שההרכבים הללו מייצרים בהגנה. כשיוסטון משחקת סמול-בול וסן אנטוניו דבקה בביג-בול שלה, זה משאיר את אחד הגבוהים של הספרס על טרבור אריזה, ובמשחק הראשון אריזה לא התבייש לנצל את המיס-מאץ’ הזה, והלך לסל אפילו פעם אחת (והקפיץ!) על פאו גאסול.
אפשר להתווכח האם הציוות של הגבוהים שפופ בחר בו הוא נכון, או שאולי היה מקום לתת יותר דקות לדוויין דדמון, שהוא יותר נייד בהגנה וגם מגן על הטבעת טוב יותר מפאו או דייוויד לי, אבל לטעמי הויכוח צריך להיות האם בכלל הוא צריך להמשיך עם 2 גבוהים על הפרקט. בדקות האחרונות של הרבע הראשון פופ העמיד הרכב של פאטי מילס, דני גרין, קוואי, ג’ונתן סימונס ופאו. לטעמי, זה היה ההרכב הכי טוב של הספרס כל המשחק. הוא הגיע לזריקות נוחות בהתקפה ובהגנה הרוקטס הצליחו לעשות סלים רק משלשה קשה של הארדן עם יד על הפנים ואחרי איבוד של פאו. אלו היו הדקות היחידות במשחק שהספרס היו קרובים לנצח אותן.
אם דדמון או אולדריג’ משחקים עם ההרכב הזה אפשר להחליף כמעט כל פיק-אנד-רול. אפשר גם לנסות את דאביס ברטאנס במקום ג’ונתן סימונס בהרכב הזה, למרות שאיזשהו קול בראש שלי אומר שאם ברטאנס או סימונס הם התשובות שלך למשהו, אתה כנראה שואל את השאלה הלא נכונה. ועדיין, הרכבים כאלו מרגישים כמו פתרון נכון יותר לאור היריבה.
אף פעם לא שאלתי אותו את זה, אבל אני מניח שפופוביץ’ לא אוהב לשחק סמול-בול. ההתנהגות שלו די מעידה על כך. אני מניח שהוא גם לא אוהב לשחק סמול-בול כתגובה למה שהיריבה שלו עושה. אני מניח שהוא לא אוהב להיות המגיב בסדרה שכזו, אבל לפעמים המציאות מכריחה אותך לעשות דברים שאתה לא אוהב. הספרס ככל הנראה לא ינצחו את הסדרה הזו עם 2 גבוהים. פאו ודייוויד לי נראים כמו שחקני עבר מול המהירות של יוסטון ואין להם אף מצ’-אפ נוח. נראה שהסיכוי היחיד של הספרס זה ללכת עם אולדריג’ כסמול-בול סנטר ולהתאים את עצמם להרכבים שהרוקטס מעמידים על הפרקט.
זה גם לא בטוח יעבוד. לספרס אין מספיק שחקני כנף איכותיים כדי להעמיד הרכבי סמול-בול איכותיים לאורך זמן (ע”ע מה שאמרתי על סימונס וברטאנס לפני שתי פסקאות בדיוק) ועוד לא התחלנו לדבר בכלל על הארדן.
אנחנו אוהבים לדבר על לברון ג’יימס כמלכה בלוח השח-מט, מי שיש לו את סט הכלים המושלם. גם ראיית משחק, גם קבלת החלטות, גם יכולת מסירה, גם כח. החבילה השלמה. הארדן הוא הדבר הכי קרוב שיש לכך. הוא מקבל החלטות במהירות של פורמולה 1 ואין לו אף חולשה במשחק ההתקפי שלו. בימים כמו אתמול, כאשר הוא לא מאבד המון כדורים, הוא קטלני, ובמשחק הראשון נראה שהספרס לא ממש ידעו איך לאכול את זה.
הם ניסו באמת הכל.
חילוף בפיק-אנד-רול? אין בעיה.
הולכים מעל החסימה? סגור.
מביאים שומר שלישי שיחסום את הצבע? קלי קלות.
הארדן מעניש ביעילות את ההגנה על כל החלטה שהיא לוקחת וזה בעצם מוביל להבנה שאי אפשר למנוע ממנו להיות יעיל בפיק-אנד-רול, אלא רק לצמצם את היעילות שלו. זו הבנה חשובה והיא תוביל כנראה לכך שהספרס לא ינסו 7000 אסטרטגיות שונות בהגנה עליו, אלא ינסו לתעל אותו למקומות ספציפיים. האם זה יהיה ה-Show (מיני-דאבל טים שמוביל לזריקה של ריאן אנדרסון מחוץ לקשת, דוגמא בסרטון למטה)? או שאולי הם בכלל ילכו מתחת לחסימה ויאתגרו אותו לנצח אותם עם שלשות תוך כדי תנועה?
המשחק הראשון בסדרה הזו היה פוקח עיניים. אחרי שנים שבהן התרגלנו לראות את הספרס יוזמים ומחדשים כאילו היו האלון מאסק של ה-NBA, הם לפתע נראו מיושנים וארכאיים. בדו-קרב הסגנונות הזה אין ספק שהמורי-בול העיף את הסנוקרת הראשונה. כעת נותרו שתי שאלות מעניינות לקראת המשך הסדרה:
האם פופוביץ’ ישנה את האסטרטגיה שלו ויצמצם את הדקות של ההרכבים עם 2 הגבוהים לטובת הרכבי סמול בול?
איך פופוביץ’ יחליט להגן על הארדן בפיק-אנד-רול? או יותר נכון, מה האסטרטגיה ההגנתית שהוא מאמין שתגרום לו הכי פחות נזק?
אם פופ יענה נכונה על השאלות הללו (לטעמי התשובות צריכות להיות כן וחילופים בפיק-אנד-רול כל הזמן, גם עם למרקוס) זה, ביחד עם איזושהי התעוררות של למרקוס והמשך ההתפוצצות של קוואי בפלייאוף הזה, עלול לתת לספרס סיכוי לחזור לסדרה ולנצח. אחרת, נראה לי שבפעם השלישית ברציפות הם יאלצו לראות את הגמר האזורי מהבית.
Comentários