חיפוש
  • yuvaloz55

רודפים אחרי הרבה יותר מטבעת – קווין דוראנט

אני זוכר את הרגע הזה בדיוק. זה קרה בסדרת הגמר של 2012 בין אוקלהומה למיאמי. הת’אנדר הגיעו אחרי ארבעה ניצחונות רצופים על הספרס המנוסים בעוד מיאמי שרדה את הסדרה המדהימה מול בוסטון שנמתחה לשבעה משחקים. הלך הרוח באותם רגעים היה שהת’אנדר הם הפייבוריטים בסדרה, שלקבוצה הצעירה והמלהיבה הזו בראשות דוראנט-ווסטברוק-הארדן יש את כל הכלים להתמודד עם לברון וחבריו בדרכם להשתלט על הליגה בעשור הקרוב, ובמשחק הראשון זה באמת נראה כך. למרות תצוגה לא משכנעת הת’אנדר יצאו עם הניצחון, אבל זה היה הסוף.

עד אותו רגע קווין דוראנט ולברון ג’יימס היו Neck and Neck במירוץ לתואר השחקן הטוב בעולם. לשניהם עדיין לא היו אליפויות וכל אחד מהם הציג קייס אדיר לגבי מי טוב יותר. הם ייצגו את היריבות הגדולה הבאה של הליגה. לברון, עם משחק האול-אראונד המדהים שלו והיכולת שלו להשתלט על משחקים בצורה אבסולוטית ודוראנט, עם הקליעה המושלמת שלו והגודל שלו, שכמעט ואין לו מצ’-אפ בעולם. זה היה אמור להיות קרב שווה, אבל בארבעת המשחקים הבאים לברון הראה שהוא בספרה משלו ואסף את הטבעת הראשונה שלו, וכך השאיר את דוראנט מאחור. לא נורא, חשבנו, קיי-די עוד יחזור לשם, בוגר יותר, שלם יותר, וייקח את הטבעת. הרי גם לברון היה צריך ליפול לפני שלקח אליפות.

מאז חלפה שנה, הארדן עבר ליוסטון בטרייד הגרוע בהיסטוריה (מבחינת אוקלהומה כמובן), ווסטברוק נפצע לראשונה בקריירה בזמן הכי לא מתאים ולפתע הת’אנדר נתקעו. צעדו במקום. וב-NBA כאשר אתה עומד במקום, אתה בעצם הולך אחורה. הקבוצה שהייתה אמורה להיות התשובה המערבית למיאמי הובכה פעמיים במהלך העונה הסדירה מול האלופה שבדרך ומסביב צמחו יריבות שלא דופקות חשבון לדוראנט וחבריו, ואחת מהן, ממפיס, ממש כתשה את הת’אנדר בחצי גמר המערב בחמישה משחקים.


בינתיים אין לו יותר מדי סיבות לחייך. קווין דוראנט


עד אותו רגע בו לברון ודוראנט היו, לפחות בעיני הציבור, שווים במעמדם, דוראנט היה עם מומנטום אדיר. בכל עונה הוא השתפר, בכל עונה הקבוצה מסביבו צעדה קדימה. ב-2010 הם הצליחו להפריע ללייקרס בסיבוב הראשון, ב-2011 הם כבר הגיעו עד לגמר המערב, שם דירק נוביצקי היה גדול עליהם, וב-2012, כאמור, הם כבר הגיעו לבמה הגדולה מכולם. אבל שם המומנטום נעצר. כמובן שהטרייד על הארדן היה הקטליזטור לעצירת המומנטום, אבל כל ההסתכלות שלנו על הת’אנדר השתנתה באותה שנה.

העונה הזו היא משמעותית עבור דוראנט כדי לדעת איך הוא מייצר לעצמו את המומנטום מחדש. הדמעות על עזיבת הארדן כבר התייבשו, והגיע הזמן לחזור לכבוש את המערב, ואת הליגה כולה, אבל האם אוקלהומה בכלל מסוגלת לעשות זאת? האם דוראנט מסוגל להוביל אותה לתואר עם קבוצה חלשה יותר מזו שהייתה לו בשנה שעברה, בטח ובטח מזו שהייתה לו לפני שנתיים, ועם אחד הקונפרנסים הכי חזקים ושוויוניים מזה שנים?

נתוני הפתיחה לא מעודדים. ראסל ווסטברוק עדיין לא התאושש מהפציעה וצפוי להחמיץ את החודש הראשון של העונה (בו הת’אנדר פוגשים את הקליפרס פעמיים, את הווריורס פעמיים ואת הספרס), סרג’ איבקה השתפר, אבל עדיין לא מספיק ורסטילי בשביל השחקן השלישי הכי טוב בקונטנדרית וקנדריק פרקינס נמצא בנקודת שפל של איזושהי קריירה אי פעם (בפלייאוף האחרון היה לו מדד PER שלילי, ואותה כמות איבודים (24) כמו נקודות לאורך כל הפלייאוף). בנוסף, הת’אנדר לא התחזקו בקיץ לאור הפחד המצמית ממס המותרות, אותו מס שדחף אותם להיפטר מהארדן באותו טרייד ארור.


הביג 3 התנדפו, וכעת דוראנט נותר לבד עם הרבה מה להוכיח


כך שאם מסתכלים על הסגל של הת’אנדר, ישנו את רג’י ג’קסון החביב, שצפוי לתת אנרגיה מהספסל ואולי אפילו ייתן פייט על תואר השחקן השישי, וישנו ג’רמי לאמב הנחמד, שאולי יקבל כמה הזדמנויות בניגוד לשנה שעברה, וישנו ת’אבו ספולושה, שייתן את התפוקה הת’אבו ספולושית שלו, אבל בסופו של דבר, הסיבה היחידה שאוקלהומה נמצאת בכלל בדיון על מיהי הקבוצה הטובה במערב לצד הספרס, הווריורס, הרוקטס, הקליפרס והגריזליז היא קווין דוראנט.

דוראנט מגיע לעונה הזו עם המון מה להוכיח. אחת הטענות נגד דוראנט היא שהוא לא מנהיג כמו לברון או כריס פול, שאין לו את הקילינג אינסטינקט, שהמנהיג האמיתי של הקבוצה הוא בעצם ראסל ווסטברוק, עם האופי הנשכני והלוחמני יותר. בסדרת חצי הגמר מול הגריזליז הוא נותר בודד במערכה בפעם הראשונה בקריירה שלו, והתקשה להתמודד. הוא אמנם קלע את הג’אמפ שוט המנצח בגיים 1, אבל כולם יותר זוכרים את ה-0 מ-5 בהארכה בגיים 4 ואת החטאת העונשין שקדמה להם. העונה, לאור ההיעדרות של ווסטברוק בתחילת העונה, תהיה לו הזדמנות להתאמן בלקחת את הקבוצה עליו ולא להסתמך על ווסטברוק יותר מדי.

עם ווסטברוק או בלי ווסטברוק, דוראנט חייב לתת עונה מהאגדות כדי שאוקלהומה תמשיך להיות הטים-טו-ביט במערב. מסביב היריבות התחזקו, הבטחון של הקבוצה התערער אחרי ההפסד בפלייאוף והסגל פחות טוב מהעונה שעברה. על מנת שהת’אנדר לא ידחקו לשולי הדרך, זה הזמן של דוראנט לתפוס את ההגה ולתת גז, כי עם כל הכבוד לטים דאנקן, טוני פארקר, כריס פול, בלייק גריפין, ראסל ווסטברוק, ג’יימס הארדן, דווייט האוורד, סטפן קרי וזאק רנדולף, הוא השחקן הכי טוב במערב, והגיע הזמן שלא רק נדע את זה, אלא גם נרגיש את זה.


האם דוראנט יכול לחזור להתחרות בלברון על תואר השחקן הטוב בעולם?


העונה הזו זה הזמן של דוראנט לחזור לאותו מקום בו היה לפני קצת יותר משנה, לחזור לדיון על מי יותר טוב, הוא או לברון. הרי מבחינת פוטנציאל אין ספק שלדוראנט יש את היכולת לעקוף את לברון בסיבוב, הוא גבוה יותר, קולע יותר טוב, לוקח יותר ריבאונדים. אבל האם הוא מסוגל לעשות את זה? האם יש לו את היכולת להבדיל את עצמו משאר הסופרסטארים של הליגה ולהציב את עצמו על במה אחת ביחד עם לברון? בעונה הזו אנו נגלה.

במקרה של דוראנט, לאליפות העונה תהיה משמעות אדירה. היא תהפוך אותו לאחד השחקנים הצעירים ביותר שמובילים קבוצה לתואר (רק בן 25 היום), אבל לא פחות חשוב, היא תהפוך אותו שוב למועמד ראוי לתואר השחקן הטוב בעולם, אולי אפילו מועמד מוביל. בניגוד לכריס פול, הסיטואציה לא עושה חסד עם הדוראנטולה, והוא יצטרך להתמודד עם מאמן שהגיע לתקרה שלו, ג’נרל מנג’ר שקפא על השמרים וסגל בעייתי משהו, אבל אם הוא יצליח, זה הולך להיות הסיפור של השנה.

#קוויןדוראנט #גיימסהארדן #ראסלווסטברוק #לברוןגיימס #סרגאיבקה

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com