חיפוש
  • yuvaloz55

שקיעתה של הזריחה

נתחיל בחידה. חוץ מהחמישייה הפותחת של גולדן סטייט, מיהו השחקן עם נתון ה-Net Rating הטוב בליגה?

אני מזהיר מראש, התשובה היא לא ממש סקסית וגם לא ממש אומרת יותר מדי. נתון Net Rating של שחקן בודד הוא, מטבעו, יותר תנודתי מנתון Net Rating של קבוצה של חמישה שחקנים, אבל עדיין, לאורך זמן, יש איזושהי משמעות לנתון הזה, לפחות בתור נקודת השוואה.

ובכן, התשובה הכה לא מספקת היא כריס פול עם 14.3+.

יש כמה סיבות שהתשובה הזו לא מספקת. הסיבה הראשונה היא שאנחנו יודעים כמה כריס פול טוב. הוא כבר חלק מחיינו כמה שנים טובות ונחשפנו כבר לגדולה הסטטיסטית שלו ולפוינט-גודיות שלו. אין פה שום דבר חדש. מעבר לכך, יש משהו אפילו קצת מעצבן בנתון הזה. איך לעזאזל אתה כל כך טוב סטטיסטית אבל אתה לא מצליח לתרגם את זה להצלחה קבוצתית משמעותית בפלייאוף, או אפילו בעונה הרגילה (הקבוצות של פול מעולם לא סיימו במקום הראשון בקונפרנס)? יש איזשהו דיסוננס תמידי בין הנתונים של CP3, שתמיד הראו שהוא אחד מהגדולים, לבין חדר הגביעים שלו, שנותר יתום כבר שנים.

הדיסוננס הזה מתרחב כמובן לקליפרס כמועדון. חוץ מוריאציות שונות של הרכב המוות של הווריורס, החמישייה הטובה בליגה, במונחי Net Rating, היא החמישייה של הקליפרס (15.6+), אבל עדיין הקליפרס מדשדשים אי שם במקום החמישי במערב, כשהדחה אפרורית מול יוטה ממתינה להם בסיבוב הראשון של הפלייאוף. איך זה קורה?


ההסבר המובן מאליו הוא הפציעות. כריס פול הפסיד 21 משחקים העונה, בלייק גריפין פספס 20, רוב המשחקים הללו לא היו בחפיפה כך שההרכב הטוב ביותר של הקליפרס היה זמין רק לשליש מהעונה בערך, ובשליש הזה הם באמת נראו טוב. הקליפרס פתחו את העונה בסערה עם מאזן 2-14 ואף הובילו את הקונפרנס עד שהווריורס התאפסו על עצמם. אפילו בבלוג הזה התלהבתי מההמשכיות ומתחושת הדחיפות ומהעוצמה שהקליפרס הפגינו בחודש הראשון של העונה, אלא שאז, כאמור, הגיעו הפציעות והווריורס גילו שזה די פשוט לשחק כדורסל כשיש לך את קווין דוראנט, סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין באותה קבוצה. בלון ההתלהבות שנופח סביב הקליפרס בתחילת העונה התפוצץ לו.

מאז הפתיחה המסחררת שלהם הם עומדים על מאזן משמים של 23-24 וככל הנראה יאלצו להסתדר ללא יתרון ביתיות כבר בסיבוב הראשון. רגע לפני שבלייק גריפין, כריס פול וג’יי ג’יי רדיק הופכים לשחקנים חופשיים, זה הזמן לתהות האם אנחנו לא עומדים לצפות ברגעים האחרונים של אחת הקבוצות הטובות בחצי העשור האחרון בליגה? האם אנחנו עדים לסיומה של תקופה בעיר המלאכים? האם שעון החול של דוק ריברס הולך לאזול בקיץ הקרוב?

אני יכול לנסות (ואולי אפילו להצליח) לשכנע אתכם שהתשובה היא לא. הקליפרס הם עדיין קבוצה מעולה כשכולם בריאים. יש כמה פוזשנים כל משחק שההגנה שלהם היא פשוט מחזה לעיניים, ובדוגמא למטה אפשר לראות איך החילוף בין כריס פול ללוק מבה א מוטה מתבצע ללא היסוס ושומר על רצף שמפריע לאייזיאה תומאס להגיע לנקודה שהוא רוצה להגיע אליה, הנקודה שהוא כמעט תמיד מגיע אליה. מעבר לכך בלייק מגיע להפריע בדיוק בזמן והידיים הארוכות של הנסיך לוק ביחד עם הסגירה של בלייק לריבאונד שמות חותמת על פוזשן הגנתי מושלם.


בצד השני הקליפרס תמיד היו גארי קספרוב של ה-NBA (רפרנס לשחמטאי, מי היה מאמין!). הקונספט תמיד היה פיק-אנד-רול של כריס פול עם צלילה של דאנדרה ג’ורדן לכיוון הטבעת. כח המשיכה של דאנדרה משאיר לבלייק מרחב פעולה או נותן לג’יי ג’יי רדיק את השנייה שהוא צריך כדי לקבור שלשה. לפעמים זה כל כך פשוט שאתה לא מבין איך זה לא עובד להם כל התקפה.


במקרה למעלה רדיק החטיא, אבל האיכות של הזריקה הזו זה מה שחשוב, כך שאולי אנחנו צריכים להתעלם מהמאזן ופשוט להאמין בקליפרס? הם הרי הראו לנו העונה שכשהם בריאים, הם פאקינג מסוכנים. כבר שכחנו את התבוסה שהם הנחילו לספרס בחוץ בתחילת העונה?


או הפירוק לגורמים שהם עשו לפורטלנד?


הקליפרס, כשהם בריאים, הם קבוצה לא פחות טובה מיוטה ומיוסטון ויש להם מצ’-אפ לא רע מול הספרס (כפי שראינו בסדרה האלמותית ההיא מ-2015). הבעיה היא הווריורס.

הייתה תקופה, ממש לא מזמן, שהיריבות בין הווריורס לקליפרס הייתה חיה ובועטת. ב-2014, כאשר שערוריית דונלד סטרלינג הייתה בעין הסערה, הקליפרס והווריורס נתנו לנו סדרה מעולה בסיבוב הראשון, עם שבעה משחקים ובערך 943 עבירות של כריס פול על סטף קרי. זה הסתיים בניצחון של הקליפרס על הבאזר, וכאשר הווריורס חזרו טובים יותר ב-2015 הייתה תחושה שהקליפרס, לא פחות מאוקלהומה סיטי והספרס, יהוו מכשול אדיר עבור הלוחמים.

אלא שהמציאות קצת שונה. הקליפרס ניצחו רק משחק אחד מתוך 12 מול הווריורס בשלוש השנים האחרונות והפסידו 10 רצוף. קשה להגדיר את זה כיריבות בשלב הזה. אחרי ההפסד האכזרי בנובמבר בעונה שעברה, אחרי שהקליפרס כבר הובילו ב-23 הפרש בסטייפלס סנטר, אפילו בלייק גריפין הודה בכך. “לא הייתי קורא לזה יריבות, הם הקבוצה הטובה יותר. היד שלהם על העליונה”.

העונה היתרון המנטלי של הווריורס רק גבר. ההצטרפות של KD כמובן לא תרמה לאמונה של הקליפרס ביכולת שלהם לנצח את אלופת המערב, וזה בטח לא עזר שהווריורס השפילו את הקליפרס ב-46 הפרש רק לפני חודש וחצי, וזה בוודאי לא הוסיף בריאות לסטיב באלמר לראות את הווריורס זורקים כדורי אש ברבע השלישי לפני כשבועיים בדרכם ל-50 נק’ ולקאמבק אדיר ולנצחון נוסף שקבר עוד יותר את היריבות המתה הכי גדולה של ה-NBA.


זו בעצם הסיבה שאסור לנו להאמין בקליפרס. גם אם הכל יסתדר להם והם ישחקו מושלם ויהיו מתואמים בהגנה ויעשו מט סנדלרים בהתקפה לכולם, הם עדיין לא ברמה של הווריורס. בלייק גריפין מתקשה כבר לאורך שנים מול דריימונד גרין, יש גבול למה שכריס פול יכול לעשות מול סטף ולדוק ריברס אין שום פתרון לקווין דוראנט (תכלס, לאף אחד אין). נראה שהקליפרס פספסו את ההזדמנות שלהם להוות יריבים ראויים לווריורס אי שם ב-2015, כשג’וש סמית’ עוד היה רלוונטי לחיינו והוביל את יוסטון לקאמבק הלא ברור ההוא בחצי גמר המערב.


ב”נרקוס” (זהירות, ספוילרים לפניכם) יש את השלב בעונה השנייה שלכולם ברור שפבלו אכל אותה ושזה רק עניין של זמן עד שהוא יתפס או יהרג. הוא מצליח למשוך את הזמן הזה כמה שיותר והולך לחווה של אבא שלו ומקשקש קצת עם טטה בווקי-טוקי שלו, אבל בהיעדר איזשהו צירוף מקרים לא סביר, לכולם היה ברור שזה נגמר, שאוטוטו הברון הגדול של קולומביה, מי שהיה לתקופה מסוימת אחד מעשרת האנשים העשירים בעולם, יגיע לסוף הדרך. זו התחושה שיש לי כרגע עם הקליפרס. הם היו מעולים, והם עדיין מעולים, אבל אלא אם כן יקרה משהו חריג בפוסט-סיזון, התקופה הקרובה היא תקופת הדמדומים.

בהיעדר המשהו החריג הזה, קשה מאוד לחשוב על תסריט שבו הקליפרס מצליחים לשמור על בלייק, פול ורדיק. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא האופן בו הפרי-אייג’נסי עובד. הכוכבים הגדולים של הפרי-אייג’נסי, אלו שהשוק נע לפיהם, יכולים לקחת פגישות ולקחת כמה ימים בהמפטונס כדי להחליט על עתידם. כריס פול ובלייק גריפין עונים על הקריטריון הזה ויהיו להם מספיק מחזרות. בוסטון ודנבר כבר גיששו בעבר סביב בלייק, ולשתיהן יש מספיק מקום מתחת לתקרה כדי להציע לו חוזה קרוב למקסימום. בהקשר של פול, ניו אורלינס היא האופציה הפיקנטית אבל כדאי מאוד לשים לב לספרס. יש להם יכולת לפתוח מקום לחוזה מקסימום יחסית בקלות אם פאו גאסול לא יממש את אופציית השחקן שלו או אם הם יגיעו לאיזשהו סידור עם טוני פארקר.

מנגד, ג’יי ג’יי רדיק לא עומד בקריטריון הזה ולו אין את הלוקסוס להזמין צימר ולחשוב עם הפמלייה שלו מה בא לו לעשות. הוא אמנם קלעי מחונן, אבל הוא שוטינג גארד אנדר-סייז שיהיה בן 33 בקיץ וזה יהיה החוזה הגדול האחרון שלו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לחכות להחלטות של בלייק ו-CP3, ולכן יכול להיות שהוא יקבל החלטה מוקדם יותר משניהם. ואם הוא יחליט לעזוב (שיקאגו, יוסטון ומינסוטה הן אופציות מעניינות וריאליות עבורו) למה שבלייק ו-CP3 ירצו להישאר? לקליפרס לא תהיה את היכולת לשפר את הקבוצה מבחוץ כדי להעמיד סביבם קונטנדרית. כפי שאחי, אלון, תיאר זאת בפודקאסט בתחילת העונה כשהעליתי את ההשערה הזו, זה מקרה מרתק של “המלפפון מכה את הגנן”.


קשה לבוא לדוק ריברס בטענות במקרה כזה. הוא ניסה לבנות את הקבוצה הטובה ביותר שהוא היה יכול, ורצה הגורל וכמה קילומטרים צפונה צמחה לה אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. עם זאת, גם הוא לא נקי מטעויות. הוא לא העריך מספיק את הבחירות שלו בסיבוב הראשון, וגם כשהוא לא שלח אותן בתמורה לכלום (זה הזמן להעלות מן האוב את הטרייד שבו שלח למילווקי את ג’ארד דאדלי ובחירת סיבוב ראשון ב-2017 בתמורה לקרלוס דלפינו, מירוסלב רדוליצה ובחירת סיבוב שני. הבחירת סיבוב ראשון שהוא שלח הפכה להיות החכה שבעזרתה מאסאי יוג’ירי דג את סרג’ איבקה מאורלנדו לפני כחודש) הוא לא בחר טוב (רג’י בולוק, סי.ג’יי ווילקוקס). העונה זו אולי הפעם הראשונה שהוא הצליח לבנות ספסל סביר מסביב לחמישייה שלו.

הסיפור של הקליפרס הוא סיפור קצת עצוב. מהקבוצה המקוללת של ה-NBA הם הפכו לקבוצת ה-Feel-Good-Story של הליגה כשבלייק גריפין נכנס לליגה ולאיום של ממש כשכריס פול הוצנח ב-LA, אלא שפציעות, היחנקויות בפלייאוף וקצת מזל רע מנעו מהם להגיע עד הסוף, וכעת הם ניצבים בפני צומת דרכים רציני, כשכל הסימנים מראים שהם לא יצאו מהצומת הזה עם אליפות. זו רק תזכורת לכמה זה קשה לקחת אליפות ב-NBA. אתה צריך שכל כך הרבה דברים יסתדרו לך. לפעמים, גם אם אתה פבלו אסקובר, אתה מגיע לסוף הדרך.

#גייגיירדיק #דוקריברס #כריספול #בלייקגריפין #דאנדרהגורדן

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com