©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

תחילת עונת הפרסים 2014

הפלייאוף מתקרב. הזמן הזה בשנה בו הרגלי השנה שלנו מתהפכים לחלוטין, לילה הופך ליום, אול-סטארים הופכים לסופרסטארים, קבוצות הופכות לקונטנדריות, קונטנדריות הופכות לאלופות. התקופה המופלאה הזו כל כך קרובה שכבר אפשר להריח אותה, אבל בינתיים להריח אותה זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות. מאבקי המיקום עדיין לא נסגרו לחלוטין ושריקת הפתיחה של הפוסט-סיזון עדיין רחוקה מספר שבועות, אבל זה לא אומר שאי אפשר להנות בינתיים. לכן ברוכים הבאים למסיבת סוף העונה הרגילה.

כמו בשנה שעברה, גם העונה נערוך טקס פרסים וירטואלי עם חליפות לא נוצצות ושטיח אדום בצורה של מקלדת, ניתן בראש למי שצריך לקבל בראש וניתן כבוד למי שנתן בראש כל העונה הרגילה, כשנתחיל עם האנשים שעומדים בראש, עם המאמנים.


זה שהם המאמנים הטובים בליגה לא הופך אותם למועמדים לתואר מאמן העונה. ריברס ופופ


תואר מאמן העונה הוא תואר בעייתי מאוד כי הוא לרוב לא מוענק למאמן הכי טוב בליגה, והוא מורכב יותר מתזמון נכון מאשר יכולות אימון מרשימות. הראיה הכי חזקה לכך הגיעה בשנה שעברה, בה ג’ורג’ קארל זכה בתואר מאמן העונה 29 יום לפני שפוטר מעבודתו בדנבר, ואם מישהו צריך עוד הוכחות, מספיק להציץ ברשימת הזוכים מהעשור האחרון. תמצאו שם שמות כמו מייק בראון, אותו בן אדם שמאמן היום את הבדיחה מקליבלנד, ואת מייק דאנטוני, אותו אחד שמוביל את הפארסה מלוס אנג’לס.

בכל זאת, אולי זה טוב שהקריטריונים לתואר הם סוג של תעלומה כי אחרת התואר הזה היה כנראה הולך לגרג פופוביץ’ בערך מאז שנת 2001. בנוסף, העונה התואר הזה היה מורכב במיוחד מכיוון שהיו כל כך הרבה מאמנים חדשים שהיו צריכים להוכיח את עצמם, בעוד חלק מן המאמנים הותיקים ירו לעצמם ברגל, כך שהתחלנו לראות את חילופי הדורות בגזרת המאמנים ממש לנגד עינינו.

כבכל קטגוריה, נציג פה את עשרת המועמדים הראויים ביותר לתואר, בתוספת כמה שראויים לאזכור. חשוב לציין שהדירוג הזה הוא הדעה האישית שלי בלבד, ואם יש לכם השגות או ביקורות, בשביל זה המציאו טוקבקים. יאללה, לעבודה.

ראויים לאזכור:

סקוט ברוקס (אוקלהומה סיטי ת’אנדר) – לרגעים מסוימים זה נראה כאילו באמת יש יד מכוונת באוקלהומה, ואלו היו רגעים נפלאים, אבל ביותר מדי רגעים ברוקס לא סיפק את הסחורה, במיוחד בכל הקשור בהשלטת סדר בדינמיקה בין קווין דוראנט לראסל ווסטברוק, ולכן הוא הושמט מן הרשימה.

מייק בודנהולצר (אטלנטה הוקס) – בשליש הראשון של העונה, עד הפציעה של אל הורפורד, אטלנטה שלו הייתה אחת השושנות הבודדות בשדה הקוצים של המזרח עם סגנון משחק סן אנטוניוני משהו, אבל גם החניך לשעבר של פופ לא הצליח לעצור את ההדרדרות האגרסיבית אחרי הפציעה של הורפורד, ונשאר בחוץ.

מקום 10 – ג’ייסון קיד (ברוקלין נטס)

למה כן? – כי הוא למד תוך כדי תנועה, והראה שהוא אחלה תלמיד. כי דווקא כשהעונה של הנטס נראתה אבודה אחרי הפציעה של ברוק לופז, הוא מצא דרך ושיטה שתוציא מהסגל הלא מחובר שלו את המקסימום, וכי מינואר הוא מאמן את הקבוצה עם המאזן הטוב במזרח, שניצחה 14 משחקי בית רצופים. קיד נכנס בתחילת העונה לנעליים ענקיות בג’וב הראשון שלו, ובהתחלה זה באמת נראה גדול עליו בכמה מידות, אבל לאט לאט הוא התחיל למלא את הנעל והביא את הנטס למקומות שבהם הם ציפו להיות בתחילת העונה.

למה לא? – כי אי אפשר לשכוח את תחילת העונה הזוועתית, את הסכסוך המוזר עם עוזרו, לורנס פרנק, את תקרית הסודה הידועה לשמצה, את התבוסות המביכות בתחילת העונה לקבוצות כמו סקרמנטו והניקס. אמנם קיד סבל קצת מהזדקנותם של קווין גארנט ופול פירס, אבל בתחילת העונה הוא עשה טעויות של מאמן ירוק, ולמרות ההתאוששות המרשימה, זה משאיר אותו במקום ה-10.


התאושש בצורה מרשימה מפתיחת עונה נוראית וגידל גם אחלה זקן. ג’ייסון קיד


מקום 9 – ריק קרלייל (דאלאס מאבריקס)

למה כן? – כי דאלאס היא אחת הקבוצות שהכי כיף לצפות בהן בליגה. קרלייל החיה את הקריירה של מונטה אליס העונה כשהכניס אותו למערכת בצורה חלקה והפך את השילוב שלו עם דירק נוביצקי לקטלני. דאלאס נמצאת בטופ 10 של כל הקטגוריות ההתקפיות בליגה למרות שיש לה כוכב בדעיכה וסגל שעל הנייר, נראה פחות טוב מזה של ניו אורלינס או מינסוטה. קרלייל הוא האחראי הראשי לכך שהמכונה של דאלאס ממשיכה לעבוד, בדרך להוכיח כי כנראה שהפספוס של הפלייאוף בעונה שעברה היה שיהוק לא רצוני.

למה לא? – כי יתכן מאוד שגם העונה הם יפספסו את הפלייאוף, ולמרות שמדובר בתוצר לוואי של המערב המפלצתי, זה עדיין מוריד לו נקודות. בנוסף, המאבס ממשיכים להיות קבוצת הגנה בינונית ומטה (סופגת 106.0 נק’ ל-100 פוזשנים, מקום 22 בליגה) עם חוסר יציבות משווע (מאזן 4-4 בשמונת משחקי הבית האחרונים), מה שמפריע להם מאוד במאבק על המקומות האחרונים בפוסט-סיזון.

מקום 8 – סטיב קליפורד (שארלוט בובקאטס)

למה כן?כי הוא מוביל את פאקינג שארלוט לפלייאוף. רק בגלל זה מגיע לקליפורד, המאמן הרוקי השני ברשימה, כבוד גדול. אחרי שנים רבות כעוזר מאמן לצד ג’ף ואן גנדי ואחרים, קליפורד קיבל את ההזדמנות שלו בקבוצה הפגומה של מייקל ג’ורדן והראה שהוא יודע להוציא מים מהסלע. הוא בנה שיטה הגנתית מעולה (מדורגים 8 ביעילות הגנתית עם 101.9 נק’, כמו ממפיס) שמחביאה את החסרונות של אל ג’פרסון בהגנה, והצליח לאגור כך מספיק נצחונות כדי לעשות עונה היסטורית יחסית במושגי בובקאטס.

למה לא? – כי מישהו היה צריך לגרוף את המקומות האחרונים בפלייאוף של המזרח, וזו הייתה הקבוצה שרצתה את זה יותר והייתה צריכה את זה יותר. שארלוט עדיין קבוצת התקפה מחרידה (מדורגת בין 10 האחרונות בליגה בנק’ ל-100 פוזשנים, אחוזים מהשדה ואחוזים מהשלוש) וזה התחום שבו קליפורד יצטרך להשתפר כדי לאיים על התואר באמת בעונות הבאות.


האיש ששינה את פני הפרנצ’ייז העלוב ביותר בליגה. סטיב קליפורד


מקום 7 – פרנק ווגל (אינדיאנה פייסרס)

למה כן? – כי לכמה רגעים במהלך העונה, היה נראה שווגל פיצח את הקוד לבניית ההגנה המושלמת. הוא רישת את הפרימטר שלו עם סטופרים אתלטיים בדמות פול ג’ורג’, לאנס סטפנסון וג’ורג’ היל, וביצר את הצבע שלו עם המכונה ההגנתית ששמה רוי היברט. לא כל מאמן היה מצליח להפוך את הרוסטר הזה למפלצת דפנסיבית, אבל ווגל עשה זאת בגדול, ועל הדרך הצליח להשתמש במוטיבציה ובדרייב שאינדיאנה אגרה מהפלייאוף שעבר כדי להוביל את הפייסרס לראשות המזרח.

ווגל עוד לא בן 41, וזו רק עונתו הרביעית על הקווים של אינדיאנה, אבל זה נראה כאילו הוא נולד לתפקיד כאשר בכל עונה תחת כהונתו הפייסרס משפרים את המאזן שלהם. העונה נראה שהפרויקט של לארי בירד באינדיאנפוליס הגיע לנקודת רתיחה, ופרנק ווגל הוכיח עד כה שהוא האיש הנכון לבדוק שהמים לא רותחים יותר מדי.

למה לא? – כי אי אפשר להתעלם מהצניחה החופשית של הפייסרס בחודש האחרון. בסופו של דבר, סגנון המשחק שהוא מנהיג באינדיאנה מוצלח מכיוון שיש לו את הסגל המתאים לכך, וקשה להאמין שהוא היה מצליח כך בקבוצה אחרת עם סגל אחר. ניתן לראות זאת בכך ששחקנים מסוימים לא מצליחים להשתלב בשיטה הזו (ג’ראלד גרין ודי.ג’יי אוגוסטין שפורחים בקבוצות אחרות ואוון טרנר שמתקשה להיכנס לעניינים מאז שהגיע מפילדלפיה) וכי ההתקפה של הפייסרס היא סוג של סרט אימה (עברו את ה-80 נק’ רק פעם אחת בשש המשחקים האחרונים). אבל בעיקר כי חלק גדול מהקרדיט על השיפור של הפייסרס העונה נזקף לזכות פול ג’ורג’.

מקום 6 – טרי סטוטס (פורטלנד טריילבלייזרס)

למה כן? – תצביעו אם חשבתם ערב פתיחת העונה שפורטלנד תגיע לפלייאוף העונה. עכשיו מבין אלו שהרימו את היד, תצביעו אם חשבתם שפורטלנד תגיע לשם בדלת הראשית ולא תתגנב לשם מאחד המקומות האחרונים. לא נראה לי שנשארו ידיים. זו הסיבה שסטוטס, בעונתו השנייה בתפקיד, נמצא כאן. כי הוא הצליח להפוך קבוצה טובה למצוינת, קבוצה שהייתה אמורה להיות במאבקי מיקום עכשיו עם ממפיס ודאלאס ופיניקס ולא לשבת טוב אי שם במקום החמישי במערב המפלצתי.

ההתקפה שסטוטס הנחיל בפורטלנד הייתה אחד הדברים היותר יפים בליגה העונה, עם תיאום מושלם בין חברי החמישייה הפותחת וניצול אגרסיבי של סטטיסטיקות מתקדמות. הבלייזרס הם הקבוצה היחידה בליגה שנמצאת בטופ 10 גם בנקודות, גם באסיסטים וגם בריבאונדים ואין להם יותר את הספסל הגרוע בהיסטוריה (תואר בו הם זכו בעונה שעברה), כך שסטוטס זכאי להרבה מאוד קרדיט על העבודה שלו באורגון העונה.

למה לא? – כי עדיין הספסל הוא מהחלשים בליגה, כי ההגנה רחוקה מלהיות דומה להגנה של קונטנדרית (104.6 נק’ ל-100 פוזשנים, מקום 19 בליגה) וכי נראה שאחרי פתיחת העונה המדהימה שלהם, סטוטס התקשה לעצור את ההדרדרות בחצי השני של העונה, הדרדרות שמתבטאת היטב גם במיקומו בדירוג.


“יש! מקום 6 בדירוג של הבלוג האזוטרי הזה!”. טרי סטוטס חוגג עונה נהדרת בפורטלנד


מקום 5 – גרג פופוביץ’ (סן אנטוניו ספרס)

למה כן? – כי מדובר בדיוק בהיפך מפרנק ווגל. בסגנון שפופ התווה בסן אנטוניו כמעט כל שחקן שהלך לאיבוד ברחבי ה-NBA מוצא מקום, ושחקנים כמו דני גרין, פאטי מילס, בוריס דיאו ואפילו אוסטין דיי הם עדות חיה לכך. הספרס בדרכם לסיים עוד עונה עם המאזן הטוב ב-NBA, עם יתרון ביתיות לכל אורך הפלייאוף (מה שדפק אותם בשנה שעברה באותה סדרת גמר מדהימה), דווקא אחרי שהיינו בטוחים שתבוא נפילת מתח אחרי ההפסד בפיינלס.

פופוביץ’ הוא כרגע המאמן הטוב ב-NBA בלי עוררין, כאשר דווקא בעונה בה הספרס היו אחת הקונטנדרית שחוו את מכת הפציעות הקשה ביותר (טוני פארקר, קוואי לאונרד, טיאגו ספליטר, דני גרין) ומאנו ג’ינובילי וטים דאנקן נראו לא פעם כסתם אנשים שמחכים לקבל את קצבת הזקנה שלהם ולא כשחקני כדורסל, פופ המשיך לעשות את שלו והנהיג מערכת שהשלם שלה גדול מסך חלקיו, ושאולי העונה השלם הזה ישלים את המעגל שנפתח לפני 15 שנה עם האליפות הראשונה של הספרס.

למה לא? – כי זה כבר לא מפתיע אותנו שסן אנטוניו מדהימים, זה לא מפתיע אותנו שפופוביץ’ הוא המאמן הטוב בליגה. הוא כבר זכה בתואר פעמיים ובמעמד הזה, שיקולי אוסקר, של “מגיע לא מגיע”, נכנסים למשוואה, ובכל מקרה, לא נראה שאת פופוביץ’ התואר הזה מעניין יותר מדי. עדיף להעניק אותו למאמן שבאמת צריך את ההכרה מהליגה.

מקום 4 – דוק ריברס (לוס אנג’לס קליפרס)

למה כן? – כי כשדוק הגיע ל-LA, הקליפרס עדיין היו האחות הקטנה של הלייקרס, הם עדיין היו פרנצ’ייז שביר יחסית, ובעצם ההגעה שלו, ריברס הפך את הקליפרס לקונטנדרית מאיימת הרבה יותר מהקבוצה הפריכה שהייתה שם בשנתיים האחרונות. ההשתלטות על הסטייפלס סנטר נזקפת רובה ככולה לחולשה המביכה של הלייקרס העונה, אבל הקליפרס תחת דוק הוכיחו העונה שעם לייקרס, בלי לייקרס, הם בעלי הבית האמיתיים של עיר המלאכים עם עונה של קרוב ל-60 ניצחונות.

מעבר לשינוי התדמיתי שריברס הביא עמו לקליפרס, היה גם שיפור מקצועי. זה התחיל עם דאנדרה ג’ורדן, שהפך לסנטר הגנתי ממוצע פלוס (מגן על הטבעת ב-49.2%, נתון דומה לזה של מארק גאסול, שחקן ההגנה של 2013) ולשחקן שריברס סומך עליו ברבעים האחרונים (משחק העונה 7.5 דקות ברבע האחרון לעומת 4.9 בעונה שעברה) ונמשך בעיקר עם בלייק גריפין. תחת ריברס, בלייק הפך העונה לפאוור פורוורד הכי מפחיד בליגה, הכי רחוק שיש מהתדמית הרכה שהודבקה אליו בשנים האחרונות. כשמוסיפים לכך את העובדה שריברס התמודד בגבורה עם פציעות של כריס פול וג’יי ג’יי רדיק לתקופות ממושכות, נראה כי אין יותר מדי סיבות לא לתת לו את התואר.

למה לא? – עם כל הכבוד לעבודה של ריברס העונה, ויש כבוד, החברה על הפודיום פשוט ראויים לתואר יותר ממנו.


ריברס גרם העונה לבלייק ולקליפרס להתחיל לממש את הפוטנציאל שלהם


מקום 3 – דוויין קייסי (טורונטו ראפטורס)

למה כן? – כדי להבין למה קייסי נמצא פה, מעל שמות כמו ריברס ופופ, יש צורך לחזור קצת אחורה. הראפטורס פתחו את העונה עם מאזן 12-6 ונראו כמו עוד קבוצה מבולבלת במזרח העלוב. באותו שלב טורונטו עשתה טרייד על רודי גיי והכל היה מוכן למירוץ לתחתית ע”ש ג’בארי פארקר. אלא שדווקא מאותו רגע קייסי, שמסיים חוזה בסוף העונה, החליט שהוא רוצה לנצח. עם כל הכבוד לווינריות של קייל לאורי והשיפור של דמאר דרוזן (עוד נדבר על זה בעונת הפרסים הזו), האחראי העיקרי לכך שטורונטו ראפטורס הולכת להיות עם יתרון ביתיות בפלייאוף המזרח הוא דוויין קייסי.

קייסי זיהה את הואקום שנוצר במזרח העונה עם היחלשות הניקס והפציעות שכמעט וגמרו לנטס ולבולס את העונה, וביחד עם חבורת שחקנים לוחמים יצר תלכיד מנצח ובלתי מתפשר (הראפטורס היו מעורבים בהכי הרבה הארכות העונה והפסידו בהפרש דו-ספרתי רק 5 פעמים מתחילת העונה). אין הרבה סיבות לתת קרדיט לקבוצות ומאמנים מהמזרח העונה, קייסי הוא אחת הסיבות הבודדות הללו.

למה לא? – כי בכל זאת, כל מה שקרה עם טורונטו העונה קרה במזרח, אולי הקונפרנס הכי חלש בהיסטוריה של ה-NBA. בואקום הזה מישהו היה חייב להשתחל, וזו הייתה טורונטו. אם הם היו במערב סביר להניח שהם היו מוצאים את עצמם איפשהו בין סקרמנטו לניו אורלינס, כך שצריך לקחת את ההישג של קייסי בערבון מוגבל.

מקום 2 – טום ת’יבודו (שיקאגו בולס)

למה כן? – מה זאת אומרת למה כן? ראיתם את הסגל של שיקאגו העונה? די.ג’יי אוגוסטין (נראה לי זאת הפעם הראשונה והאחרונה שהוא הוזכר פעמיים בפוסט אחד) הוא הקלע המוביל של הקבוצה הזו, נאזי מוחמד והבחור ההוא מהמדרכה ב”אמריקה X” (סתם, זה טוני סנל) הם שחקני רוטציה בכירים שלהם ואין להם שחקן אחד שיכול להבקיע סל. ועדיין הם הולכים לסיים בין ארבע הראשונות במזרח, ועדיין הם הקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בפוסט-סיזון, ועדיין הם לא מפחדים מאף אחד. ולמרות שחלק ניכר מכך הוא בזכות ג’ואקים נואה, זה לא היה קורה ללא טום ת’יבודו.


אין מילים. טום ת’יבודו


ועכשיו בוא ניזכר שהשחקן הכי טוב שלו, דרק רוז (או שזה פני הרדוואי? אני כבר לא רואה את ההבדל), נפצע 10 משחקים לתוך העונה ושההנהלה שלו עשתה לו סבוטאז’ עם טרייד על לואל דנג תמורת בחירת דראפט ותצלום MRI של הברך של אנדרו ביינום אחרי חצי עונה ונבין בעצם שההישג של ת’יבס העונה הוא גדול הרבה יותר מההישג שלו בעונה שעברה (מקום חמישי במזרח גם ללא די-רוז). העונה גילינו שת’יבודו הוא אלכימאי מודרני, ושיש לו את היכולת ליצור יש מאין, כי הסגל של הבולס העונה הוא ממש אין.

למה לא? – כי לא ראינו משהו מת’יבודו העונה שלא ראינו קודם. פשוט ראינו את אותם דברים מוכרים בקנה מידה מוקצן. יש הרבה הגנה, הרבה לב, הרבה הקרבה, אבל ההתקפה של הבולס עדיין נראית כמו שכונה ג’ בבאר שבע ביום טוב (אחרונים בליגה בנק’ ואחוזים מהשדה), וזה מספיק לת’יבס בשביל מדליית הכסף.

מקום 1 – ג’ף הורנסק (פיניקס סאנס)

בין אם יגיעו לפלייאוף ובין אם לאו, פיניקס לא הייתה אמורה להיות פה. היא הייתה אמורה להתקוטט עכשיו עם פילדלפיה ומילווקי על הזכות להיות הקבוצה הכי גרועה בליגה, לפחות כך היא תוכננה להיות. המהלכים של ריאן מקדונו, ה-GM של הסאנס, לא הסתירו את הכוונות שלו בקיץ. השיא היה בטרייד שבו שלח את מרצין גורטאט ועוד שחקני רוטציה בתמורה לגופה של אמקה אוקפור ובחירת דראפט סיבוב ראשון ממש לפני שהעונה התחילה. הכל היה מוכן לטנקינג של פיניקס.

הכל חוץ מג’ף הורנסק. בעונתו הראשונה כמאמן, הבחור עם זריקת העונשין המוזרה בהיסטוריה לקח קבוצה של מנודים והפך אותה לקבוצה הכי מאומנת בליגה. עם סגנון משחק מלהיב (הסאנס מובילים את הליגה עם נק’ במתפרצות עם 18.8 למשחק ומדורגים בטופ 6 מבחינת קצב משחק), משחק קבוצתי מרשים (8 שחקנים בקבוצה שלו קולעים לפחות 8 נק’ למשחק בממוצע) ויכולת למקסם את היכולות של שני פוינט גארדים שנראו כאילו הולכים לדרוך אחד על האצבעות של השני בתחילת העונה הורנסק גרם לכולנו להתאהב בו כמאמן כבר מהרגע הראשון.


לא פחות מקוסם. ג’ף הורנסק


אבל בהתחלה האמנו שזה רגעי, שמתישהו הבלוף יתגלה והסאנס יחזרו למקומם הטבעי בתחתית המערב, אלא שהרגע הזה לא הגיע, ופיניקס המשיכה להיות חלק אינטגרלי מהשמינייה הראשונה של המערב במשך כל העונה, גם כשאריק בלדסו נפצע לחודשיים וגם כשהם שיחקו למעשה ללא סנטר. בסופו של דבר, גם אם ממפיס ודאלאס יסיימו לפני השמשות והעונה שלהם תסתיים באפריל, לעבודה המדהימה של הורנסק העונה באריזונה אי אפשר להתכחש, ולמרות כל המועמדים הסופר-ראויים, העובדה שהורנסק לקח קבוצה שהייתה מיועדת לטנקינג והפך אותה לקבוצת פלייאוף לגיטימית בקונפרנס עמוק ואיכותי מאין כמוהו הופכת אותו לפייבוריט שלי לזכייה בתואר הכי מוזר שהליגה מעניקה.

#דוקריברס #טריסטוטס #גרגפופוביץ #גףהורנסק #פרנקווגל #טוםתיבודו