שוב אנחנו מגיעים לנקודת השליש של עונת ה-NBA, ושוב מתעורר בי הצורך האינפנטילי לסכם את תחילת העונה, למרות שכולנו יודעים טוב מאוד שהליגה עוד לא התחילה לחמם מנועים ושעכשיו זה הזמן של הפוטבול לתפוס את הכותרות. אבל בינינו, אנחנו אנשים שקמים בדמי הלילה כדי לראות כל מיני שחקנים שמשחקים עם חולצות מזעזעות עם שרוולים זורקים כדור לסל, מה אנחנו אם לא אינפנטילים? אז בלי להתמהמה יותר מדי, הנה הסיכום האלטרנטיבי לחודשיים הראשונים עונת 2013/14.
מאמן העונה – ג’ף הורנסק (פיניקס סאנס)
פרנק ווגל נתן תחרות אמיצה, וטרי סטוטס קיבל מקום על הפודיום, אבל מעל כולם נמצא הורנסק, שבעונתו הראשונה כמאמן ראשי עושה בית ספר ליריביו כמעט מדי ערב. הוא הצליח להפוך את הקבוצה שהייתה הכי מזוהה עם תרבות הטנקינג ערב פתיחת העונה (הטרייד של מרצין גורטאט מול הגופה של אמקה אוקפור היה השיא במובן הזה) לקבוצה שיהיה קשה מאוד להזיז אותה מ-8 הראשונות במערב. ההישג הכי גדול של הורנסק מבחינתי הוא שכיף לראות את הסאנס משחקים כדורסל. הם רצים (מובילים את הליגה בנק’ במתפרצת), הם שומרים (בטופ 10 ביעילות הגנתית) והם בעיקר מאומנים. כל השחקנים יודעים את התפקיד שלהם, וכשלא הולך, תמיד טוב שיש את גוראן דראגיץ’ ואריק בלדסו, שעוד ניגע בו בהמשך.
חייבים להתייחס לסאנס בערבון מוגבל, מכיוון שהרוטציה שלהם קצרה ומספיק שמיילס פלאמלי או פי.ג’יי טאקר גומרים את העונה (מה שלא סביר שיקרה עם הצוות הרפואי של הסאנס) כדי להתחיל להדרדר במערב הצפוף, אבל עד כה, פיניקס היא ההפתעה הנעימה והלא צפויה של העונה, ולהורנסק מגיע המון קרדיט על כך.
פוטו פיניש: כאמור ווגל מאינדיאנה וסטוטס מפורטלנד, אבל גם לבראד סטיבנס מבוסטון ולסטיב קליפורד משארלוט מגיע אזכור על כך שהם מצליחים להחזיק את הקבוצות שלהם באזור מכובד יחסית.
טנקינג שמנקינג. הורנסק מוליך את הסאנס לתמונת הפלייאוף
מאמן לא העונה – ג’ייסון קיד (ברוקלין נטס)
אם בצד אחד של הסקאלה יש לנו את הורנסק, שעבר שנים רבות בחממה של יוטה ג’אז והשתפשף כעוזר מאמן לא מעט שנים עד שקיבל את הג’וב הראשון שלו כמאמן ראשי בקבוצה ללא ציפיות, בצד השני יש לנו את ג’ייסון קיד, שבזמן שעבר בין הפרישה שלו ממשחק פעיל לתחילת קריירת האימון שלו לא הספיק להתפוצץ רימון. ולא רק זה, הוא נכנס לנעליים ענקיות בקבוצה עם ציפיות ענקיות לא פחות.
אם חשבנו שקיד יבוא צנוע לג’וב הראשון שלו, ינסה לבוא קטן ולצאת גדול, התבדנו מהר מאוד. אירועים הזויים מחוץ למגרש ועל המגרש, תאקל מוזר עם העוזר מאמן שלו (שכראוי לנטס, מקבל את השכר הגבוה ביותר לעוזר מאמן בליגה) וחוסר יכולת לחבר את אחד הסגלים היותר מוכשרים בליגה לתלכיד מנצח. גם בלי ברוק לופז וגם עם הבחור הזה שמתחזה לקווין גארנט הנטס צריכים להיות קבוצת פלייאוף במזרח השנה, ושעון החול של קיד מתחיל לאזול. יכול להיות שזה פשוט לא זה.
פוטו פיניש: בקטגוריה הזו זה אפילו לא היה קרוב, אבל עדיין נזכיר את מייק וודסון, שנראה כמו צל של עצמו בניו יורק, ואת טום ת’יבודו, שמגלה שגם לוודו ההגנתי שלו נגמרת ההשפעה באיזשהו שלב כשהסופרסטאר שלך יושב בחוץ מ-2012.
נראה לא טוב. ג’ייסון קיד
השחקן המשתפר – לאנס סטפנסון (אינדיאנה פייסרס) ואריק בלדסו (פיניקס סאנס)
היה לי כל כך קשה לבחור אז החלטתי לזרום על שניהם. סטפנסון, שעד לפני שנה היה זה שנמצא שם בחמישייה עד שדני גריינג’ר יחזור, הוא היום אחד מחמשת שחקני האול-אראונד הכי טובים בליגה (ולראיה, הוא מוביל את הליגה בטריפל דאבל העונה עם 3 כאלה) והוא השחקן הראשון שקופץ לי בראש כשאני חושב על הקטגוריה המפוברקת “שחקנים שהיית רוצה שיהיו בקבוצה שלי”. השנה הוא קולע יותר (13.3 נק’ לעומת 8.8 אשתקד), מוסר יותר (5.2 אס’ לעומת 2.9), מוריד יותר ריבאונדים (6.6 ריב’ לעומת 3.9) וקולע באחוזים טובים יותר (36% מהשלוש לעומת 33% שנה שעברה, 48.7% מהשדה לעומת 46% ב-2013). אבל הגושפנקה האמיתית לסטטוס החדש של סטפנסון היא העובדה שעכשיו, כשגריינג’ר בריא, אף אחד לא חושב על להוציא אותו מהחמישייה. רק שהיכולת שלו לא תחזור לנשוך את הפייסרס בסוף העונה.
לצידו במקום הראשון ניצב אריק בלדסו. כולנו סימנו את בלדסו עוד בעונה שעברה, וציפינו ממנו שייתן עונת פריצה העונה אחרי שיצא מהצל של כריס פול בקליפרס, אבל לא חשבנו שהוא יהיה כל כך טוב וכל כך עקבי. השיפור שלו ניכר כשבוחנים את המספרים שלו פר 36 דקות. הוא קולע יותר (19.3 לעומת 14.9), מוסר יותר (6.3 לעומת 5.4) וקולע באחוזים טובים יותר מהעונה שעברה (48.6% לעומת 44.5%). כשמתעלמים טיפה מהמספרים ומבינים שהשנה הוא הגו-טו-גאי בקבוצה חדשה בעוד בשנה שעברה הוא היה שחקן שביעי-שמיני שנותן ניצוץ מהספסל, מבינים שהוא פייבוריט גדול לזכייה בתואר הזה, שבשנים האחרונות הלך לא רק לשחקנים שנתנו שיפור סטטיסטי, אלא גם לאלה שעשו שדרוג במעמד.
פוטו פיניש: חייבים לדבר על פול ג’ורג’ כאן, למרות שהוא זכה בתואר בשנה שעברה. בעונה שעברה התמנון מאינדיאנה הפך לאול-סטאר, השנה הוא כבר הפך לסופרסטאר ולמועמד ל-MVP. גם לארון אפללו מגיע אזכור בקטגוריה הזו, לאור היכולת המצוינת שלו מתחילת העונה, וגם חייבים לתת כבוד לאנתוני דייוויס החיה, אלא שאצלו ידענו שיש אצלו את הכשרון וזה פחות מפתיע מאשר במקרה של בלדסו וסטפנסון.
יירש את התואר מחברו לקבוצה? סטפנסון וג’ורג’
השחקן הנעלם – עומר אשיק (יוסטון רוקטס)
זוכרים שעומר אשיק היה מועמד לשחקן המשתפר בשנה שעברה? אז השנה קורה לו בדיוק ההיפך. אחרי קיץ חלש עם נבחרת טורקיה ביורובאסקט, אשיק חזר לטקסס ומהר מאוד גילה שלצד סופרמן דווייט האוורד אין מקום לעוף, ומאז הוא ברומן סוער עם הספסל של יוסטון. מעבר לעובדה שהוא איבד את מקומו בחמישייה, אשיק איבד המון מערך הטרייד שלו (במיוחד אחרי שסירב להתלבש לשני משחקים במהלך העונה בעקבות הדעיכה במעמדו), שזו כבר בעיה לא רק שלו, אלא גם של דריל מורי.
ה-GM של הרוקטס הצליח להפוך את הליגה לתאטרון הבובות שלו בשנתיים האחרונות כשהצליח להנחית גם את ג’יימס הארדן וגם את דווייט האוורד קיץ אחרי קיץ, אבל אשיק היה בובה אחת יותר מדי עבורו, ובנושא הזה הוא בינתיים מפשל. מורי סירב לבצע עליו טרייד בקיץ כשהמניה שלו עוד הייתה חמה, קבע דד-ליין לעצמו במהלך העונה לביצוע טרייד ולא עמד בו כי ההצעות לא היו אטרקטיביות מספיק, וכעת, כשאין הרבה קבוצות שמוכנות לגעת באשיק, בטח ובטח לא לוותר על בחירת סיבוב ראשון עבורו, מורי יאלץ להתפשר לקראת הטרייד-דד-ליין או לבלוע את הגלולה ולשלם לאשיק 8 מליון דולר כדי שימשיך להיות קישוט מאחורי דווייט האוורד. חבל, כי לסנטר הטורקי יש מה לתרום לכל קבוצה ב-NBA.
פוטו פיניש: קווין גארנט וג’ראלד וואלאס, שלמרבה האירוניה היו מעורבים בטרייד ביניהם בקיץ. שניהם נראים נורא, אבל במקרה שלהם, אפשר להאשים את הזקנה, במקרה של אשיק, אפשר פשוט להתבאס.
עומר אשיק לכוד בטקסס. ממש אקספרס של חצות, רק הפוך.
הדבר הגדול הבא – טריי ברק ויוטה ג’אז
בין שלל הקוצים של מחזור הרוקיז של 2014, כשבראשן הקוץ הגדול בהיסטוריה אנתוני בנט, יש עדיין כמה שושנות. אמנם מייקל קרטר וויליאמס זוכה לכל ההייפ והוא עדיין הפייבוריט לתואר רוקי העונה, אבל לטעמי טריי ברק יכול להתפתח להיות שושנה לא פחות יפה. ברק עדיין משחק באחת הקבוצות החלשות בליגה, והוא עדיין לא יציב מספיק כדי להשתרבב לקטגוריה שפול ג’ורג’ “זכה” בה בשנה שעברה, אבל יש לו המון כדורסל ואם ביוטה ימשיכו לעבוד לפי התוכנית ויזכו באחת הבחירות הגבוהות בקיץ הקרוב, יהיו להם שני שחקנים שהם יוכלו לבנות סביבם קבוצה מצוינת, כשעוד לא דיברנו בכלל על דרק פייבורס והאופציה שגורדון הייוורד יחתום מחדש. עם קצת מזל בלוטרי ועוד קצת טריי ברק, אנחנו עוד נזכה לראות את סולט לייק סיטי מתעוררת לחיים. הנה משפט שלא חשבתי שאני אגיד אף פעם.
פוטו פיניש: אנתוני דייוויס מהפליקנס שנמצא בדרכו להפוך לפאוור פורוורד הטוב בליגה עוד שנתיים-שלוש, בראדלי ביל מוושינגטון שמוכיח שהוויזארדס הם לא רק ג’ון וול וחייבים להגיד משהו על האריסון בארנס, שאמנם לא ממשיך את היכולת שלו מהפלייאוף אשתקד, אבל הוא פשוט נראה כמו כוכב שמחכה להתפוצץ.
המון כדורסל יש לילד. טריי ברק
האנדרייטד – אנדרה איגודלה (גולדן סטייט ווריורס)
מה המאזן של גולדן סטייט בלי איגודלה? 7-5. מה המאזן שלהם עם איגי בחמישייה? 6-16, כולל 8 נצחונות ב-9 המשחקים מאז שהוא חזר מפציעה. כשאיגודלה על המגרש, נתון היעילות הגנתית של הלוחמים עומד על 93.9 (שווה ערך למקום ה-2 בליגה, אחרי אינדיאנה כמובן). אולם אם את התרומה ההגנתית ציפינו שאיגודלה יביא, הנתון המרשים באמת הוא שכאשר איגודלה על הפרקט, היעילות ההתקפית של הווריורס (קבוצה שמשחקים בה סטפן קרי, דייוויד לי וקליי תומפסון, להזכירכם) מזנקת ל-110.0 (גם כאן שווה ערך למקום ה-2 בליגה, אחרי פורטלנד). שני המספרים הללו הם הטובים ביותר בקבוצה של מארק ג’קסון, כשבנוסף, כל ההרכבים היעילים ביותר של הווריורס כוללים את האול-סטאר לשעבר.
כל מבול המספרים והנתונים הזה בא להגיד שאיגודלה הוא בדיוק השחקן שיכול לעשות את ההבדל בין קבוצה שבקושי מגיעה לפלייאוף לקבוצה שיכול מאוד להיות שתמשיך איתנו עד הרגעים האחרונים של העונה. ערב תחילת העונה קצת פקפקנו בטרייד שהביא את איגודלה לקליפורניה ותהינו האם הווריורס לא ויתרו על יותר מדי כדי להביא אותו. בינתיים, כשאנו רואים מה הקבוצה שווה איתו ומה היא שווה בלעדיו, ההימור הנועז הזה בקיץ מזכיר לי הימור אחר שנעשה בדיוק לפני עשור וגם הוא הפך קבוצה טובה למצוינת. ההימור של דטרויט על ראשיד וואלאס.
פוטו פיניש: פול מילסאפ! לא רק שהוא אנדרייטד, הוא גם אנדרפייד. מהלך מבריק של דני פרי בהחתמה שלו בקיץ.
ולמי ששכח, יש לו את זה גם בקלאץ’. אנדרה איגודלה
תשובות קצרות לשאלות קצרות
MVP – עדיין לברון ג’יימס. הוא השחקן הכי טוב על הפלנטה, והוא הסיבה היחידה שמיאמי היא עדיין הקבוצה הכי מפחידה בליגה. עם כל הכבוד לקווין דוראנט, פול ג’ורג’, למרקוס אולדריג’ וכריס פול (בסדר הזה).
שחקן ההגנה – רוי היברט. אין בכלל תחרות, זה אפילו לא קרוב. הדומיננטיות של ביג רוי מתחת לסלים היא משהו שלאף אחד ב-NBA אין תשובה אליו כרגע, כולל קינג ג’יימס.
הסיפור העצוב – העונה של שיקאגו בולס. זו ההוכחה האולטימטיבית לכך שה-NBA היא ליגה של סופרסטארים. בלי דרק רוז, פשוט עצוב נורא לראות את הבולס משחקים כדורסל.
אני מודע טוב מאוד לעובדה שממחר בלדסו נפצע, גולדן סטייט נכנסת לרצף של 8 הפסדים, טריי ברק נראה כמו ילד אבוד במורמונלנד וג’ייסון קיד מתחיל לנצח, אבל אני נהניתי לסכם את החודשיים הראשונים של הליגה. וכמו שפרל ג’אם פעם אמרו בשיר הנפלא שלהם “Indifference”, כמה זה באמת משנה?
שנה טובה!
Commentaires