כמעט מבלי ששמנו לב האוף-סיזון המטורף בהיסטוריה מתקרב לסיומו ובעוד פחות משבועיים (שבועיים!) תתחיל עונת ה-NBA. אחרי חודשים על גבי חודשים שבהם צפינו בטריילרים כיפיים ומלהיבים, הגיע הזמן בו אומרים לכולם לכבות את הפלאפונים (מישהו אי פעם באמת כיבה את הפלאפון שלו בקולנוע?), האולם מחשיך והסרט עומד להתחיל.
רגע לפני שסצנת הפתיחה עולה, חוץ מהטקס המסורתי של “מחממים את הפרקט” בוואלה, אני מנסה לחנוך פה טקס נוסף שגנבתי מזאק לואו בשנה שעברה. הגיע הזמן לתחזיות הנועזות של עונת 2017/18.
הרעיון פה הוא לא לתת תחזיות מופרכות לחלוטין כמו שקליבלנד לא תגיע לפלייאוף או שברוקלין כן תגיע אליו, אלא למצוא את האיזון בין משהו שהוא שמרני מאוד (כמו שגולדן סטייט תיקח לאליפות) לבין משהו שהוא מחתרתי לגמרי (כמו שגולדן סטייט לא תיקח אליפות). בעונה שעברה התחלתי את הפרויקט הזה עם 10 תחזיות. חלקן היו קרובות למציאות, חלקן ממש לא. ניסיתי את מזלי גם בפלייאוף ולמרות שאחוזי ההצלחה שלי דומים לאחוזים של אנדרה רוברסון משלוש, שום דבר לא יעצור אותי מסשן תחזיות נועזות כושל נוסף.
פול ג’ורג’ יהיה מבואס באוקלהומה סיטי
אני חושב שפול ג’ורג’ בנוי הכי טוב שיש להיות הרובין של ראסל ווסטברוק. אני חושב שיש לו את האיכויות הדרושות כדי להיות מס’ 2 הכי טוב בליגה. הוא קולע מצוין בקאץ’ אנד שוט (42% מהשלוש בעונה שעברה), הוא מסוגל לחדור ולשבור את ההגנה, בטח אחרי רוטציות שווסטברוק יצור בשבילו והוא אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה (כשהוא רוצה בכך).
על הנייר, השילוב הזה אמור לעבוד נהדר, אבל יש לי שתי הסתייגויות מהנייר הזה.
הראשונה היא שלאחר שכרמלו אנתוני הצטרף, לא בטוח שג’ורג’ הוא רובין יותר. יכול להיות שהוא יהפוך לבאטגירל. אמנם ברור לכולם שג’ורג’ טוב יותר מכרמלו (המשפט הזה נכון בערך מ-2013) אבל סגנון המשחק של מלו הוא יותר דומיננטי מזה של ג’ורג’.
לאורך הקריירה שלו, למלו היה ממוצע Usage של 31.4%. אין לנו הרבה דוגמאות של טריו של כוכבים מהסוג הזה שהתכנס ביחד, אבל מהמעט שיש לנו, מי שהיה אמור להיות הכוכב השלישי מעולם לא העמיד נתוני Usage באזור הזה. לקווין לאב היו בערך 23% Usage מאז שהגיע לקליבלנד, לכריס בוש ב-4 העונות שלו ביחד עם לברון במיאמי היו אחוזי שימוש דומים. הציפייה שכרמלו ירד לאזורים הללו היא בעייתית, וזה ישאיר פחות עוגה לג’ורג’, בטח כשהם חולקים את המגרש עם השחקן שמגיע אחרי עונת ה-Usage הגבוהה בהיסטוריה (40.8%). במציאות הזו, ג’ורג’ עלול להפוך לקורבן של היכולות שלו. מכיוון שהוא מסוגל לשחק בלי הכדור וראסל ומלו לא ממש רגילים/מסוגלים/רוצים לעשות זאת, הוא יאלץ לצפות בהמון פוזשנים מהצד. זה עלול להפוך אותו לצלע השלישית בלי כוונה.
ההסתייגות השנייה שלי היא שגם אם כרמלו יהיה מוכן לקחת צעד אחורה ולהיות Hoodie Olympic Melo, גם אם ראסל יהיה יותר שיתופי בסגנון המשחק שלו, גם אם הפלטפורמה עבור ג’ורג’ להיות המס’ 2 הכי טוב שיש תהיה שם והסיטואציה תהיה בריאה, אני לא בטוח שג’ורג’ רוצה להיות מס’ 2. אני לא בטוח שהוא מספיק בוגר כדי לקבל על עצמו את התפקיד הזה. האמירות שלו בפלייאוף האחרון אחרי המשחק הראשון מול קליבלנד, כאשר פחות או יותר שרף את סי.ג’יי מיילס על כך שלא מסר לו את הכדור בפוזשן האחרון, חושפות חלק מהאישיות שלו שיכול להיות מאוד בעייתי בסיטואציה הנפיצה והמרתקת שנבנתה באוקלהומה סיטי. ולזה עלולות להיות השלכות אדירות לקראת הקיץ הבא, בטח אם התחזית הבאה תתממש.
הלייקרס יהיו טובים מהצפוי
לפי אתרי ההימורים, הלייקרס אמורים לנצח באזור ה-32-33 משחקים העונה. זה אומר קפיצה של 6-7 ניצחונות ביחס לעונה שעברה. למרות ההתחזקות של המערב, הקפיצה הזו היא הגיונית משום שהלייקרס התחזקו בקיץ בלונזו בול, ברוק לופז, קנטוויוס קולדוול פופ וקייל קוזמה (הרוקי שנבחר במקום ה-27 בדראפט ונראה שעומד להפוך לחביב הקהל בסטייפלס סנטר) וביחד עם ההתפתחות הטבעית של ברנדון אינגרם, ג’וליוס רנדל וג’ורדן קלארקסון, אפשר בהחלט לראות את הלייקרס באזור ה-30 וקצת ניצחונות.
זה המקום לעצור ולהזכיר שהמאזן של הלייקרס בעונה שעברה קצת מרמה. אחרי חודש וחצי של כדורסל הם עמדו על מאזן חצוי של 10-10 ונראו לרגע אחד חולף כמועמדים להתחרות אפילו על מקום בפלייאוף. אז משהו השתנה והלייקרס החלו בטנקינג מפואר שנועד לשמור על הבחירה שלהם (שהייתה מוגנת טופ 3). זה נגמר בבחירה השנייה ובלונזו בול.
העונה ללייקרס אין שום תמריץ לעשות טנקינג. הבחירה שלהם בכל מקרה עוברת לפילדלפיה או בוסטון (תלוי איפה היא תיפול) כך שבניגוד לקבוצות תחתית אחרות, ללייקרס יש תמריץ לנצח משחקים כדי להגדיל את ההייפ סביבם ולהפוך לקבוצה הכי מעניינת בקיץ 2018, בו לברון ג’יימס ופול ג’ורג’ הופכים לשחקנים חופשיים.
קולדוול פופ מגיע לסיטואציה שהרבה יותר מתאימה לו מהסיטואציה בדטרויט, בה הוא רק התבקש לרווח את המשחק בזמן שרג’י ג’קסון/איש סמית’ הריצו פיק-אנד-רולים כושלים. ברוק לופז הוא איום רציני בהתקפה לאחר שפיתח קליעה משלוש. ג’וליוס רנדל, על אף היותו ההפך מהביג-מן המודרני (הוא לא מסוגל לקלוע שלשות ולא להגן על הטבעת), הוא עדיין סופר מעניין בגלל הפוטנציאל הדריימונד גריני שלו. ברנדון אינגרם, למרות התספורת הנוראית שלו, הוא גוש של פוטנציאל שמחכה להתפוצץ, וזה עוד לפני הדיווחים על כך שהוא גבה ביותר מאינץ’ בקיץ. ולונזו בול הוא המאסטר של כל ההייפ הזה וכנראה גם יזכה בתואר רוקי העונה (שזאת תחזית לא נועזת בכלל). הלייקרס לא יגיעו לפלייאוף העונה כי המערב באמת חזק בצורה קיצונית, אבל הם יהיו הקבוצה הטובה ביותר מבין כל הקבוצות שלא אמורות להתחרות על הפלייאוף (סקרמנטו, פיניקס, דאלאס) ואני לגמרי יכול לראות אותם מנצחים יותר מ-35 משחקים עם וייבים טובים וכדורסל מהפנט של לוק וולטון. אם זה יקרה, הג’נרל מנג’רים האחרים בליגה יכולים להתחיל להזיע.
מארק גאסול יעבור בטרייד
עידן הגריט אנד גריינד בממפיס היה נהדר, וצריך להוקיר אותו בפסקה אחת לפחות. זה לא רק שהגריזליז יצרו לעצמם זהות ייחודית שהקסימה את הליגה וסחפה את הקבוצה ואת העיר באחד השווקים הקטנים בליגה, זו גם העובדה שהם הצליחו לעשות זאת כמעט בלי עזרה מהדראפט. תסתכלו על היסטוריית הבחירות של הקבוצה הזו בעשור האחרון. הם אמנם בחרו את קייל לאורי וקווין לאב, אבל אלו הפכו לכוכבים במקומות אחרים, והשחקן היחיד שיצא להם מכל בליל השמות הזה הוא מייק קונלי.
ב-2008 הם ויתרו על לאב בשביל או.ג’יי מאיו, ב-2009 הם בחרו בהאשים ת’אביט בבחירה ה-2 על פני ג’יימס הארדן, סטף קרי, ריקי רוביו ודמאר דרוזן, במה שהיא בטח אחת הבחירות הגרועות בהיסטוריה. ב-2010 הם בחרו את אקסבייר הנרי (מי?) בבחירה ה-12 על פני אייברי בראדלי ואריק בלדסו ובשאר השנים לא הייתה להם בחירה מספיק גבוהה כדי שהיא תשפיע על משהו, אבל עדיין הם לא הצליחו להבריק בקצה של הדראפט.
אנחנו נוטים לייחס חשיבות רק לבחירות הכי הכי גבוהות בדראפט, אבל לפעמים גורל של קבוצה יכול להשתנות דווקא מהמקומות האחרונים. ג’ימי באטלר (בחירה 30), רודי גובר (27), טוני פארקר (28), דריימונד גרין (35) או אפילו סתם רודני הוד (23) או סרג’ איבקה (24) יכולים לשנות מסלול של פרנצ’ייז. ממפיס לא השכילה לבחור שחקנים בקליבר הזה למרות שהיו להם לא מעט הזדמנויות, כך שמגיע להם כל הכבוד על כך שהצליחו להרכיב קבוצה מנצחת לאורך קרוב לעשור בלי עזרה מאלוהי הפינג פונג, אבל הם גם קצת יצאו קבבים כשהם לא הצליחו לתחזק את הקבוצה הזו עם איזשהו בול פגיעה בשוליים של הדראפט.
כעת הם נמצאים בדרך הנכונה להימצא מול שוקת שבורה. בעוד היריבות שלהן בקונפרנס צעירות יותר ורק מתקרבות לשיאן, הדובים רק מתרחקים מהשיא שלהם ויש תחושה תמיד שהם רחוקים פציעה אחת של קונלי או גאסול מהתפרקות. דייב פיזדייל הוא מאמן לא רע ומכונת קאץ’ פרייזים מטורפת, אבל לא בטוח שהוא יהיה מסוגל למצוא דרך לשמור על הקבוצה הזו בפלייאוף, בטח כשקבוצות כמו דנבר ומינסוטה וניו אורלינס (אולי קצת פחות ניו אורלינס, תכף נגיע לזה) נושפות בעורפו. ואם הגריזליז יראו שהם רחוקים מהפלייאוף, שעון החול יתהפך בגרייסלנד.
למארק גאסול יש אופציית יציאה מהחוזה שלו בקיץ 2019, והוא כבר בן 32, כך שערך הטרייד שלו יורד מיום ליום. בקיץ 2019 גם הבחירה של ממפיס שייכת לבוסטון (דני איינג’!), אלא אם כן היא נופלת במקומות 1-8. האם לא כדאי לגריזליז ללחוץ על כפתור הריסטארט כבר העונה ובכך להגביר את הסיכויים שלהם לזכות בבחירה גבוהה העונה וגם לשמור על הבחירה שלהם בעונה הבאה?
יש משהו קצת ציני בתחזית הזו. גאסול חי בממפיס מגיל 16 (עבר ביחד עם המשפחה כאשר פאו עוד שיחק בעיר), הוא שיחק בקולג’ בעיר וזכה לכינוי המבריק “The Big Burrito” (איך לא השתמשנו בכינוי הזה עד עכשיו?). הוא חלק בלתי נפרד מהזהות של הקבוצה, אפילו מהעיר. אבל יש לו חוזה יותר בר-העברה ממייק קונלי וגם ערך טרייד גבוה יותר. לפעמים צריכים להיות רציונליים.
יוטה לא תגיע לפלייאוף
בואו נתחיל מהבאנקרים. גולדן סטייט, יוסטון, סן אנטוניו ואוקלהומה סיטי יהיו בפלייאוף, כך שזה משאיר 4 מקומות פנויים ל-7 קבוצות. אלא אם כן דאלאס או הלייקרס יפתיעו אז יוטה, פורטלנד, מינסוטה, דנבר, קליפרס, ניו אורלינס וממפיס יאבקו על ארבעת המקומות הפנויים הללו, ואני פשוט לא חושב שליוטה יש מספיק כח אש כדי לצלוח את הקרב הזה.
יש לא מעט סיבות להאמין בג’אז למרות העזיבה של גורדון היוורד. קווין סניידר הוא מאמן מבריק עם לוק של רוצח סדרתי, רודי גובר הוא אולי הסנטר הטוב בליגה כיום ויש להם לא מעט צעירים עם פוטנציאל (הוד ודאנטה אקסום), אבל השילוב בין סגנון המשחק של הג’אז לזה של ריקי רוביו, לטעמי, מועד לפורענות.
הג’אז משחקים בקצב הכי איטי בליגה ב-3 השנים האחרונות, באזור ה-93 פוזשנים למשחק. בשנתיים האחרונות הם דורגו במקום ה-29 בנקודות ממתפרצת. לשים את רוביו במסגרת הזו זה כמו לשים אריה בכלוב. היתרון של רוביו הוא בכך שהוא רואה דברים שקורים לפני שהם קורים, שהוא מסוגל לנצל את מאיות השניה שההגנות לא מרוכזות כדי לתפור את המסירה המדויקת. הדברים האלה קורים פחות מול הגנות מסודרות, והג’אז משחקים כמעט תמיד מול הגנות מסודרות. זה יקשה על רוביו את החיים, ובלי שחקן יוצר ברמה גבוהה לצידו, זה יקשה את החיים גם על הג’אז.
יאניס אנטטוקונמפו יזכה ב-MVP
מבין כל אתגרי הטוויטר של קובי ברייאנט, זה ככל הנראה היחיד שיש לו סיכוי להתממש.
בואו נבחן רגע את שאר המתחרים. קווין דוראנט וסטפן קרי מבטלים אחד את השני ובכל מקרה בגולדן סטייט המערכת יותר דומיננטית מכל שחקן כך שקשה לראות מישהו זוכה שם. ראסל ווסטברוק וג’יימס הארדן יהיו עסוקים בלעשות אינטגרציות עם הכוכבים החדשים שלצידם, מה שישפיע על המספרים שלהם ויפגע בסיכויי הזכייה שלהם. ג’ון וול, דמיאן לילארד או קיירי ארווינג עלולים לצוץ כסוסים שחורים, אבל זה כרגע בסבירות נמוכה.
זה משאיר אותנו עם קוואי לאונרד, לברון ג’יימס ויאניס. לברון זה בדיוק ההפך מבחירה נועזת, קוואי קצת מפחיד אותי עם הפציעה וגם זה כבר פחות אוונגרדי לבחור בו עכשיו מאשר בעונה שעברה, אז נשארנו עם החד-קרן. אם הוא ימשיך את היכולת מהעונה שעברה וישפר את הקליעה משלוש לאזור ה-33%, הוא יהפוך לנשק לא קונבנציונלי. אם זה יקרה, מילווקי עוד יכולה לפלרטט עם 50 ניצחונות, שזה האזור ממנו בדרך כלל נבחרים ל-MVP. והוא עוד לא בן 23. למי שעדיין מפקפק, תתרווחו לכם בכסא ותהנו מהסרטון הבא.
ניו אורלינס תתחיל להתפרק מנכסיה
הטרייד על דמארקוס קאזינס באמצע העונה שעברה היה High Risk High Reward מבחינת השקנאים. הם שילמו מחיר זול יחסית על אחד השחקנים הכשרוניים בליגה וציוותו אותו עם עוד אחד מהשחקנים הכשרוניים בליגה. הסיכון היה שהשילוב לא יצליח וקאזינס יעזוב אחרי שנה וחצי. הפרס היה שהשילוב יצליח והפליקנס יהפכו להיות הקבוצה הכי מיוחדת בליגה שהולכת ומתרחקת מביג-מנים.
קצת קשה לחרוץ גורלות על הטרייד הזה אחרי בקושי 25 משחקים שבהם הפליקנס שמרו בערך על מאזן חצוי. מצד אחד, יש סיבות לאופטימיות. ה-Net Rating של הפליקנס היה 3.1- BC (לפני קאזינס) ו-0.3+ אחריו, אולם מנגד, קשה לומר שהפליקנס מנצלים את העובדה שיש להם שני ביג-מנים. מה שכיף בכך שיש לך ביג-מן מוכשר הוא, ובכן, שיש לך ביג-מן. בספורט בו צריך להכניס כדור לתוך טבעת בגובה 3.05 מ’, לכאורה אמור להיות יתרון למישהו שהוא יותר קרוב לטבעת, בטח אם הוא יודע גם לשחק כדורסל.
בפועל, לא היה שינוי מהותי באיך שהפליקנס שיחקו כדורסל לפני ואחרי קאזינס. כמות הנקודות שלהם בצבע אמנם גדלה קצת (43.8% מהנקודות שלהם אחרי הטרייד הגיעו מהצבע, לפני הטרייד הנתון הזה עמד על 41.6%) אבל לא משמעותית וגם אחרי שקאזינס הגיע הם לא היו בצמרת של הקטגוריה הזו (מקום 8 אחרי האול-סטאר). האחוזים שלהם משלוש ירדו (33.5% לעומת 35.7%) למרות שלכאורה ההתמקדות בקאזינס ודייוויס הייתה אמורה לפנות את שאר השחקנים לזריקות פנויות יותר. התקווה שהפליקנס יהוו את תמונת המראה של הסמול-בול לא התממשה, בעיקר כי הם משתמשים בביג-מנים שלהם כגבוהים של סמול-בול. קאזינס ודייוויס נמצאים הרבה מאוד מחוץ לקשת השלוש ורחוק מהטבעת, ואז היתרון שלהם פחות מורגש.
קשה לבוא בטענות לאלווין ג’נטרי על איך שהוא משתמש בכוכבים שלו, שינויי החוקים ב-NBA בעשור ומשהו האחרונים הפכו את הביג-מן המסורתי לדינזואור. כמעט בלתי אפשרי להכניס כדור לפוסט-אפ בימים אלו בגלל ההגנות האזוריות ואם אין לך שחקנים שירווחו את המשחק ויכריחו את ההגנה להישאר צמודה לקלעים, יהיה לך קשה לנצל איזשהו יתרון בפוסט-אפ. כתוצאה מכך, הפליקנס, למרות שהיה להם את דייוויס לכל העונה ואת קאזינס לשליש ממנה, לא היו קבוצת פוסט-אפ יוצאת דופן (550 פוזשנים 6.2% מסך כל הפוזשנים, רק 11 קבוצות השתמשו במהלך הזה פחות). מנגד, הם השתמשו המון בהתגלגוליות לטבעת של הגבוהים שלהם (8.8% מהפוזשנים, הכי הרבה בליגה), אולם הם לא היו הכי יעילים במהלך הזה (1.08 נק’ פר פוזשן, 8 בליגה) משום שההגנות היו יכולות להתכווץ על הגבוהים שלהם ולהכריח אותם למסור למישהו שיחטיא משלוש.
אז מה עושים כשיש לך שני גבוהים שצריכים גארדים שירווחו עבורכם את המשחק כדי שהם יממשו את הפוטנציאל שלהם? מביאים את ראג’ון רונדו וטוני אלן, כמובן.
כדי שהפליקנס יוכלו להגיע למקומות שהם חלמו להגיע אליהם כשהם עשו את הטרייד על קאזינס, הם צריכים רוסטר אחר לגמרי. בהיעדר רוסטר כזה, ולאור העובדה שהמערב הוא שדה מוקשים קטלני, יכול מאוד להיות שנראה אותם מנסים לקצץ הפסדים עם טרייד על קאזינס באמצע העונה. זו ככל הנראה תהיה יריית הפתיחה לטרייד הגדול הבא, על אנתוני דייוויס, שככל הנראה יקרה מתישהו בין עכשיו לבין סיום החוזה שלו אי שם ב-2020. רק שיעבור למזרח. קצת איזון, פור פאבור.
פילדלפיה תגיע לפלייאוף במזרח
הכל פתוח אחרי 5 הבאנקריות של המזרח (קליבלנד, בוסטון, טורונטו, וושינגטון ומילווקי) וכל אחת מבין אורלנדו, דטרויט, מיאמי ושארלוט יכולה לראות את עצמה כמועמדת לגיטימית למקום השישי (השישי!), אז למה לא הסיקסרס?
ארון גורדון יבחר לשחקן המשתפר
אני כנראה אמות על הגבעה הזו, זו שלא מפסיקה להאמין בכשרון הפנטסטי של AG. בעונה שעברה הכשרון הזה הלך לאיבוד בתוך מבוך הביג-מנים של המג’יק, אבל העונה נראה שפרנק ווגל ייתן לו את המפתחות לעמדת הפאוור פורוורד ואם ירצה אלוהי הכדורסל, אולי גם כמה דקות כסנטר, ושם גורדון יוכל להראות את הניצוצות שלו.
אחרי הטרייד על סרג’ איבקה בעונה שעברה, גורדון קיבל יותר דקות והחזיר יותר תפוקה (אפשר לראות בתמונה את המספרים) והעונה אנחנו נראה אותו הרבה יותר בגרסה של השורה התחתונה מאשר בגרסה של השורה העליונה. והוא רק הפך להיות בן 22 לפני שלושה שבועות.
חוץ מההשתפרות הטבעית של גורדון, עוד סיבה שאני רוצה להאמין שהוא יהיה השחקן המשתפר היא שהוא מוכרח להיות השחקן המשתפר כדי שהמג’יק יפסיקו להיות קבוצה כל כך מדכאת. דווין בוקר או קארל אנטוני טאונס או מיילס טרנר או קריסטאפס פורזינגיס (או אולי אפילו יאניס שוב) הם בחירות יותר הגיוניות מגורדון, וגם שחקנים כמו דניס שרודר או ד’אנג’לו ראסל עלולים לעקוף אותו בסיבוב כי הם נמצאים בסיטואציות נוחות יותר, אבל זה לא מספיק נועז. אני כבר כמעט שנתיים מחכה להתפוצצות של גורדון שתוציא את המג’יק ממרתפי ה-NBA, כולי תקווה שזה יקרה העונה.
ההתקפה של קליבלנד לא תהיה טופ 5
הנה חידה. בתשע השנים האחרונות, בערך מאז שהתחיל השיא של הקריירה שלו, כמה פעמים הקבוצה שבה שיחק לברון ג’יימס הייתה בטופ 5 ביעילות התקפית?
התשובה היא 8, ובעונה היחידה שהקבוצה שלו לא הייתה בטופ 5, בעונת 2012 עם ההיט, היא הייתה בטופ 6.
בהתחשב בכך שגם כאשר השחקן הכי טוב לידו היה זידרונאס אילגאוסקאס לברון הוביל התקפת טופ 5, ובכך שבאופן כללי להמר נגד לברון זה לא דבר חכם כל כך, מרגיש לי שהתחזית הזו היא הנועזת ביותר. עם זאת, יש לה רציונליזציה.
הקאבס בעונה שעברה היו קבוצת ההתקפה השלישית בטיבה בליגה וקשה להגיד שהם השתפרו בקיץ הזה. הם איבדו את קיירי ארווינג ולפחות עד שאייזיאה תומאס יחזור יותר עומס יוטל על לברון ג’יימס. אחת הסיבות שההתקפה של קליבלנד הייתה כל כך קטלנית היא שדייוויד גריפין הקיף את לברון בקלעים, מה שמקסם את יכולות ניהול המשחק העילאיות ומתנשאות של לברון. העונה אמנם קווין לאב אמור לשחק יותר כסנטר, מה שאמור לפתוח יותר את ההתקפה, אבל הנוכחות של דוויין ווייד ודרק רוז תפגע בריווח של המשחק ותשנה קצת את סגנון המשחק של הקבוצה. מה שעבד בעונה שעברה כשקיירי וג’יי.אר סמית’ עמדו מחוץ לקשת וחיכו לקבל את הכדור לא בטוח יעבוד העונה כשדי-רוז ודי-ווייד יעמדו במקומם. מעבר לכך, הפיק-אנד-רול הקטלני של לברון עם קיירי התאדה לו ולא ברור מה יהיה הגו-טו-מוב החדש של טיירון לו.
זה לא אומר שההתקפה של קליבלנד תהיה חלשה. ממש לא. ווייד ימצא את החורים בהגנה וקווין לאב יקבל יותר נגיעות ולברון הוא עדיין לברון, אבל תהיה תקופת הסתגלות והקאבס גם ככה מתייחסים לעונה הרגילה כמו אל ביקור אצל סבתא שרק צריך להעביר בו את הזמן. זה יפגע במספרים שלהם, ובעולם בו גולדן סטייט, יוסטון, דנבר, סן אנטוניו, אוקלהומה סיטי, וושינגטון, טורונטו ופורטלנד קיימות, לא יפתיע אותי אם הקאבס ימצאו את עצמם מחוץ לחמישייה הראשונה.
מינסוטה תהיה אחת הקבוצות הכי קשות לצפייה בליגה
התלבטתי הרבה אם לשים את הוולבס ברשימה של הקבוצות שיכולות לעקוף את הקאבס ביעילות התקפית. בכל זאת, קארל אנטוני טאונס וג’ימי באטלר באותה קבוצה, אבל יש לי תחושה שהקבוצה הזו הולכת להיות אחת הקבוצות המעיקות של העונה.
הזאבים, על אף שיש להם את אחד השחקנים הצעירים והמלהיבים בליגה, הולכים לשחק יחסית לאט, עם הרבה חדירות לתוך יער של אנשים ועם הרבה היאבקויות מתחת לסלים של טאג’ גיבסון.
אין להם מספיק ריווח כדי שההתקפה תזרום חלק, אבל יש להם מספיק כשרון כדי להוציא משהו מכל פוזשן. זה כנראה לא יהיה יפה, זה כנראה לא יהיה יעיל, אבל הם יהיו קבוצה טובה שלא יהיה כיף לשחק נגדה, ולא יהיה כל כך כיף לצפות בה. בטח אם הם הולכים לשחק במדים המזעזעים האלה. אם הם לא מתכוונים לשחק בחושך, אין שום הגיון ללבוש את הדבר הזה.
הרוקטס ינצחו 60 משחקים העונה, אבל כריס פול לא יחתום בקיץ הבא
הרוקטס הולכים להיות טובים. אמנם יש הרבה סימני שאלה לגבי איך כריס פול וג’יימס הארדן ישתלבו ביחד, אבל לפחות בעונה הרגילה זו לא הולכת להיות בעיה. מייק דאנטוני יכול וצריך לסנכרן את הדקות של השניים הללו כך שתמיד אחד מהם יהיה על הפרקט ובכל רגע נתון יהיה לו מקבל החלטות מעולה בפיק-אנד-רול, שזה לוקסוס שאין לאף קבוצה אחרת בליגה. זה, בנוסף ליתרונות המובנים שיש למורי-בול (יותר שלשות, פחות זריקות לא יעילות), יאפשרו לרוקטס להיות ככל הנראה הקבוצה השנייה בטיבה במערב (וככל הנראה בליגה).
זה לא אומר שלא תהיה תקופת התאמה. כריס פול רגיל לשחק לאט, יוסטון רגילה לשחק מהר. פול זורק יחסית מעט שלשות לגארד, יוסטון זורקת הכי הרבה בליגה. כריס פול רגיל שהוא מקבל את ההחלטות בקלאץ’, לא בטוח שזה יהיה המצב עם הארדן לצידו.
למרות תקופת ההתאמה הזו, יש לי תחושה שבעונה הרגילה הכל יזרום על מי מנוחות ביוסטון. השאלות שצריכות להישאל הן האם זה יספיק לפלייאוף, ומה יקרה בקיץ הבא, כאשר כריס פול יהיה שחקן חופשי.
לגבי השאלה הראשונה, בעונה שעברה ראינו איך הרוקטס התקשו כשהרמה עלתה. ההתקפה שלהם, שהפציצה כמו הלופטוואפה בעונה הרגילה, הפכה להיות בינונית בפלייאוף (111.8 נק’ ל-100 פוזשנים בעונה הרגילה, מקום 2 בליגה. 107.2 נק’ בפלייאוף, שווה ערך למקום ה-13 בעונה הרגילה). צריך לשייך את הנתון הזה לגאונות של הספרס שהצליחו לעצור את המכונה של דאנטוני, אבל יש מקום לתהות האם לרוקטס יש עוד הילוך שהם יכולים להעלות בפלייאוף. כאשר להגנות יש זמן להתכונן וכאשר הן חוסמות את המקומות שהארדן, מורי ודאנטוני אוהבים, האם לרוקטס יש פתרונות.
פול אמור לייצר חלק מהפתרונות הללו. הוא אחד מקלעי המיד-ריינג’ הטובים בליגה (50.9% בעונה שעברה, הכי טוב בליגה מבין השחקנים שזרקו לפחות 3 פעמים במשחק מחצי-מרחק) והוא כנראה ידע לנצל את החורים שההגנות יפתחו. כנראה שגם זה לא יספיק מול הווריורס, אבל לפחות התקרה של הרוקטס תהיה קצת יותר גבוהה בפלייאוף, כך שאין כל כך בעיה עם השאלה הראשונה. גם אם הרוקטס לא יזכו באליפות העונה, סביר להניח שהם לא יודחו במפגן מביש כמו בעונה שעברה.
הבעיה הגדולה היא בשאלה השנייה. פול יהיה בן 33 בקיץ הבא עם קילומטראז’ לא מועט עליו. אני מניח שהוא ירצה לחתום על הסופר-מקס (בערך 200 מיליון דולר ל-5 שנים), שיהיה ככל הנראה החוזה הגדול האחרון שלו. ההנחה הזו מתבססת, בין היתר, על העובדה שפול הוא זה ששינה את חוקי ה-CBA כך שקבוצות יוכלו להחתים שחקנים על חוזי מקסימום עד שהם מגיעים לגיל 38 (עד שנה שעברה היה אפשרי רק עד גיל 36). מן הסתם החוק הזה משחק לטובתו של פול וחבריו לסירת הבננה, ואלא אם כן הוא יעבור איזושהי פציעה העונה, קשה לי לראות אותו מתפשר על פחות מזה. החוזה הזה, האורך שלו והגודל שלו, בטח על שחקן בגיל 33, הוא ההגדרה לחוזה לא סחיר.
אולם מן הצד השני של המתרס יושב דריל מורי. הג’נרל מנג’ר של הרוקטס לא ידוע בתור אחד שמחתים שחקנים על חוזים שכאלו. אם מורי מחתים את פול לטווח ארוך הוא מיד מאבד את הגמישות שלו לשנים הקרובות, בטח אם הוא גם מחתים מחדש את קלינט קאפלה וטרבור אריזה (שיהיו שחקנים חופשיים בקיץ הבא).
עדיין הגיוני מאוד שפול יחתום ברוקטס. הוא ככל הנראה ישדרג אותם ויעזור להם להפוך לקבוצה השנייה בטיבה בקונפרנס, כך שאולי זה ישכנע את מורי כן לחתום על הצ’ק השמן. מנגד, פול בחר להגיע לרוקטס בקיץ כך שיכול להיות שהוא מתכנן להישאר שם לטווח הארוך גם במחיר פשרה פיננסית. בנוסף, קשה לראות קבוצה שבבירור תרדוף אחרי CP3. סן אנטוניו צריכה למצוא דרך להיפטר מהחוזים של למרקוס אולדריג’ ודני גרין/פאו גאסול כדי לפנות לפול מקום, הניקס צריכים למצוא קונה לאנס קאנטר ולחתוך את ג’ואקים נואה כדי שיוכלו לשלם לפול, ללייקרס יש את לונזו בול, לפילדלפיה יש את מרקל פולץ ולשאר הקבוצות או שאין צורך ברכז או שאין להן סיכוי לחצוב כסף מתחת לתקרת השכר או שפול פשוט לא ירצה להגיע אליהן.
ועדיין, קשה לי לראות את מורי מחתים שחקן מזדקן על חוזה שיכול לתקוע אותו בעתיד. הרבה יכול להשתנות מעכשיו ועד יולי הבא, אני מהמר שהשינויים הללו יביאו לכך שכריס פול לא יסיים ביוסטון את הקריירה שלו.
יאללה, שיתחיל כבר!
Comments