5 מחשבות על השבוע הראשון של האוף-סיזון

כשהייתי קטן ממש אהבתי את הסרט “ארמגדון”. לא יודע למה, אולי יש לי חיבה לסרטי אסונות, אולי אני סאקר של הפאתוס המוגזם של מייקל ביי ואולי גם לי יש פטיש לדגלי ארה”ב אבל זכרתי את כל הסרט בעל פה. אחד הרגעים הזכורים לי ביותר הוא (באמת צריך אזהרת ספוילר פה? אני מניח שאם לא ראיתם סרט שיצא לפני 20 שנה אז כבר לא תראו אותו) שאחרי שהחללית של בן אפלק ואוון ווילסון ומייקל קלארק דאנקן מתרסקת על פאקינג אסטרואיד אבל איכשהו הם שורדים, אחרי שסטיב בושמי כמעט יורה לכולם באפיזודה של “דמנציית חלל” (מה?), אחרי שהבחור השמן מתעופף עם המקדחה שלו לחלל החיצון, אחרי שבן אפלק חוזר להציל את היום וקודח את דרכו לעומק הרצוי, אחרי שסופת מטאוריטים מחסלת את היכולת של החבורה העליזה הזו להפעיל את הפצצה מרחוק, אחרי שברוס וויליס לוקח את הנפץ מבן אפלק ונשאר למשימת ההתאבדות, אחרי שהרוסי האדיר הזה מצליח להניע את החללית. אחרי כל זה, כאשר נראה שהכל עומד להסתדר, כשנראה שאפשר סוף סוף להסדיר את הנשימה ולתת לדופק לצנוח,  עוד סופת מטאוריטים מתחילה והאקשן ממשיך.

ההרגשה הזו, החצי שנייה הזו שבה אפשר להירגע לפני שהאקשן ממשיך בכל הכח, זו התחושה שיש לי תמיד בימים הבודדים הללו שבין סדרת הגמר לתחילת האוף-סיזון. ה-NBA נותנת לנו כמה ימים של חסד להתאושש מכל האדרנלין שקווין דוראנט ולברון ג’יימס וסטף קרי וחבריהם נתנו לנו בגמר ואז, בדיוק כשאנחנו חושבים שרכבת ההרים הזו מתקרבת לסיום דרכה, אדם סילבר מוציא אותה שוב לדרך.

מה היה לנו בשבוע וקצת מאז שהווריורס הניפו את גביע האליפות?

טרייד על הבחירה הראשונה בדראפט, אחד מ-15 השחקנים הטובים בליגה אומר לקבוצה שלו שהוא יעזוב אותה בקיץ הבא, הודעה על כך שתקרת השכר תהיה נמוכה יותר מהצפי, טרייד על השחקן שנבחר במקום השני בדראפט רק לפני שנתיים, טרייד על השחקן שנחשב לסנטר הטוב בליגה ולאחד הכוכבים הכי גדולים שלה רק לפני 4 שנים, שמועות על כך שאחד השחקנים הבכירים של האלופה רוצה לבדוק את המים בפרי אייג’נסי, טרייד על אחד מ-15 השחקנים הכי טובים בליגה ואיחוד שלו עם המיסטר מיאגי הפרטי שלו, אינספור ווג’ בומבס, מלא אוהדי בוסטון מבולבלים, פוסט מטומטם באינסטגרם של הבחירה הראשונה בדראפט ואפס שעות שינה. איזה כיף!

אז רגע לפני ששוב אנחנו יוצאים לעוד סיבוב ברכבת ההרים כשהפרי אייג’נסי יתחיל, זה הזמן לעשות קצת סדר ולנסות לנווט בתוך כל מפלי המידע שזורמים אלינו בימים האחרונים.

1. איך השינוי בתקרת השכר הולך להשפיע?

בפראפרזה על משפט של וורן באפט, אחרי שהגאות נגמרת, רואים מי שחה בלי בגד ים. הגאות נגמרה ב-NBA. אחרי הקיץ שעבר שבו התקרה קפצה בכמעט 30%, הצפי היה שהתקרה העונה תמשיך לקפץ לאזור ה-105 מיליון. לאחר מכן ההערכות הללו ירדו לאזור ה-101 מיליון ובעקבות כמות המשחקים הקטנה יחסית שהייתה בפלייאוף האחרון וההכנסות שלא הגיעו ממכירת כרטיסים, הצפי הזה ירד ל-99 מיליון. יש בזה משהו קצת אירוני שהווריורס היו כל כך טובים שהם ניצחו בלי צורך ביותר מדי משחקים, וכתוצאה מכך היכולת שלהם לשמור על כל שחקני המפתח שלהם נפגעת.

כרגע לווריורס יש 5 שחקנים חתומים לעונה הבאה (קליי תומפסון, דריימונד גרין, קוון לוני, דמיון ג’ונס ופטריק מקאו. ג’ורדן בל שנבחר אתמול בדראפט לא בטוח יקבל חוזה מובטח) בסך משכורות של 39 מיליון דולר בערך. ההנחה הסבירה היא שדוראנט יחתום ל-1+1 ב-30 מיליון לעונה בערך וקרי יחתום על הסופר-מקס שיהיה שווה בעונה הבאה בערך 34.5 מיליון דולר. זה כבר מביא את הווריורס בערך ל-103 מיליון דולר כשהמספר שאמור להפחיד אותם הוא 123 מיליון דולר (ה-Tax Apron) שקבוצות שנמצאות מעליו כבר לא יכולות להשתמש בכל מיני חריגות (מיד לבל אקספשן וכו’) שקבוצות שנמצאות מתחתיו עדיין יכולות להשתמש. מס המותרות לא אמור להבהיל את ג’ו לייקוב משום שהווריורס מדפיסים כסף באורקל ארינה ומס המותרות מבחינתו יהיה כמו דו”ח על מהירות מופרזת, אבל אם הכלים שיוותרו בידי בוב מאיירס יתחילו להיות מוגבלים בגלל תקרת השכר, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

תחת ההנחות הקודמות של התקרה לווריורס היה קצת יותר מרחב תמרון, אולם כעת סימן השאלה סביב איגודלה הופך להיות קריטי. אם הווריורס יצליחו להשאיר את איגודלה במחיר שנע סביב 10 מיליון לעונה, הם יוכלו למלא את הרוסטר בוטרנים צמאי טבעות בחוזי מינימום ואולי גם לשמור על שון ליווינגסטון/איאן קלארק. אם הדרישה שלו תהיה יותר באזור ה-15-20 מיליון דולר (דרך אגב, הביקוש אליו בפרי אייג’נסי חטף מכה אחרי הטרייד של מינסוטה אתמול), זו תהיה בעיה עבור הווריורס.

הם עדיין יוכלו להחתים שחקנים מבחוץ אם הם יתזמנו את ההחתמות של דוראנט וקרי כמו שצריך בפרי אייג’נסי, אבל יהיה להם קשה למצוא מישהו ברמה של איגודלה. חוץ מגורדון היוורד, בלייק גריפין ופול מילסאפ, המעקב אחר איגודלה אחרי ה-1 ביולי יהיה הכי מעניין, וככל הנראה תהיה לו את ההשפעה הגדולה ביותר על האליפות בעונה הקרובה.

קבוצה נוספת שמושפעת לרעה מהשינוי בתקרה היא בוסטון. אחת הסיבות שדני איינג’ Traded down לבחירה ה-3 הייתה כדי לחסוך קצת דולרים שיעזרו לו לרדוף אחרי הייוורד. השינוי בתקרת השכר ביטל את המהלך הזה ולמרות שחוזי המקסימום יהיו נמוכים יותר כתוצאה מכך, עדיין בוסטון נמצאת בעמדת נחיתות מסוימת מבחינת הכסף שהיא יכולה להציע לעומת מיאמי.

גם פורטלנד (שעכשיו נמצאת אפילו יותר מעל תקרת המס ממה שהיא חשבה בהתחלה), סן אנטוניו (שגם התרגיל הסמי-מלוכלך שלה עם פאו גאסול כנראה לא יספיק לה כדי להציע לכריס פול חוזה מקסימום) והוויזארדס (שירגישו את החום של תקרת המס עוד יותר מקרוב אחרי שיחתימו את אוטו פורטר) יפגעו מהשינוי הזה ובגדול, כל קבוצה שחשבה בקיץ שעבר שאפשר לפזר כספים בלי הבחנה ולא הצליחה להעביר את אחד מהחוזים הגרועים שלה לברוקלין די אכלה אותה עכשיו.

1. איך לעזאזל מינסוטה הצליחו להשיג את ג’ימי באטלר?

רק לפני חצי שנה כולנו התלוננו על הערך שהקינגס קיבלו בטרייד על דמרקוס קאזינס. DMC הוא אמנם כישרון אדיר ומרהיב, אבל הוא מעולם לא הוביל את הקבוצה שלו לניצחונות, הוא נחשב לסרטן בחדר ההלבשה, החוזה שלו עמד להסתיים עוד שנה וחצי והקינגס די בבירור לא רצו לקשור את עצמם אליו לתקופה ארוכה, עם ההתחייבויות הפיננסיות הכרוכות בכך (קאזינס היה אמור להיות זכאי לסופר-מקס תחת חוקי ה-CBA החדשים). יחד עם זאת, לא כל כך הבנו איך כל מה שהקינגס קיבלו היה פרוספקט לא מבושל בדמות באדי הילד, בחירה בסיבוב הראשון, בחירה בסיבוב השני וכל מיני לנגסטון גלוואיים וטייריק אוונסים.

ג’ימי באטלר אמנם עשה לעצמו שם קצת בעייתי בשנים האחרונות, אבל הוא ילד טוב אילינוי ליד דמרקוס. יש לו עוד שנתיים עד לסיום החוזה, הוא משחק בעמדה עם הביקוש הכי גבוה בליגה כרגע (תסתכלו על חשבון הבנק של קנת’ בייזמור ותבינו) והוא כבר הוכיח שהוא יכול להוביל קבוצה לניצחונות ולפלייאוף. איך החבילה ששיקאגו קיבלה עבורו היא פחות טובה ממה שהקינגס קיבלו על דמארקוס?

זאק לווין חוזר עכשיו מאותה פציעה שגמרה את דרק רוז ופני הרדוואי. יכול להיות שהוא ימשיך במגמת השיפור שלו מאז שהוא הגיע לליגה, אבל כרגע הוא יותר סימן שאלה מאשר אול-סטאר בפוטנציה. כריס דאן היה האכזבה הכי גדולה מהדראפט האחרון (37.7% מהשדה, 28.8% מהשלוש) והוא כבר בן 23 (מבוגר בשנה מיאניס אנטטוקנמפו). רכזים שמגיעים בגיל כזה לליגה צריכים להיות משהו מיוחד מהרגע הראשון, כמו דמיאן לילארד לדוגמא, כדי שמישהו יתן להם את המפתחות של הקבוצה. דאן היה ההיפך מזה בעונה שעברה, ולצד קמרון פיין וג’ריאן גראנט (ורונדו?) לא בטוח שהוא יוכל לשמור על עמדת הרכז הפותח.

על לאורי מרקנן אני לא אכביר במילים כי לא ראיתי אותו משחק, אבל אם מישהו מכונה “אנדראה ברנייאני הפיני” זה אף פעם לא סימן טוב. המנהלים של הבולס רצו ללחוץ על כפתור הריסטארט, אבל כנראה לחצו על כפתור המפלט של עצמם. ההחלטות שלהם בשנה האחרונה (ההחתמות של ווייד ורונדו, הטרייד על גיבסון ומקדרמוט בתמורה לקמרון פיין, הטרייד על באטלר אתמול) היו פשוט החלטות לא טובות, ואני נשארתי עם שתי שאלות לא פתורות בעקבות הטרייד הזה.

1. האם שיקאגו בכוונה מנסה להחליש את הקבוצה כדי לנסות לגרום לדוויין ווייד להתחרט ולא לממש את האופציה שלו? יש לו עד ה-27 ביוני להודיע רשמית על ההחלטה שלו.

2. איך דני איינג’ לא הצליח לחבר חבילת טרייד יותר ראויה מזו?

בצד השני של הטרייד, יש פה סוג של הום ראן עבור מינסוטה. באטלר חובר לת’יבס, הם נמנעים מהחוזה הגדול של לווין בקיץ הבא (יש סיטואציה בה לווין ירוויח יותר מבאטלר בעונה האחרונה של החוזה של באטלר) והם מקבלים את הוטרן שידע לנצח משחקים עבור הקבוצה שאיבדה כל כך הרבה משחקים ברבע האחרון בעונה שעברה.

יש פה עדיין כמה סימני שאלה שצריך לענות עליהם. המשולש רוביו-וויגינס-באטלר הוא מאותגר קליעה כמעט כמו המשולש רונדו-ווייד-באטלר וגם כאן כל חלק במשולש צריך את הכדור כדי להיות אפקטיבי, וזה עוד מבלי שהזכרנו את קארל אנטוני טאונס, שכל פוזשן שהוא לא מקבל את הכדור בהתקפה הוא פשע נגד האנושות. לפי השמועות הטימברוולבס מחפשים שותף לטרייד שיקח את רוביו, אבל זה יהיה קשה לביצוע (קשור לנקודה הבאה שלי) והטרייד הכי הגיוני שאני חשבתי עליו הוא רוביו לפליקנס בתמורה לסולומון היל, שזו ההגדרה המילונית לטרייד רע.

מינסוטה שיפרה את עצמה בטרייד הזה, אבל יהיו פה כאבי גדילה. במקום לחכות שהתבשיל שמתבשל אצלו ירתח בזמן שלו, ת’יבודו החליט להגביר את האש ולהוסיף את באטלר לפויקה. זה הימור שרוב הסיכויים ישבור את בצורת הפלייאוף של מינסוטה (מאז 2004, הכי הרבה בליגה), אבל הוא גם משנה את לוחות הזמנים של הזאבים. אם באטלר לא יתאהב במיניאפוליס בשנתיים הקרובות, הוא יוכל לעזוב עוד שנתיים בפרי אייג’נסי. בשנתיים הקרובות קשה לי לראות את מינסוטה עוקפת את הווריורס, כך שאם זה יקרה, הטרייד הזה יזכר כצעד אחד קדימה ושניים אחורה מבחינת הטימברוולבס. ועדיין, בהתחשב במחיר, זה הימור ששווה את הסיכון.

1. מה קרה לרכזים ולסנטרים בדראפט?

הדראפט הוא בדרך כלל מראה לשינויים שמתרחשים בליגה. הוא בדרך כלל הכלי שדרכו אנחנו, הצופים, יכולים לראות מה הג’נרל מנג’רים ומקבלי ההחלטות בליגה חושבים. בדראפט 1985 (עם המעטפה הקפואה של הניקס), בעידן בו הביג-מנים שלטו בליגה, 4 מתוך 6 הבחירות הראשונות בדראפט היו ביג-מנים. היום, בעידן ה-Pace & Space בו הפיק-אנד-רול הוא המהלך השולט, החשיבות של השחקנים היוצרים היא אדירה, וזה השתקף בדראפט אתמול. 5 מתוך 9 הבחירות הראשונות היו רכזים, ורובם ככולם הלכו לקבוצות שהיה להם צורך ברכז שיהיה הקפטן של הספינה.

אחרי שברוקלין העבירה לשורותיה את דאנג’לו ראסל ופתרה את בעיית הפוינט גארד שלה, נשארו 10 קבוצות בליגה שהיה להן חור תיאורטי בעמדת הרכז לקראת העונה הבאה, בין אם כי לא היה להם רכז מוביל בעונה שעברה או בין אם הרכז שלהם סיים חוזה. פילדלפיה, הלייקרס, הניקס, דאלאס, סקרמנטו, ניו אורלינס, יוטה, טורונטו, הקליפרס ואינדיאנה היו ברשימה הזו. סן אנטוניו, אורלנדו, שיקאגו ודנבר פוזלות לרשימה הזו. 5 מתוך הקבוצות הללו מצאו את הרכז שלהן אתמול, ובכך יצאו מצד הביקוש. זה משאיר למעשה 5 קבוצות שחייבות פתרון בעמדת הרכז (הפליקנס, הג’אז, הראפטורס, הקליפרס והפייסרס) ועוד 4 קבוצות שאולי יחליטו לבדוק את השוק.

בצד ההיצע, לעומת זאת, הכל נשאר אותו דבר. כריס פול, קייל לאורי, ג’ורג’ היל, ג’ף טיג, ג’רו הולידיי, דרק רוז, דארן קוליסון, פאטי מילס. אלו השמות הגדולים בשוק, כך שלמעשה אחרי הדראפט אמש, ההיצע גדול מהביקוש בשוק הרכזים ולכן בכלל לא בטוח שטורונטו חייבת לתת לקייל לאורי חוזה מקסימום, כי לא נראה שאיזושהי קבוצה מתכוונת לתת לו את זה. יכול להיות שעדיף לג’ף טיג ולג’ורג’ היל ולג’רו הולידיי להישאר בקבוצות שלהם כי רוב הסיכויים שלא תהיה הצעה גדולה יותר במקום אחר. יכול להיות שדרק רוז יצטרך להסתפק בחוזה קטן בהרבה ממה שהוא התרגל אליו בשנים האחרונות. ההאטה בעלייה של תקרת השכר ועודף ההיצע בשוק הרכזים שינו את הסיטואציה, וזה הולך להיות מרתק לראות מי מהקבוצות ינצלו את הסיטואציה הזו ואילו יעשו את הטעות וישלמו יותר מדי עבור רכז בשוק שרווי בכאלו.

יש פה איזושהי אירוניה. מצד אחד, החשיבות של הרכזים והשחקנים היוצרים הולכת וגדלה ומצד שני יש כבר יותר מדי כאלו, כך שהערך של הרכזים שהם לא Game Changers הולך ויורד. מנגד, אצל הסנטרים המגמה ממש לא אירונית. אמנם בסופו של דבר נבחרו 15 ביג-מנים בסיבוב הראשון של הדראפט, אבל חלקם הם ביג-מנים מודרניים שבעיקר קולעים מבחוץ ואין להם יותר מדי נוכחות בצבע (מרקנן, די.ג’יי ווילסון שהלך למילווקי ומיודענו טי.ג’יי ליף) וכמעט כולם נבחרו לקראת סוף הסיבוב הראשון כמעין פרויקט או הימור שאולי יתברר כמוצלח (הארי ג’יילס בסקרמנטו לדוגמא). בטופ 10 אפשר לדבר רק על ג’ונתן אייזק (שהלך לאורלנדו) כסוג-של ביג-מן ועל זאק קולינס, שגם הוא היה בחירה די מפתיעה בשלב הזה ע”י פורטלנד. אף קבוצה כבר לא ממש מחפשת את הסנטר הגדול הבא, בטח כשהיא רואה מה קורה עם הסנטרים שכבר בליגה והביקוש הדל עבורם.

ג’אליל אוקפור, אנס קאנטר, גרג מונרו, ניקולה ווצ’ביץ’, ביסמאק ביומבו, טימופיי מוזגוב, יונאס ולנצ’יונאס, יאן מהינמי, מאיירס לאונרד, מיילס פלאמלי, ג’ון הנסון. כל הסנטרים הללו היו על הטרייד בלוק בשלב מסוים בשנתיים האחרונות (או היו צריכים להיות) ולא ממש הניבו כלום. בשביל להזיז את מוזגוב הלייקרס היו צריכים לוותר על ראסל. אפילו דווייט האוורד, עדיין סנטר ראוי בליגה, לא השיג לאטלנטה שום דבר חוץ ממרקו בלינלי ואת הפלאמלי הגרוע יותר (עם החוזה השערורייתי שלו).

זהו עידן חדש, בו קבוצות שמקצות יותר מדי משאבים לעמדה הנשכחת של הסנטר עלולות למצוא את עצמן מאחור.

1. דני איינג’ מתחיל להפוך מצייד לניצוד

איינג’ הוא מומחה בלגלגל את פחית הנכסים שלו עוד שנה קדימה. הוא מינף את הבחירה הראשונה של בוסטון בדראפט והשיג לעצמו עוד נכס איכותי בדמות הבחירה של הלייקרס ב-2018 (אם היא נופלת בין מקומות 2-5) או הבחירה של הקינגס ב-2019 (שכנראה תהיה בחירה די גבוהה), אבל בעוד מצב בחירות הדראפט של איינג’ ממשיך להיות קסום, מצב תקרת השכר שלו מתחיל להיות מחניק.

כאמור, איינג’ ינסה בקיץ הזה למשוך פרי אייג’נט גדול לעיר השעועית, וכדאי מאוד שהוא יצליח, כי זאת ההזדמנות האחרונה שלו לעשות זאת. בקיץ הבא נגמר המבצע על אייזיאה תומאס ואייברי בראדלי והסלטיקס ככל הנראה יסתכלו על תקרת המס מלמעלה. תוסיפו לזה את מרכוס סמארט שגם מסיים את חוזה הרוקי שלו והסלטיקס נמצאים בבעיה. כולם יודעים שהם יחפשו להיפטר לפחות מאחד מבין השלושה (ככל הנראה סמארט או בראדלי) עד הקיץ הבא כדי לא לשלם להם וזה יקשה על איינג’ במו”מ על כל טרייד אפשרי במהלך העונה.

נניח והפליקנס יהיו מוכנים להקשיב להצעות על אנתוני דייוויס או שהניקס יהיו מוכנים לשמוע ברצינות על טריידים על פורזינגיס, בוסטון מן הסתם תהיה הקבוצה הראשונה שתחכה בתור, אבל כעת, כאשר בראדלי וסמארט רחוקים שנה מסיום החוזה שלהם (ובראדלי בכלל לא שחקן חופשי מוגבל) איינג’ יצטרך לשלם מס מסוים אם הוא ינסה להעביר אותם, וזה יעלה לו כנראה בבחירות דראפט. זה מה שקורה כשאתה מחכה יותר מדי עם הנכסים שלך. באיזשהו שלב, כמו אבוקדו בשמש, הם מתחילים לאבד מהערך שלהם.

1. מי הקבוצה ששיפרה את עצמה הכי הרבה בשבוע האחרון?

מעבר לקבוצות שעשו שינוי דרמטי כמו פילי והטימברוולבס, היו גם קבוצות שעשו צעדי תינוק בדרך לרלוונטיות. בהתחשב בנסיבות, שארלוט עברה שבוע די מוצלח. הם לא הולכים להסתער על המזרח, אבל הם שדרגו את עצמם גם בעמדת הסנטר עם האוורד וגם בעמדת השוטינג גארד עם מאליק מונק שנבחר בבחירה ה-11 ואפשר בהחלט לראות אותם חוזרים לפלייאוף ועפים בסיבוב הראשון, שזה הרי כל מה שמעניין אותם שם בצפון קרוליינה.

חוץ מההורנטס, גם על סקרמנטו עבר ערב חביב אתמול. באיחור של שלוש שנים, הם סוף סוף בחרו רכז צעיר בדראפט וכעת, ביחד עם ג’סטין ג’קסון שנבחר בבחירה ה-15 (היה אחד השחקנים המובילים במכללה שזכתה ב-NCAA בעונה שעברה), ג’יילס המסתורי, ווילי קאולי סטיין וסקאל לאביסייה, יש לסקרמנטו תנועת נוער חמודה שמכניסה קצת וייבים טובים למועדון שלא יודע איך מרגישים וייבים טובים בכלל.

דאלאס היא קבוצה נוספת שיכולה לצאת מרוצה מהדראפט של אתמול בלילה. על הנייר, דניס סמית’ הוא רכז שיכול להתאים לשיטה של ריק קרלייל ולפתור את החור של דאלאס בעמדת הרכז, חור שהיה שם מאז שג’ייסון קיד עזב ב-2011. עם זאת, דאלאס לא ממש ידועה כקבוצה שמפתחת כשרונות צעירים וקרלייל מעולם לא היה אחראי להתפתחות של בחירת לוטרי שמגיעה עם מטען ציפיות שונה מזה של יוגי פרל.

עוד קבוצה שאולי לא שיפרה את עצמה משמעותית ביחס לעונה הנוכחית אבל בהחלט מעמידה את עצמה בפול פוזישן לקראת העתיד היא הלייקרס. הם נפטרו מהחוזה של מוזגוב, החליפו את ראסל בלונזו בול וכעת הם נמצאים בסיטואציה מעולה לקראת קיץ 2018. הם יוכלו להיפטר מהחוזה של לואל דנג בעזרת ה-Stretch Provision ולהגיע לאוף סיזון של 2018 עם למעלה מ-60 מיליון דולר מתחת לתקרת השכר, כשהשחקנים היחידים שיהיו חתומים הם בול, ברנדון אינגרם, ג’ורדן קלרקסון, לארי נאנס ג’וניור, איביצה זובאץ’ ושתי בחירות הדראפט המאוחרות של אתמול (קייל קוזמה וג’וש הארט). לוק וולטון יגרום לקבוצה הזו לשחק כדורסל שמח ואולי אפילו להתדפק על דלתות הפלייאוף העונה (זמן טוב להזכיר שהלייקרס היו 10-10 בתחילת העונה שעברה עד שהתחילו פציעות והם החליטו כנראה לעשות טנקינג כדי לשמור על הבחירה שלהם), וזה יאפשר להם לבוא בעמדה של כח בקיץ בו פול ג’ורג’ ולברון ג’יימס יהפכו לשחקנים חופשיים. פאק, הליגה הזאת כל כך דינמית.

#דניאיינג #פולגורג #לונזובול #טוםתיבודו #גימיבאטלר