סיפור המשחק של גיים 4 של הפיינלס, ואולי גם סיפורה של הסדרה כולה, טמון ברבע השלישי. הרבע נפתח בריצה של מיאמי, אותה ריצה שראינו עשרות כמוה בעבר, עם השתלטות של לברון על המשחק, הנעת כדור יפה והגנה חונקת. תוך כמה דקות ההיט הורידו ל-13 ונדמה היה שיהיה לנו משחק. אלא שהבור שההיט כרו לעצמם בחצי הראשון היה גדול מדי בשביל לצאת, ו-13 היה הכי קרוב שהם הגיעו כל הערב, כשמיד אחרי הטיים-אאוט, במה שנראה היה כמו פוזשן אחד, הספרס חזרו להוביל ב-20.
זה למעשה ההבדל בין המזרח למערב. בעוד במזרח מיאמי יכלה לשייט כל הדרך אל הפיינלס עם התעלות פה ושם, פעם של ההגנה, פעם של לברון, מדי פעם של כריס בוש, מול הספרס הללו זה פשוט לא עושה את העבודה, וזה מייאש. זה מייאש את אריק ספולסטרה, עד לרמה בה הוא שלף את מהספסל את טוני דגלאס, שחקן שהובא לפלורידה רק כחלק מעסקה שנועדה להקל את תקרת השכר של מיאמי וללא שום קשר לכדורסל. זה מייאש את האוהדים החלולים של מיאמי, שעזבו את הקבוצה שלהם באמצע הרבע האחרון במפגן האוהדות הכי שלילי שידעה הליגה בשנים האחרונות. זה מייאש את לברון, שנאלץ פעם אחר פעם לסחוב את הקבוצה הזו על הגב, עד שהגב נשבר וכל מה שנותר הוא להתמוגג מהכדורסל המושלם של סן אנטוניו.
בתמונה הגדולה, אפשר להגיד שהספרס הצליחו לשחוק פיזית את ההיט. בסדרת הגמר מיאמי משחקת כמעט 4 פוזשנים בממוצע יותר מאשר בסדרות חצי גמר וגמר המזרח (89.2 פוזשנים מול הספרס לעומת 85.4 מול ברוקלין ואינדיאנה). בנוסף, הספרס מבצעים פחות עבירות ושולחים את ההיט פחות לקו (19 זריקות בממוצע מול הספרס לעומת קרוב ל-22 זריקות מול הנטס והפייסרס), כך שיש פחות עצירות במשחק ופחות זמן התאוששות. וכשמוסיפים לכך את העובדה שמול הנעת הכדור של הספרס מיאמי צריכה להוציא הרבה יותר אנרגיות בהגנה מאשר מול התקפת הקט-סל של אינדיאנה, מקבלים מתכון לעייפות עבור הקבוצה המבוגרת בליגה.
העייפות הפיזית הזו נראה שהפכה לעייפות מנטאלית במשחקים האחרונים. מיאמי התקשתה לייצר אנרגיות כדי לבצע ריצה משמעותית במשחקים 3 ו-4 שבאמת תסכן את היתרון של סן אנטוניו. העייפות הזו הכריעה כל שחקן ושחקן ברוסטר של ספולסטרה, ממריו צ’אלמרס דרך יודוניס האסלם ועד לברון ג’יימס. כל אחד בדרכו שלו התקשה להתמודד עם האתגר הפיזי שהספרס העמידו מול ההיט, אתגר שהופך לכמעט בלתי אפשרי לנוכח הפער התהומי שקיים בין השחקן ה-6 או ה-7 או ה-8 אצל הספרס לעומת השחקן ה-6 או ה-7 או ה-8 אצל ההיט. המהלך שסימל זאת יותר מכל היה מהלך לקראת סוף הרבע הראשון, כאשר טיאגו ספליטר עשה פיק אנד רול עם מאנו ג’ינובילי, נתקל בעזרה של מיאמי והוציא כדור מושלם לפאטי מילס שקבר שלשה כואבת (בתחילת הסרטון פה למטה). מישהו יכול לדמיין את כריס אנדרסן עושה פיק אנד רול עם ריי אלן ומוציא כדור כזה לנוריס קול?
במשחק 4 גם ראינו שוב את חוסר הסנכרון בין דוויין ווייד ללברון ג’יימס. כמעט ולא היו מהלכים שבהם שני השחקנים הטובים ביותר על הפרקט (או לפחות המוכשרים ביותר על הפרקט) היו מעורבים. ווייד המשיך ללכת לאיבוד עם חדירות שלא הולכות לשום מקום מול ההגנה של הספרס ולברון התקשה לייצר עבור החברים שלו ולמעשה נראה יותר כמו כרמלו אנתוני במשחק הזה מאשר לברון ג’יימס (ברבע ה-3 הוא קלע 19 מ-21 הנקודות של מיאמי. האם זה אומר שלברון הפסיק לסמוך על החברים שלו או שהם פשוט חלשים מדי? כנראה שזה שילוב של השניים). אבל זה נקודתי למשחק 4. הבעיה הגדולה יותר בשילוב בין השניים הוא שהספרס לא מכבדים את הזריקה של ווייד משלוש ולמעשה סותמים את הצבע. הספרס לא מכבדים את הזריקה שלו כי ווייד זרק רק 4 פעמים מחוץ לקשת בסדרת הגמר, וקלע רק פעם אחת. לכן זה לא היה מפתיע שבוריס דיאו שמר עליו ממרחק של 3 מטר כאשר הוא עמד מעבר לקו השלוש. הבעיה בשמירה הזו, עבור מיאמי, היא שזה מפריע לחדירות של לברון.
המשחק של לברון פורח כאשר הוא מוקף בשלשנים. בתקופות השיא של מיאמי, ברצף של העונה שעברה ובחלקים אקראיים של העונה הנוכחית, הם היו בלתי ניתנים לעצירה מכיוון שהיה להם ריווח מקסימלי שאפשר ללברון לחדור לצבע ובמקרה של עזרה, פשוט להוציא כדור למישהו, בין אם זה שיין באטייה או כריס בוש או ווייד או מריו צ’אלמרס או נוריס קול או ריי אלן. השמיכה תמיד הייתה קצרה מדי עבור היריבות של מיאמי במקרה הזה. בלי עזרה, לברון יהרוג אותך בפנים. תביא עזרה, ומטר שלשות יפול עליך.
בפלייאוף הנוכחי אפילו ראינו את לברון דורש מאריק ספולסטרה לשתף יותר את ג’יימס ג’ונס, שחקן שכל המטרה שלו בליגה היא לקלוע שלשות, בסדרה מול הנטס כדי לאפשר את הריווח הזה שממקסם את היכולות של לברון. אבל כאמור, מה שעובד מול הנטס לא עובד מול הספרס, ולברון נאלץ להתמודד עם הגנה מכווצת מכיוון שלחבר הכי טוב שלו כבר אין יד מבחוץ, וביום בו רשארד לואיס מפסיק להפציץ מחוץ לקשת, הדרך לתבוסה של מיאמי קצרה מאוד. האם חוסר הסנכרון הזה ישפיע במשהו על העתיד של הביג-3 במיאמי? האם העובדה שסל היכולות של דוויין ווייד בשלב הזה בקריירה לא תואם את סל היכולות של לברון ג’יימס ישנה משהו במאזן הכוחות של הליגה?
אבל זה לא הזמן לתהות על קנקנה של מיאמי ולפצוח בדיבורים על תחילתה של השקיעה בסאות’ ביץ’, לזה יהיה הרבה מאוד זמן ברגע שהסדרה הזו תגמר ומחול השדים סביב אופציית היציאה של לברון והיכולת הזוועתית של ווייד בסדרה הזו (בגיים 4 המספרים סוף סוף התאימו את עצמם ליכולת החלשה) יפתח רשמית. כעת זה הזמן לחגוג את ניצחונה של סן אנטוניו, שהצליחה לעשות מה שאף קבוצה אחרת לא הצליחה לעשות בשנתיים האחרונות, לנצח את מיאמי פעמיים ברציפות. בחוץ. בהפרש ממוצע של 20 הפרש. תחת התואר “מגיע” במילון הכדורסל כנראה מופיעה תמונה של הספרס של 2014.
זה מתחיל מגרג פופוביץ’, ששוב ניהל את הקבוצה שלו בצורה נפלאה. למעט חלוקת דקות קצת מוזרה בגיים 2, פופ מצליח לסחוט את המיץ מכל שחקן שלו בצורה מקסימלית, וגם כשהוא עושה שינויים בחמישייה וברוטציה, כל השחקנים נשארים ברמת מוכנות גבוהה. המסירה של בוריס דיאו מאחורי הגב לטיאגו ספליטר, השחקן שפינה את מקומו בחמישייה לאותו דיאו, היווה את החותמת לגדולה של פופ, ושל דיאו עצמו.
הצרפתי אולי רשום כפאוור פורוורד, אבל הוא שחקן שהכדורסל נטול-העמדות שאריק ספולסטרה הנהיג בשנים האחרונות במיאמי היה מאוד נעזר בו. היכולת של דיאו להוביל כדור, לעשות פוסט-אפ בצורה יעילה, לקלוע מבחוץ ובעיקר למסור את המסירה המדויקת ברגע הנכון לשחקן המתאים הפכה אותו לשחקן שמסמל יותר מכל את ההבדלים בין הקבוצות. בעוד ספולסטרה משחק לגו עם הרוסטר שלו בניסיון למצוא את השחקן המתאים לשחק לצד לברון כפורוורד השני, דיאו מראה למיאמי בדיוק מה חסר לה. עוד שחקן יצירתי לצד לברון ובוש בקו הקדמי שיכול לקחת על עצמו משימות הגנתיות. ההצלחה שלו בסדרה הזו היא מענגת, בעיקר כי היא מוכיחה שבליגה של אתלטים גדולים, עדיין אין תחליף לחכמת משחק.
הסופרלטיבים ממשיכים עם קוואי לאונרד. בהתקפה הוא פתאום נראה מלוטש מתמיד, עם חדירות נחושות ושליטה בגוף ביחד עם קליעה נהדרת מבחוץ. וכשכל זה מתווסף להגנה הלא נורמלית שלו על לברון ג’יימס (גורם ללברון ליותר איבודים מאסיסטים בשני המשחקים האחרונים), מה עוד אפשר לבקש?
אם לאונרד ייתן עוד משחק אחד טוב בגיים 5 והספרס יסגרו את הסדרה, יכול מאוד להיות שהוא יזכה ב-MVP, במהלך שיסמל יותר מכל את הגדולה של סן אנטוניו כמועדון. כזה שיודע להישאר עם רגל אחת בהווה בעודו מתחיל לצעוד אל העתיד. במקרה של לאונרד, העתיד כבר כאן, ובסדרה הזו הוא מוכיח את היכולת שלו לשחק ברמות הגבוהות ביותר בשני צידי המגרש. הצעד הבא שלו יהיה לעשות זאת באופן עקבי לאורך כל העונה, כי מתישהו יתחיל העידן של הספרס פוסט-טים דאנקן.
השחקן שמסמל את הגדולה של הפרנצ’ייז של סן אנטוניו. קוואי לאונרד
ואולי בכלל לטים דאנקן מגיע ה-MVP, במה שיהווה את סגירת המעגל הגדולה מכולן. 15 שנה אחרי שזכה בתואר האישי הגדול הראשון שלו, דאנקן הוא הרבה פחות דומיננטי מתחת לסלים, הרבה פחות אתלטי וקפיצי, אבל עדיין יעיל, עדיין יודע להשתמש במיקום הפנטסטי שלו והידיים הארוכות שלו כדי לחסום חדירות של כריס בוש לצבע, עדיין מספיק חד ומוכשר כדי לסיים בפיק אנד רול כאילו הוא בן 20. הוא לא נותן סדרה ענקית מבחינה סטטיסטית, אבל מכל בחינה אחרת, מדובר בהופעה חד פעמית, וכשהיא מלווה באלמנט ההיסטורי הנכון (דאנקן עבר את מג’יק ג’ונסון בכמות דאבל-דאבלים בפלייאוף), יתכן בהחלט שהביג פונדמנטל יתוגמל ב-MVP שלישי בקריירה שלו בפיינלס.
אפשר להמשיך ולהמשיך, ולמעשה צריך לתת קרדיט לכל שחקן בספרס. כולם חלק מהחגיגה הזו, דני גרין ומרקו בלינלי, פאטי מילס וטיאגו ספליטר, אפילו מאט בונר וקורי ג’וזף וכמובן ג’ינובילי וטוני פארקר, וזהו למעשה המסר הגדול של הקבוצה הזו. הספרס עושים “נה בעין” לכל מי שאומר שבשביל לבנות קבוצה אלופה צריך את אחד מחמשת השחקנים הטובים בליגה, או שחייבים צמד אול-סטארים וחבורת רול-פליירס מסביבם כדי לזכות בתואר, או שצריך את כל זה, פלוס פיל ג’קסון. הספרס מראים שאפשר גם אחרת, שאפשר גם יפה יותר, ושרצוי מאוד ליישם. כשממול ניצבת קבוצת האינסטנט המושלמת של מיאמי, שנראה שעומדת לקרוס באותה מהירות בה הוקמה, המסר לא יכול להיות חזק יותר.
זה אמנם מפתה לקבור כבר את מיאמי ולהפוך אותם לסיפור הגדול מאחורי שני המשחקים האחרונים בסדרה, אבל האמת היא שהסיפור הגדול פה הוא סן אנטוניו, ואיך היא הצליחה להיכנס לכולנו ללב דרך המשחק העילאי ומתנשא שלהם. למרות שכרגע קשה מאוד להאמין, עוד יכול להיות שמיאמי תחזור איכשהו לעניינים עם ניצחון חוץ (בכל זאת, לברון), ועוד תהיה לנו סדרה, אבל בינתיים חייבים לנצל את הבמה כדי להריע לאחת הקבוצות הטובות ביותר שהליגה ראתה, קבוצה שזה יהיה פשוט עוול אם היא לא תניף את גביע לארי אובריאן כבר ביום ראשון בערב. ת-ע-נ-ו-ג.
Comments