בוב דילן אמר פעם “The Times, They Are a Changing”.
אני מניח שהוא לא אמר את זה על הקשר שבין ג’יי ג’יי היקסון להאקים אולג’וואן, אבל כשאני רואה בדפי הסטטיסטיקה של פורטלנד את היקסון, 2.06 מ’ בלי יותר מדי בשר על עצמותיו, רשום כסנטר אני נזכר בשירו האלמותי של רוברט צימרמן.
אני נזכר בו מפני שלפני לא הרבה זמן בכלל, כשהיינו עסוקים יותר באסיפת פוגים מבהורדת אפליקציות, הכוכבים הגדולים של עולם הכדורסל היו הסנטרים. דור הסנטרים האגדי של שנות ה-90 שכלל את אולג’וואן, פטריק יואינג, דייוויד רובינסון ושאקיל אוניל הגדיר מחדש את המשחק ואת העמדה הכי חשובה בו. כל גנ’רל מנג’ר השתוקק לשחקן ציר בעל משמנים רבים סביבו יוכל לבנות את הקבוצה שלו. אבל כמו בשיר, הזמנים באמת משתנים, ובמשך השנים ראינו תהליכים קטנים, קטנטנים עד שהם הפכו לשינוי גדול. המשחק הפך להיות יותר ויותר מבוסס על גארדים, הסנטרים הקלאסיים נדחקו יותר ויותר החוצה והעונה בעצם קיבלנו את הגושפנקה לשינוי הזה, כשבהצבעה לאול-סטאר הוסרה עמדת הסנטר מההצבעות כדי לפנות מקום לגארד או פורוורד נוסף. אין ספק, מעמדו של הסנטר מעולם לא נראה מעורער יותר.
אמנם המהלך הזה של הנהלת הליגה מונע בעיקר משיקולי רייטינג, כי בינינו, כולם מעדיפים לראות ביוסטון את ג’מאל קרופורד או סטפן קרי על פני ניקולה פקוביץ’, ואחרי פאדיחות העבר שכללו שחקנים כמו ג’מאל מגלויר ובראד מילר שנבחרו למשחק הכוכבים, אפשר להבין אותם. אבל כמו שבכל צחוק יש טיפת אמת, כך מאחורי ההחלטות הלכאורה טיפשיות של האול-סטאר מסתתרת מגמה.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסנטר הוא סוג של דינוזאור. בהרבה קבוצות מאייש את העמדה הזו שחקן שבמקור הוא בכלל פאוור-פורוורד (קווין גארנט בבוסטון, כריס בוש במיאמי, היקסון בפורטלנד), בהרבה קבוצות הוא אופציה אחרונה בהתקפה (קנדריק פרקינס באוקלהומה, דיאנדרה ג’ורדן בקליפרס) ובהרבה קבוצות הוא בכלל פצוע (אנדרו ביינום בפילדלפיה, אנדרו בוגוט בגולדן סטייט, גרג אודן בכל רגע בקריירה שלו).
עם זאת, ישנה כמות נכבדת של שחקני פנים שעושה חיל ברחבות. פקוביץ’, אל הורפורד, מארק גאסול, ברוק לופז וחביב המדור, ג’ואקים נואה. איך זה מסתדר?
לטעמי, בכדורסל המודרני יעילות הסנטר היא ראי ליכולותיו של מאמן הקבוצה. היכולת להעמיד את שחקן הפנים שלך במצב בו הוא אפקטיבי ותורם לקבוצה מעניקה לך, כמאמן, יותר נקודות זכות מלתת לגארד הסורר שלך לזרוק כאוות נפשו לסל. בכלל לא בטוח שמארק גאסול היה מתפתח להיות שחקן שלם כל כך ללא ליונל הולינס, ושברוק לופז היה מקבל כל כך הרבה כדורים אם אייברי ג’ונסון לא היה מכריח את דרון וויליאמס וג’ו ג’ונסון למסור לו. את גולת הכותרת של הטענה הזו אנו רואים העונה בלייקרס, כשדווייט האוורד מתקשה להראות את הדומיננטיות שאפיינה אותו בימיו באורלנדו, שם סטן ואן גנדי המציא שיטה שמטרתה להבליט את היתרונות של סופרמן.
אספקט נוסף בו אנו רואים את התנוונותו של שחקן הפנים הוא במירוץ לרוקי העונה. בעוד אנתוני דייוויס, ללא צל של ספק השחקן הטוב ביותר במחזור 2012, מתקשה לבוא לידי ביטוי בניו אורלינס, שחקנים כמו דמיאן לילארד והאריסון בארנס מייצרים הרבה יותר אימפקט על הקבוצות שלהם. אז האם מדובר ביותר ממגמה?
לפני דראפט 2007 בו בחרה פורטלנד את גרג אודן, נשאל הג’נרל מנג’ר של פורטלנד מדוע הוא לא מתכוון לבחור את קווין דוראנט. הוא ענה “בגלל שאחד מהם יזכה בתואר מלך הסלים, אבל השני יזכה בהרבה אליפויות”. מהצד השני של ציר הזמן אנחנו יכולים להגיד שזו בהחלט יותר ממגמה, שהסיכוי לפגוע עם שחקן פנים הוא תלוי-מצב הרבה יותר מהסיכוי לבחור גארד ולהצליח. כמו שאנחנו רואים, סנטר צריך סיטואציה מסוימת כדי להצליח, שיטה שנבנית בשבילו, מאמן שמאמין בו. כמובן שלא יזיק אם לא יהיו לו ברכיים מפלסטלינה כמו שיש לאודן או אנדרו בוגוט.
הסיכוי שנראה משהו כזה קורה במשחק האתלטי של היום, עם ההגנות האזוריות, עם ההאק-א-דווייט דומה לסיכוי להשתזף במוסקבה. דווייט האוורד של הלייקרס הוא ההוכחה לכך שכבר אי אפשר להכניס כדור לסנטר בצבע ולהתחיל לרדת להגנה, כמו שהיה בימי קארים עבדול-ג’אבאר. האם נראה בעקבות זאת שינוי בתרבות בחירות הדראפט, שמעדיפות באופן קבוע טרולים גדולים על-פני גארדים מוכשרים?
קשה לי להאמין. דינוזאור הוא עדיין דבר מפחיד, גם אם הוא כבר מת כמה מיליוני שנה. הקוואמי בראונים וההאשים ת’אביטים ימשיכו לעלות ראשונים בליל הדראפט, כי לעומת עמדת הסנטר, הפראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
Commentaires