ב-3 ביולי, ממש בתחילת הפרי-אייג’נסי, טוביאס האריס חתם על חוזה ל-4 עונות תמורת 64 מיליון דולר באורלנדו. היו דיבורים על כך שהאריס הוא אחד מה-Restricted Free Agents הבודדים בשוק שניתן היה להשיג אותם, אבל המג’יק סגרו את החלון הזה מהר מאוד. הם האמינו שהאריס והקומבו-פורוורדיות שלו זה העתיד שלהם והאריס עצמו נשמע נלהב במיוחד באינסטגרם עם יותר סימני קריאה מאותיות. אלא שחצי שנה מאוחר יותר המג’יק שלחו את האריס בטרייד לדטרויט בתמורה לחוזים נגמרים.
אפשר להאשים את המספרים המאכזבים משהו של האריס כקטליזטור לטרייד הזה (13.7 נק’ ב-46.4% מהשדה ו-31.1% מהשלוש העונה באורלנדו לעומת 17.1 נק’ ב-46.6% מהשדה ו-36.4% מהשלוש בעונה שעברה), אבל הסיבה האמיתית שהאריס כבר לא בפלורידה היא ארון גורדון. במסיבת העיתונאים שלאחר הטרייד רוב האניגן, ה-GM של המג’יק, טען כי אחת הסיבות לטרייד הייתה “לתת יותר דקות למריו הזוניה, אוון פורנייה וארון גורדון”. פורנייה באמת מקבל למעלה מ-3 דק’ יותר על הפרקט מאז הטרייד והזוניה קפץ מ-15.2 דק’ בערב ל-20.5, אבל אין ספק שהמרוויח העיקרי הוא גורדון. האלוף האמיתי של תחרות ההטבעות משחק מאז ה-18 בפברואר 28.2 דק’ למשחק לעומת לעומת 21.8 לפני שטוביאס האריס עזב. אבל מה שמעניין יותר הוא שמבין השלושה הוא היחיד שה-Usage שלו עלה מאז הטרייד (מ-16.4 ל-17.3).
המג’יק כנראה הבינו שאי אפשר ללמד אתלטיות, ושגורדון מוכן כבר עכשיו, בגיל 20, לתרום דקות משמעותיות. התובנה הזו מגובה במספרים (המג’יק קולעים יותר וסופגים פחות כשגורדון על המגרש) וכמובן שהיא מגובה בהייפ היסטרי מאז אותה תחרות הטבעות מהוללת, אבל מה שבאמת מעניין הוא מה התקרה של גורדון בעידן החדש של ה-NBA? ומה התקרה של אורלנדו בהתאם לכך?
העתיד. ארון גורדון
הנטייה הטבעית כשגורדון הגיע לליגה הייתה לתייג אותו כטווינר, בין עמדות ה-3 ל-4, שיתקשה מאוד להתבלט בליגה באיזושהי עמדה כל עוד הוא לא יפתח קליעה (לעמדה מספר שלוש) או לא יפתח פיזיות (לעמדה מספר ארבע). אלא שמאז ש-AG הגיע לליגה עברה שנה וחצי ומהפכת הסמול-בול כבר הושלמה. בזמן הזה כריס האמפריז ולואיס סקולה פיתחו קליעה משלוש כי הם הבינו שאין להם זכות קיום בלעדיה. בזמן הזה ג’וש סמית’ הפך מסמול-פורוורד מוגבל לשחקן שלא יכול להיות על המגרש אם הוא לא משחק כסנטר. במציאות של הכדורסל החדש, גורדון הוא פאוור פורוורד במשרה מלאה, והוא עושה את העבודה הזו לא רע בכלל. הוא מוריד 8.0 ריב’ למשחק מאז האול-סטאר, לוקח 9.0% מהריבאונדים הפנויים בהתקפה (טופ 50 בליגה) והוא קולע משלוש באחוזים שגורמים לך להאמין שיש תקווה (32.4% מאז האול-סטאר). המספרים הללו הם נחמדים, אבל הם לא מספרים את כל הסיפור. הסיפור הוא שכאשר גורדון על הפרקט, למג’יק יש סיכוי להפוך למשהו מיוחד.
בערך לפני שנה כתבתי כתבה על יוטה ואורלנדו, ועל איך הנסיון שלהן לבנות דרך הדראפט קבוצה צעירה וכשרונית לא ממש מתקדם. כמה חודשים לאחר מכן רודי גובר הפך למפלצת ושינה את כל הנרטיב הזה עבור יוטה. לגורדון יש את הפוטנציאל להיות הרודי גובר של אורלנדו. האקספלוסיביות שלו בשני צידי המגרש הופכת את המג’יק לקבוצה מסקרנת הרבה יותר, עם פוטנציאל הרבה יותר גבוה.
פוטנציאל הוא מושג מתעתע. קשה מאוד לכמת אותו ולמדוד אותו, ועוד יותר קשה להגיד מתי מישהו מיצה אותו. אף אחד לא מגיע אל סטף קרי עכשיו, טופח לו על השכם ואומר לו “שומע, סטף, מיצית. זהו”, כי אף אחד לא יודע מה קצה גבול היכולת שלו. אבל כשרואים את ארון גורדון משחק, קשה להתכחש למושג הזה. אפשר לראות בזמן משחק את העתיד שלו ואת העתיד של המג’יק אם הוא רק ימשיך להתפתח.
איך רואים את זה? במתפרצות, לדוגמא. גורדון לא מפחד לדחוף את הכדור במתפרצת אחרי שהוא משיג אותו בהגנה. ביחד עם העובדה שהוא אולי אחד המסיימים הכי טובים בליגה מסביב לטבעת, יש למהלך הזה המון פוטנציאל.
איך עוד רואים את זה? בריבאונד התקפה, אחד המבצרים שננטשו בזמן מהפכת הסמול-בול. גורדון קטלני בריבאונד התקפה, בפוט-באקס או סתם בהשגת ריבאונדים. גורדון לא רודף אחרי הרבה ריבאונדים בהתקפה, אבל כשהוא כן הולך עליהם, הוא משיג אותם ב-51.9% מהמקרים, לפי אתר הסטטיסטיקות הלא שפויות של Nylon Calculos. ממליץ לכם לראות אותו נאבק על ריבאונד עם קווין לאב ומכניע את אחד הריבאונדים הטובים בהיסטוריה של הליגה.
איך עוד אפשר לראות את זה? בתנועה בלי כדור. לגורדון יש נטייה לבהות במהלכי התקפה של הקבוצה שלו, מה שהופך את משימת השמירה עליו לקלה יותר, בטח לנוכח האחוזים שלו מבחוץ, אבל מפעם לפעם הוא מפתיע עם תנועה נהדרת בלי כדור לסל קל, כמו שאפשר לראות כאן למטה. אם הוא ילטש את האספקט הזה של המשחק שלו, הוא יוכל להעניש שומרים שנותנים לו מטר בתדירות גבוהה הרבה יותר.
הפוטנציאל שם, אין שום ספק בכך. השאלה שנותרה כרגע היא מה הדרך הכי טובה לטפח אותו ולאפשר לו להתפרץ. עד העונה השורות הבאות היו צריכות להיות מוקדשות לגורל של גורדון כסטרץ’-פור ואיך הוא יהיה מפלצתי אם הוא יפתח קליעה, אבל לטעמי, לאור היכולת שלו להתמודד עם שחקנים פיזיים ממנו בהגנה והדומיננטיות המפתיעה שלו מתחת לסלים, אפשר לטעון שאולי הגורל האולטימטיבי של גורדון הוא בכלל להיות סנטר. ב-NBA של היום, בו ההרכב הכי טוב בליגה כולל את דריימונד גרין כסנטר, אין יותר מגבלות. גורדון כסנטר יכניס קצב אחר למשחק של אורלנדו ויהפוך אותה מקבוצה שיכולה להפוך למשהו מיוחד לקבוצה באמת מיוחדת.
עם זאת, הטיעון הזה פותח צוהר להמון שאלות המשך. האם גורדון מסוגל לעמוד באינטנסיביות הזו? האם הוא רים-פרוטקטור מספיק טוב? ואולי השאלה הכי חשובה בדיון הזה, שלאו דווקא קשורה לגורדון, מי לעזאזל מאייש את עמדות הפורוורד בהרכב כזה?
זו, למעשה, שאלת השאלות בעידן בסמול-בול הבא עלינו לטובה. אנחנו כל הזמן מדברים על כך שבלייק גריפין צריך לשחק ב-5 ושאנתוני דייוויס צריך לשחק ב-5 ושקארל אנטוני טאונס צריך לשחק ב-5, אבל אנחנו שוכחים שאת הואקום שנוצר מישהו צריך למלא. זו הסיבה ששחקן כמו קנת בייזמור הולך לקבל חוזה דו-ספרתי בקיץ. זו הסיבה שבוסטון מעלה הרכבים שכוללים את אייברי בראדלי, אייזיאה תומאס ומרכוס סמארט. בעבר, ג’יילן רוז היה אומר שאם אתה 2.10 ויודע ללעוס מסטיק, אתה תמצא את מקומך ב-NBA, כהוכחה לכך שכדורסל הוא עדיין משחק של אנשים גבוהים, ועובדה, אם אתם מכירים מישהו שהוא מעל 2.10 מ’ ובין הגילאים 20-40, יש סיכוי של 17% שהבחור הזה יהיה ב-NBA (ממליץ לכם לראות את כל ההרצאה). אלא שמהפכת הסמול-בול שינתה את כל זה והפכה את הווינג-מנים האתלטיים לסחורה החמה ביותר ב-NBA.
גרין התחיל את המהפכה, גורדון אולי ימשיך אותה
שחקנים כמו ארון גורדון הולכים להפוך את הגבוהים המסורתיים למיותרים. לשחקן כמו ארון גורדון, שמסוגל להילחם עם מי שצריך מתחת לטבעת ולרוץ למתפרצת כמו איילה, יש את הפוטנציאל (נשבע לכם שזאת פעם אחרונה שאני כותב פוטנציאל בפוסט הזה) לשנות את כללי המשחק. הוא יכול להשלים את מהפכת הכדורסל חסר-העמדות שהחלה אצל דון נלסון עם גרסת ה-We Believe של גולדן סטייט באמצע שנות ה-2000 ותפסה תאוצה אצל מיאמי בעידן הביג-3 וגולדן סטייט הנוכחית. שחקן כמו ארון גורדון, ובאותה מידה יאניס אננטטונקומפו ודריימונד גרין, הם העתיד של הכדורסל. כדורסל שמבוסס על כשרון ואתלטיות ולא על גובה ואינצ’ים. גורדון ואנטטונקונמפו ודריימונד גרין הם ג’ון קונור שנשלחו מהעתיד כדי להראות לנו מה מחכה לנו. וזה נראה לא רע.
וכן, אני יודע שהרפרנס ל”שליחות קטלנית” לא מדויק. זה פשוט נשמע יותר טוב ככה.