חיפוש
  • yuvaloz55

The East Death Lineup?

כולנו כבר מכירים את הסיטואציה הזו. גולדן סטייט נכנסת לרבע אחרון של משחק צמוד. סטף קרי על הספסל. הקבוצה היריבה מצליחה לשמור על המשחק בשוויון, אולי אפילו פותחת פער, ואז סטיב קר משחרר את הרכב המוות שלו לחופשי. סטף קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין, אנדרה איגודלה והאריסון בארנס עולים לסגור את הסיפור. בהתקפה ההרכב הזה הוא בלתי ניתן לעצירה עם הפיק-אנד-רול של קרי וגרין. בהגנה הוא כל כך אתלטי וגבוה וחכם שהוא גורם ליריבה לקרוס. מבין ההרכבים ששיחקו לפחות 100 דקות בעונה הרגילה זה היה ההרכב הכי טוב בפער ניכר, עם Net Rating של 47.0+(!). למקום השני (שגם הוא, כמובן, שייך לווריורס) יש Net Rating של 31.8+.

הסוד הלא כל כך שמור של ההרכב הזה הוא שבהתקפה הריווח הוא מקסימלי, וכאשר קרי מתקרב לקשת השלוש וצריך לשלוח עליו דאבל-טים, זה שם את גרין בפוזיציה של 4 על 3 ועם המון דונמים לשחק בהם. בהגנה גרין מפצה על המחסור שלו בסנטימטרים בהמון חכמת משחק, מיקום אופטימלי, ידיים ארוכות והאסל בלתי נגמר, מה שמאפשר להגנה של הווריורס לא לוותר על רים-פרוטקשן בצד האפור של המגרש ולהרוויח ריווח חסר-תקדים בהתקפה.

אלו כבר חדשות ישנות. כולנו מכירים את ההרכב הזה. כולנו יודעים שאין ממש דרך לעצור אותו חוץ מחילופים אוטומטיים, ושגם זה לא ממש אפקטיבי. אבל אולי מתפתח לנגד עינינו עוד הרכב שכזה, בצד השני של ארה”ב?

במשחק השלישי של הסדרה בין אטלנטה לקליבלנד ראינו את הדינמיקה הרגילה של סדרה שבה הפייבוריטית מובילה 0-2 והאנדרדוג משחק את משחקו הראשון בבית. מייק בודנהולצר עשה התאמות (הכניס את קייל קורבר כמחליף כדי שלא יסתנכרן עם הדקות של ג’יי.אר סמית’, מה שעזר לקורבר להיכנס טוב יותר למשחק. בנוסף, זה שם את ההרכב ההגנתי הכי טוב, לכאורה, של ההוקס, עם ת’אבו ספולושה, על המגרש כבר מהפתיחה. חוץ מזה, הוא לקח את ההאק-א-תומפסון למחוזות חדשים ומעניינים/משעממים), הקהל דחף את אטלנטה, אל הורפורד נתן היי-לייט מרשים על קווין לאב וההוקס נראו בדרך לצמצם את הפער בסדרה. המשחק הזה זעק ניצחון של אטלנטה, למרות שהקאבס עשו הכל כדי להישאר במשחק.

הם נשארו במשחק בזכות הורסטסיליות שלהם בהתקפה. עם כמה שאנחנו אוהבים לתייג את הקאבס כקבוצה של בידודים וסטים התקפיים פרימטיביים סטייל אוקלהומה סיטי, הם מוכיחים עד כה בפוסט-סיזון שיש להם הרבה יותר בארגז הכלים שלהם. קווין לאב מקבל קצת יותר מקום בהתקפה, לפחות בפתיחת המשחקים (הסטטיסטיקה גם אומרת שהוא מקבל קצת יותר נגיעות בפלייאוף, אבל צריך לראות אם זה שינוי קבוע), כדי לנווט את ההתקפה, ממש כמו שהיה במינסוטה. המהלך למטה נראה ממש כמו שכפול של המהלכים של לאב במדי הטימבר-וולבס.


מעבר לכך, קליבלנד מגיעה להמון זריקות קלות בגלל האיום של לברון ג’יימס בפוסט. בניגוד לת’אנדר, הקאבס לא פשוט פוסעים לתוך הפוזשן ומחכים שראסל ווסטברוק יכניס כדור בעצלתיים לקווין דוראנט לפוסט-אפ רחוק מהסל כשכל ההגנה יודעת מה הולך לקרות. לא, הקאבס ממש עושים דברים שנועדו לשמש כהסחת דעת כדי להפוך את המהלך הזה ליעיל יותר ומפחיד יותר. המשך הפוסט הוא קצת טכני, אז ראו הוזהרתם. המשך הקריאה על אחריותכם בלבד.

לברון בדרך כלל נכנס לעמדה בצבע רק אחרי פיק-אנד-רול שגורר חילוף, מה ששם עליו שומר נמוך. אטלנטה בדרך כלל מגיבה למהלך הזה עם הבאת עזרה או חילוף נוסף, בין השחקן הנמוך לשחקן הגבוה מהצד החלש. זה פותח חרך בדלת, וחרך בדלת זה כל מה שההתקפה של קליבלנד צריכה כדי לפרוץ אותה. פעם אחת זה דרך הנעת כדור שמובילה לשחקן פנוי.


פעם שנייה זה דרך חכמת המשחק של לברון, שמאפשרת לו במהירות למצוא את החור בהגנה שיביא לנקודות קלות. (כן, גם ריצ’ארד ג’פרסון יכול לעשות נקודות קלות כשלברון ג’יימס על המגרש)


פעם שלישית זה דרך מקרים בהם אטלנטה לא מספיקה להביא עזרה, מקרים שבהם לברון פשוט חופר את דרכו לכיוון הטבעת.


וגם במקרים שבהם אטלנטה עשתה הכל נכון בהגנה, קליבלנד קברה אותם בריבאונד התקפה.


ועדיין, אטלנטה הובילה ברבע האחרון. היא הובילה כי היא קלעה טוב מאוד מבחוץ (16 מ-34, 47.1%). היא הובילה כי היא תקפה את קיירי ארווינג בהגנה. היא הובילה כי היא הייתה במוד של Win or Die, שדחף אותה לרמה גבוהה יותר מהרגיל. אלא שברבע האחרון, כאשר ההוקס היו ביתרון 4, טיירון לו הוציא לחופשי את הרכב המוות שלו. לברון ג’יימס, קווין לאב, קיירי ארווינג, צ’אנינג פריי וג’יי.אר סמית’ או אימאן שומארט. ההרכב הזה עלה למגרש כשנותרו 7:41 דקות לסיום המשחק וכשאטלנטה הייתה ביתרון 99-103, ועד הסיום הוא פשוט חרך את הפרקט וסגר את הסדרה. בדקות הסיום הקאבס ניצחו 5-22, ומה שמרשים בנתון הזה הוא לא רק ה-22, אלא בעיקר ה-5.

איך הם עשו את זה? מה גרם להתפרצות בדקות הסיום?

מבחינה התקפית, התשובה היא בסיסית מאוד. הקאבס הקיפו את לברון ג’יימס בקלעים בכל עמדה ובכך הפכו את משימת ההגנה עליו לבלתי אפשרית. אם לא תביא עזרה על לברון, הוא פשוט יקבור אותך בתוך הטבעת.


אם תביא עליו עזרה, אתה יכול לסמוך על כך שהוא ימצא את השחקן הפנוי, ואז לא רק שהשחקן הזה הוא קלעי מצוין, אלא גם המרחק שעליך לכסות כדי לשים יד על הזריקה של הקלעי המצוין הזה הוא גדול יותר.


עם זאת, לא צריך להיות עדה יונת כדי להבין את המשוואה הפשוטה שאומרת לברון ג’יימס + קלעים בכל עמדה = התקפה בלתי ניתנת לעצירה. זה פחות או יותר מה שהיה לו במיאמי (דוויין ווייד אמנם לא קלעי שלוש אדיר, אבל תראו לי את המאמן הגיבור שיביא עזרה מהשחקן שלו) ומה שהביא להיט שתי אליפויות רצופות. הבעיה הגדולה בלהקיף את לברון בקלעים היא בהגנה, מכיוון שבדרך כלל זה מחייב את לברון לשחק בעמדה 4 ולהתקוטט עם שחקנים פיזיים בצבע, חוויה שבאופן קונסיסטנטי הוא מנסה להימנע ממנה לאורך הקריירה שלו. ובנוסף, כמה סנטרים כבר יש שמסוגלים גם לקלוע מבחוץ בעקביות וגם להיות סולידיים מספיק בהגנה? יש רק דריימונד גרין אחד בעולם בסופו של דבר.

במיאמי אריק ספולסטרה ופט ריילי פתרו את הבעיות הללו בעזרת שיין באטייה שלקח על עצמו את עמדת הפאוור פורוורד בהגנה ובעזרת הגנה סופר אתלטית ואינטנסטיבית שעשתה מלכודות בפיק-אנד-רול וכפתה איבודים והקשתה על היריבות להגיע לטבעת, מה שהוריד את ההשפעה של היעדר רים-פרוטקשן ברמה גבוהה. זה עבד עד שהגוף של באטייה החל לקרוס ועד שהספרס גרמו להגנה של ההיט להתפרק לגורמים בפיינלס של 2014. אבל עד שזה קרה, ההיט היו אימפריה שאי אפשר היה לעצור אותה. הגנתית הם היו טובים מאוד (7 בליגה ביעילות הגנתית ב-2012/13, 11 ב-2013/14) והתקפית הם היו פנומנליים.

איך קליבלנד מתכוונת לפתור את הבעיות הללו? איך היא מתכוונת להוריד את העומס מלברון בהגנה ולהגן על הטבעת בצורה סבירה כך שההתקפה שלהם תמשיך להאפיל על ההגנה? ואיך הם מתכוונים לעשות את זה כאשר שניים וחצי מתוך חמשת השחקנים בהרכב המדובר (קיירי, לאב ופריי) הם לא בדיוק קוואי לאונרד?

מול אטלנטה הם עשו זאת בכך שהם לא ניסו להמציא את הגלגל. בחלק מהפוזשנים, הקאבס השתמשו בהגנה על-שם טום ת’יבודו בפיק-אנד-רול וגם כשההוקס תקפו את קיירי ופריי הם לא התרגשו ונתנו להוקס את המיד-ריינג’. זה לא ממש עבד לאטלנטה.


בשאר הפוזשנים הם עשו עבודה לא רעה בחילופים ובמלכודות מתוזמנות, מה שהוביל לכך שכל פעם מישהו אחר באטלנטה ניסה להציל את המולדת, כמו פול מילסאפ וג’ף טיג כאן למטה. גם זה לא ממש עבד לאטלנטה.


מול ההתקפה המבולבלת של אטלנטה זה הספיק, והסדרה הזו סגורה. בסיבוב הבא, בין אם זו תהיה מיאמי או טורונטו, אין סיבה להאמין שההרכב הזה לא יעבוד כמו שעון שוב כשטיירון לו יזדקק לו. דמאר דרוזן וקייל לאורי (בטח בכושר הנוכחי שלו) לא מהווים איום כרגע וגם ההתקפה של מיאמי היא לא מספיק יצירתית, בטח לא בקלאץ’ שבו היא הופכת להיות הדוויין-וויד-שואו, כדי לפגוע להרכב הזה בעקב האכילס שלו, שהוא האיי.קיו ההגנתי הקולקטיבי שלו. האם האיי.קיו הזה יספיק מול הווריורס או מול הספרס?

התחושה הראשונית היא לא. לספרס יש את למרקוס אולדריג’ שיכול להרוג אותם בפוסט-אפ (סרג’ איבקה בטח מרגיש כמו המסכן ההוא בסצנת העינויים של “אזרח שומר חוק” כל פעם שאולדריג’ מקבל כדור בצבע), ולווריורס יש את ה-Death Lineup שלהם, שהוא עדיין יותר מאיים מזה של הקאבס (בהנחה שסטף בריא כמובן), כך שלפייבוריטיות במערב עדיין יש יתרון, אבל עד לפיינלס יש עוד בערך חודש. חודש שבו קליבלנד עוד תשתפר ותתחשל ותתכונן. עם ההרכב הזה, יש להם את הפוטנציאל להפוך את השלבים האחרונים של הפלייאוף אפילו לעוד יותר מעניינים.

#טיירוןלו #קוויןלאב #גייארסמית #קייריארווינג #לברוןגיימס

0 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com