הריח כבר נישא באוויר. עוד פחות מחודש הטיפ-אוף של עונת ה-NBA יגיע ונוכל סוף סוף לשטוף את עינינו מול הכדורסל הכי טוב שיש לשביל החלב להציע, אבל עד אז, אנחנו עדיין בעונת הנבואות. בשבוע שעבר התמקדתי בצמרת המזרחית, שמורכבת מקליבלנד אחת ועוד 5-6 קבוצות שקשה לראות איך הן מאיימות עליה בסדרה.
עכשיו הגיע הזמן לדבר על הדבר האמיתי, הצמרת של המערב. אם במזרח ברור לנו מיהו טורף העל של הקונפרנס ומי נמצא למטה יותר שרשרת המזון, במערב עדיין מתנהלת מלחמת חורמה על מיהי הפייבוריטית של הקונפרנס. האם זו האלופה, גולדן סטייט, שנתנה את אחת העונות המרשימות אי פעם בעונה שעברה? האם אלו הספרס, הפרנצ’ייז הכי מוצלח של המילניום הנוכחי שהתחזק בלמרקוס אולדריג’? אולי זו אוקלהומה, שעם מאמן חדש סוף סוף תמצה את הפוטנציאל שלה? או שמא אלו הקליפרס, שנדמה שיש להם את כל החלקים שצריך כדי להרכיב פאזל בצורה של גביע לארי אובריאן?
לקבוצות הללו צריך להוסיף את יוסטון, שהמשיכה להתחזק בקיץ, ואת ממפיס, שתמיד עושה צרות וגם היא הפכה ורסטילית יותר בזכות אוף-סיזון פורה. ועוד לא התחלתי לדבר בכלל על אנתוני דייוויס והסכנה שהוא יהפוך לקלעי שלשות העונה (שזו הכוונה של אלווין ג’נטרי, מאמנו החדש בניו אורלינס) או על התופעה הדו-קוטבית שנקראת סקרמנטו קינגס, או על דאלאס שכל עוד יש לה את ריק קרלייל ודירק נוביצקי תדבר חזק, או על יוטה שמאיימת להתדפק על דלתות הפלייאוף העונה, או על פיניקס שתנסה להתאושש מעונה מוזרה מאוד שעברה עליה.
ווסטברוק ודוראנט בכלל לא היו בפלייאוף שנה שעברה. יא אלוהים, איזה קונפרנס
הקונפרנס הזה באמת משוגע, וזו הסיבה שבגללה צריך לעשות הכל בשלבים. להרוג טורקי ולנוח. התחלנו את המסע הזה עם הדאגות המוקדמות שלי מהספרס, ועכשיו נמשיך עם מה שאפשר לצפות משאר קבוצות הצמרת הגבוהה של הקונפרנס, ויש בהחלט למה לצפות.
אוקלהומה סיטי ת’אנדר
אם אני צריך לבחור קבוצה אחת לעקוב אחריה במשך כל העונה הקרובה, אני בוחר בת’אנדר. עם כל הכבוד לפוטנציאל הכוכבות של החד-גבה, ועם כל הכבוד לאטרקטיביות של הצעירים מינסוטה או לפרובינציאליות שבמעקב אחרי דייוויד בלאט, הליג-פאס שלי יהיה מכוון על אוקלהומה במשך כל העונה, אפילו יותר משהוא היה בשנים קודמות.
למה? דבר ראשון, גם בעונה רגילה אוקלהומה היא אחת הקבוצות הכי מספקות בליגה. הכישרון הטהור שיש בקבוצה הזו עם קווין דוראנט וראסל ווסטברוק הופך את הצפייה במשחקים שלה לתחושה כאילו אתה בסצנות האלה ב”השתולים” שבהן הכוכבים יורים אחד בשני סצנה אחרי סצנה. בכל רגע נתון, ווסטברוק יכול להשתולל או שדוראנט יכול לדפוק כמה שלשות ברצף ולגמור משחק, והדינמיקה בין שניהם היא מקור להתעסקות אובססיבית כבר שנים.
מעבר לכך, תמיד כיף לעקוב אחרי הקבוצה הזה כדי לתחזק את מימד ה-What If. כל פעם שאתה רואה משחק ענק של הקבוצה הזו, אתה שואל את עצמך איך זה היה נראה אם ג’יימס הארדן לא היה עובר בטרייד ההוא. ובכל פעם שאתה רואה משחק בינוני של הקבוצה הזו, אתה שואל את עצמך איך זה היה נראה אם ג’יימס הארדן לא היה עובר בטרייד ההוא. לא משנה מה העתיד צופן לאוקלהומה סיטי, הטרייד ההוא ירדוף אותה תמיד.
אבל העונה הזו היא לא עונה רגילה. העונה יש כמה אלמנטים נוספים שנכנסו למשוואה שהופכים את כל הסיטואציה בערבות אוקלהומה לנפיצה יותר וכתוצאה מכך למעניינת יותר. יש את החזרה של KD מפציעה בעייתית מאוד (אותה פציעה שרודפת את ברוק לופז בשנים האחרונות), יש את ראסל ווסטברוק שרוצה להמשיך מאיפה שהפסיק בעונה הקודמת (הוליך את הליגה בנקודות וב-Usage, להזכירכם), יש את בילי דונובן, המאמן החדש של הת’אנדר, שינסה להתמודד עם המעבר מהמכללות למקצוענים, ומעל הכל מרחף ענן שחור של אי ודאות בכל הקשור לחוזה המסתיים של דוראנט.
אלו הסיבות להתעניין בקבוצה הזו ולצפות בה, אבל מה לעזאזל נראה כשבאמת נצפה בה?
לטעמי, יש סיכוי גבוה מאוד שנראה את קבוצת ההתקפה הטובה בליגה. בעונה שעברה ההתקפה של הת’אנדר דורגה 10 בליגה, אבל זה היה עם 27 משחקים בלבד של דוראנט, עם מכת פציעות נרחבת לאורך כל העונה הסדירה, עם שינויים משמעותיים בסגל תוך כדי העונה ועם סקוט ברוקס הארור על הקווים. העונה, כל עוד כולם בריאים, הת’אנדר יכולים להעמיד חמישייה התקפית מפלצתית של ווסטברוק, אנתוני מורו, דוראנט, סרג’ איבקה ואנס קאנטר. החמישייה הזו לא שיחקה דקה אחת בעונה שעברה בגלל הפציעות של דוראנט ואז של איבקה, אבל על הנייר יש לה פוטנציאל התקפי מפחיד. כדי להבין את הפוטנציאל הזה כדאי להסתכל על המהלך הבא.
מדובר במהלך כדורסל די בסיסי, וחייבים לומר את האמת, ההגנה פה לא ממש עושה עבודה לפנתיאון. הלחץ על ווסטברוק במסירה הוא די נרפה, הארדן (השומר של ווייטרס, שאמור לתת את העזרה הראשונית במצב הזה) חושב על לתת Bump לקאנטר בדרכו לסל, אבל אז מגיע למסקנה שלא בא לו על זה, ואם זה לא מספיק, העזרה מתחת לסל מגיעה מהשחקן הלא נכון (מהשחקן של מורו במקום מהשחקן של אוגוסטין). לקאנטר הייתה את האופציה למסור למורו לשלשה מהפינה, זריקה שהייתה גורמת לזקפה בלתי רצונית אצל לא מעט ג’נרל מנג’רים.
אבל מחדלי ההגנה של יוסטון במהלך הזה מסמלים בערך איך ההגנות של הליגה יתמודדו מול ההתקפה של הת’אנדר העונה. אם אתם מחליפים את ווייטרס בדוראנט ואת אוגוסטין באיבקה, מה לעזאזל ההגנה אמורה לעשות? להביא עזרה מהשחקן של KD? מהשחקן של מורו? אולי של איבקה? כל אחת מהאופציות הללו היא מוות (אולי במקרה של איבקה קצת פחות, אבל הוא עדיין קלעי מצוין שיעניש קבוצות שישאירו אותו פנוי).
הבעיה עם החמישייה הזו היא שהיא לא מאוזנת הגנתית. קאנטר הוא שחקן הגנה בעייתי, בלשון המעטה. מעבר לכך שגם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות שהוא לרוב לא מבין איפה הוא צריך לעמוד ומה המשימה שלו בהגנה, יש את הנתון המחריד שאומר שמתוך 474 שחקנים שיש עליהם נתונים מהעונה שעברה, לקאנטר היה Defensive Real Plus Minus (DRPM) של 3.87-, שהציב אותו במקום ה-469.
אולי בילי דונובן, שיש לו מוניטין כמאמן ששם דגש על הגנה, ישפר במשהו את הנתון הזה, אבל לא הייתי שם על זה את הכסף שלי. גם כי קאנטר באמת גרוע בהגנה, וגם כי האקסיומה הזו שאומרת שדונובן הוא מאמן הגנתי עדיין צריכה לעמוד במבחן המציאות (כולנו זוכרים את ההייפ המוגזם סביב דייוויד בלאט כאשר הוא הגיע לליגה כאילו הוא גאון התקפי, אם כי במקרה של דונובן אין ספק שהתקשורת מכירה את הביצועים שלו יותר טוב). לטעמי, במקום לסמוך על כך שסרג’ איבקה יחפה על הטעויות של קאנטר ועל ההימורים של ראסל ווסטברוק בהגנה או לנסות ללמד את קאנטר לעשות הגנה בצורה סבירה, מוטב לדונובן לתת לסנטר הטורקי לעלות מהספסל ולפתוח עם סטיבן אדאמס.
הבחור החדש בשכונה. בילי דונובן
אדאמס נכנס לעונתו השלישית. הוא ביג-מן הגנתי סולידי מאוד (DRPM של 1.54+ ושומר על הטבעת ב-48.8%, טוב יותר ממארק גאסול וכמעט טוב כמו דאנדרה ג’ורדן ואנתוני דייוויס) והוא הראה כמה ניצוצות התקפיים בשנתיים הראשונות שלו (במיוחד כשהוא מתגלגל לסל בפיק אנד רול, שם יש לו נתון לא רע של 1.0 נק’ פר פוזשן). אם הוא יפתח בחמישייה במקום קאנטר, האיזון בין ההתקפה להגנה ישמר, קאנטר יוכל לחגוג מול חמישיות של מחליפים ודונובן ישמור בשרוול את החמישייה ההתקפית ביותר שלו ליריבות שנמצאות ביום התקפי חלש ולא יענישו אותו בהגנה. כל עוד כולם בריאים, זו הדרך הכי טובה של דונובן למצות את מקסימום הפוטנציאל מהסגל המצוין שיש לו.
עם זאת, צריך לזכור שיכולים עוד להיות שינויים בסגל הזה. לת’אנדר יש הרבה גבוהים שצריכים דקות (אדאמס, קאנטר, מיץ’ מקגארי, ניק קוליסון) ולא בטוח שיהיו מספיק דקות כאלו ליד איבקה, בטח אם דונובן ישתמש יותר בהרכבים המאיימים עם דוראנט כפאוור פורוורד. עם עומס דומה גם בעמדת הגארד שלצד ווסטברוק (ווייטרס, מורו, אנדרה רוברסון, אוגוסטין), יכול להיות שעוד יהיו שינויים פרסונליים ברוסטר תוך כדי העונה.
ולמרות הכל, למרות עונת החוזה של דוראנט והמאמן החדש והכישרון הגולמי המופלא שיש לקבוצה הזו וראסל פאקינג ווסטברוק, יש תחושה שאין יותר מדי ציפיות מהעונה הזו של הת’אנדר. אולי זה כי המערב באמת עמוס בכל טוב, אולי זה כי קצת שכחנו כמה הקבוצה הזו באמת טובה כשהיא נמצאת בפול גז כי היא לא הגיעה לפלייאוף בעונה שעברה, אולי זה כי סתם אנחנו לא מאמינים שהם יהיו בריאים, אבל לטעמי העובדה שהת’אנדר קצת עוברים מתחת לרדאר תעבוד לטובתם. יש להם כל כך הרבה תהליכים לעבור העונה, עם מאמן חדש ועם סגל שכמעט ולא שיחק עם דוראנט בריא ועם הדינמיקה בין KD לראסל, שעדיף להם שהעונה הזו תתחיל עם פחות רעש תקשורתי. עדיף להם שהעונה הזו תהיה שקטה יותר מאיך שנראתה העונה הקודמת של קליבלנד.
בכל מקרה, אם אתם רוצים קבוצה אחת לעקוב אחריה העונה, זו הקבוצה.
לוס אנג’לס קליפרס
סופרסטאר בעמדת הרכז? צ’ק. פאוור פורוורד ורסטילי ואתלטי? צ’ק. שחקן הגנה איכותי? צ’ק. מאמן עם ניסיון וקבלות? צ’ק. ספסל יעיל? צ’ק.
הדבר הכי מוזר כשמסתכלים על הלוס אנג’לס קליפרס הוא הרגע בו מבינים שוואללה, לא חסר לקבוצה הזו כלום כדי ללכת עד הסוף. בעונה שעברה אפשר היה להתלונן על ספסל חלש ובעיית עומק בעמדות הכנף, אבל באוף סיזון האחרון הקליפרס דאגו לפתור את הבעיות הללו עם הטרייד על לאנס סטיבנסון, ההחתמה של ווסלי ג’ונסון, הגניבה של ג’וש סמית’ והחזרה של פול פירס לעיר בה גדל. וכל זה בזמן שהם חוטפים את דאנדרה ג’ורדן מדאלאס במחטף שהיה גורם למבצע “אנטבה” להחוויר. קיץ עמוס היה ב-LA, ללא ספק.
אבל השאלה שצריכה להישאל היא לא האם הסגל הזה מספיק כשרוני כדי ללכת עד הסוף, כי ברור שהתשובה לשאלה הזו היא כן (הסרטון כאן למטה הוא הוכחה חיה לכך). השאלה שצריכה להישאל היא האם לסגל הזה יש את היכולות המנטליות ללכת עד הסוף, והתשובה לשאלה הזו כרגע היא שלילית.
לפני שנתיים הקבוצה התפרקה ב-52 שניות מהגהנום מול הת’אנדר, מה שבסופו של דבר הכריע את הסדרה. בפלייאוף האחרון הקליפרס הגיעו עוד יותר קרוב, רק כדי להתפרק בצורה מרשימה הרבה יותר בגיים 6 מול הרוקטס, בבית, תוך כדי איבוד של יתרון דו ספרתי ברבע האחרון, מה שבסופו של דבר הכריע את הסדרה. ההתפרקויות הללו במאני טיים מעלות סימני שאלה גדולים מאוד סביב היכולת של הקליפרס להתמודד עם רגעי הקלאץ’ של הפלייאוף, בהם אור הזרקורים הוא הבוהק ביותר.
מצד אחד, ברור לכולם שיש להם את כל המרכיבים הדרושים כדי להכין אליפות. מצד שני, הם כל הזמן שורפים את העוגה. זה מקרה קלאסי של Off Course, But Maybe.
העונה מקווים בעיר המלאכים שפול פירס יביא עמו קצת ווינריות ושכריס פול ובלייק גריפין ישתמשו בהפסד לרוקטס כמוטיבציה להוכיח שהם מסוגלים ללכת עד הסוף, לא רק על הנייר, אלא גם בפועל, ושזה אולי יספיק כדי לעבור את משוכת חצי גמר המערב.
יחד עם זאת, חשוב לזכור שלקליפרס עדיין יש מספר בעיות קטנות שהם צריכים להתייחס אליהן. הראשונה והחשובה שבהן היא דאנדרה ג’ורדן ואיך כל הפסטיבל סביבו באוף-סיזון ישפיע עליו. פניית הפרסה של הסנטר הייתה אירוע מכונן, מכיוון שבו זמנית היא גם החזירה לקליפרס את הסיכוי לרדוף אחרי אליפות וגם הוציאה את האוויר ממפרשי הפלייאוף של המאבריקס, אבל ישנה הסכנה שכל הבלאגן הזה סביב ג’ורדן ישפיע עליו לרעה על המגרש, וכשזה בא אחרי שהוא חתם על חוזה ענק (88 מיליון דולר ל-4 שנים), יכול מאוד להיות שנראה איזושהי דעיכה אחרי עונת השיא שלו אשתקד.
הבעיה היא שלקליפרס אין באמת מחליף ראוי לדאנדרה על הספסל. עם כל הכבוד לקול אולדריץ’ החביב, גם העונה הקליפרס מסתמכים על כך שדאנדרה יהיה שם עם הבריאות המוגזמת שלו (החסיר 2 משחקים ב-5 השנים האחרונות. תקראו שוב את הנתון הזה). הפתרון לבעיה הזו אולי יבוא דרך סמול בול שבו בלייק גריפין ישחק יותר כסנטר כשדאנדרה נח, מה שיסמל עוד צעד בהתפתחות ההכרחית של בלייק על-מנת שהקליפרס יזכו באליפות. עם זאת, אני עדיין חושב שהעונה הזו תקום ותיפול על השאלה האם דאנדרה יכול לשחזר את היכולת שלו מהעונה שעברה.
איך כל ההמולה סביבו תשפיע עליו? דאנדרה ג’ורדן
מעבר לכך, יש כל מיני סוגיות כמו מי יהיה הסמול פורוורד הפותח של הקבוצה (כרגע השמועות אומרות שווסלי ג’ונסון יקבל את התפקיד) או איך לעזאזל לאנס סטיבנסון אמור להתאפס על עצמו כשהוא נמצא בלוס אנג’לס, אבל אלו סוגיות משניות. הסוגיה המעניינת ביותר אצל הקליפרס בעונה הקרובה תהיה הסוגיה המנטלית. האם הם מסוגלים להתרומם מהמפלות שהם ספגו בשנתיים האחרונות ולצאת חזקים יותר? או שאולי המפלות הללו יגדירו את המשך הדרך של הקבוצה הכישרונית הזו?
Comments