• yuvaloz55

Wild Wild West – חלק 2

ממפיס גריזליז

איך אפשר שלא להתאהב בממפיס? הקבוצה של מארק גאסול וזאק רנדולף ומייק קונלי ודייב ייגר מזכירה לכולנו את הימים היפים של הניינטיז, עם הפוגים והקומדי סטור, ימים שבהם הכדורסל שוחק לאט והביג מנים שלטו ב-NBA. אלא שהימים הללו הלכו ואינם עוד. אין יותר פוגים, גם כשהקומדי סטור עושים סוג של איחוד זה רק ל-2 דקות בפייסבוק, והכדורסל התרחק מאוד מהגבוהים הדומיננטיים של שנות ה-90 והפך להיות כדורסל יותר קצבי, שמתבסס הרבה יותר על ורסטיליות ושלשות. כדורסל בו שחקנים כמו דריימונד גרין הם חשובים ומשפיעים הרבה יותר משחקנים כמו רוי היברט.

למרות התמורות בסגנון המשחק המקובל בליגה הטובה בעולם, ולמרות שהסגנון של ממפיס נחשב למיושן, הם עדיין הקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף. למרות שהם זרקו רק 15.2 פעמים משלוש בעונה שעברה (רק מינסוטה זרקה פחות) בזמן שכל הליגה מיידה יותר ויותר מחוץ לקשת, למרות שהם משחקים בקצב איטי (94.21 פוזשנים בממוצע, מקום 26 בליגה) בזמן שכל הליגה מנסה לשחק כמה שיותר מהר, עדיין שנה אחר שנה הם דמות קבועה בצמרת המערב.


האם יש לקונלי ולגריזליז עוד הילוך?


לעומת זאת, העונה נראה כי הגריזליז לא יסתמכו רק על ה-Smash Brothers (גאסול ורנדולף) ועל המשך ההתקדמות של מייק קונלי אל עבר התואר החמקמק “השחקן הכי טוב שאף פעם לא נבחר לאולסטאר”, אלא הם שדרגו את הרוסטר מעט והפכו אותו ליותר ורסטילי. ההחתמה של ברנדן רייט הנייד כסנטר מחליף (במקום קוסטה קופוס) היא הברקה שתאפשר לדובים לשחק בהרכבים חדשים ומהירים, עם רייט כסנטר וג’ף גרין ב-4. ההרכבים הללו הם מאסט באקלים החדש של הליגה והם יתנו לדייב ייגר עוד כלי בארגז הכלים שלו על-מנת שיוכל להתמודד עם אריות המערב ערב אחר ערב.

מעבר לכך, ממפיס הצליחה לגנוב את מאט בארנס, מה שיוסיף להם עוד קשיחות (כאילו שהיה חסר להם) והם מחכים לפריצה של אחד הצעירים, ג’ורדן אדאמס או ראס סמית’ או ג’ארל מרטין (שבינתיים נפצע ברגל ולא ברור מתי יחזור), מה שיסייע לעומק של הרוסטר.

אבל כל זה הופך להיות כמעט לא חשוב כשמבינים שהקבוצה לא פתרה את בעיית הקליעה שלה. בפלייאוף האחרון הבעיה הזו הפכה להיות משמעותית ולמעשה חיסלה את העונה של הגריזליז. אחרי המשחק השלישי בסדרה מול הווריורס, ממפיס נראתה בשליטה. טוני אלן כיכב בהגנה, מייק קונלי הבריק בהתקפה ונראה שהגריזליז מחסלים את גולדן סטייט עם המשחק הקשוח שלהם. אבל אז הגיע המשחק הרביעי ועמו ההתאמה של סטיב קר והצוות שלו, שנתנו הוראה לאנדרו בוגוט “לשמור” על טוני אלן.

זה היה המהלך הכי בוטה שראיתי בפלייאוף האחרון, מהלך שלא התבייש להגיד לטוני אלן ישר בפנים “אתה קלעי גרוע, ולכן אנחנו אפילו לא נשמור עליך אלא נשלח את השחקן שלך לסתום את הצבע”. וזה עבד. המהלך הזה הכריח את ייגר להוציא את אלן מהרוטציה (אחר כך הגריינדפאדר גם נפצע) וזה סלל את הדרך של הווריורס לשלב הבא.


על אף כל זאת, לא נראה שממפיס טיפלה בבעיה הזו בקיץ. מאט בארנס הוא תוספת נחמדה, אבל הוא לא השחקן שיביא את המספרים של הקבוצה מחוץ לקשת לרמות הדרושות, וגם במקרה שייגר יתחיל להשתמש יותר בהרכבים נמוכים וניידים עם רייט כסנטר, זה לא יעבוד לאורך זמן, בטח לא בפלייאוף. לכן, עד שהגריזליז יוכיחו אחרת, הם ימשיכו להיות קבוצת עונה רגילה מצוינת, אבל יהיה להם קשה מאוד לנצח בפלייאוף של המערב.

יוסטון רוקטס

החדשות הטובות מבחינת יוסטון: הם יהיו טובים לפחות כמו בעונה שעברה. להזכירכם, בעונה שעברה הרוקטס גברו על ממפיס, הקליפרס והספרס במאבק המרובע על סגנות המערב והצליחו לממש את יתרון הביתיות שלהם כדי להגיע עד לגמר האזורי ולהפריע קצת לגולדן סטייט בדרכה לאליפות, כך שאוהדי יוסטון לבטח שמחים שהקבוצה שלהם, לכל הפחות, תשמור על אותה רמה.

החדשות הרעות מבחינת בוסטון: היריבות יהיו טובות יותר מהעונה שעברה. אוקלהומה (אם תהיה בריאה) תחזור למירוץ, הספרס קיבלו חיזוק בדמות למרקוס אולדריג’, הקליפרס שדרגו את הצוות המסייע שלהם (תוך כדי שהם מחלישים קצת את יוסטון עם עזיבת ג’וש סמית’), ממפיס, כאמור הפכה ליותר ורסטילית וגם ניו אורלינס ואנתוני דייוויס עלולים להיות יותר מאיימים העונה. לא בטוח שהיכולת של הרוקטס מהעונה שעברה תספיק כדי לשחזר את אותם ההישגים.


ג’יימס, מה שעשית שנה שעברה? עוד מזה, בבקשה.


מאיפה הרוקטס יכולים להשיג את השיפור המיוחל שיהפוך אותם לקבוצה הכי טובה במערב? אפשר לדרוש מג’יימס הארדן לעשות יותר, אבל זה קצת קשה בהתחשב בכך שהוא כבר עושה כמעט הכל (27.4 נק’, 7.0 אס’, 5.7 ריב’, 1.9 חט’, 0.7 חס’, 10.2 זר’ עונשין בממוצע למשחק). אפשר לבקש מדווייט האוורד לקחת על עצמו יותר, אבל לא בטוח שהוא מסוגל. איך שאני רואה את זה, השיפור של הרוקטס תלוי מאוד בהשתלבות של הרכש החדש מדנבר, טיי לאוסון, והאם הוא יצליח ליצור סינרגיה עם הארדן בקו האחורי.

דבר ראשון, חשוב להבהיר שכל עוד לאוסון לא פותר את הבעיות האישיות שלו (הוא נעצר על נהיגה בשכרות בקיץ), אין על מה לדבר, אבל בהנחה שהמעבר מהקופי שופ בדנבר למעבדה של דריל מורי תעשה לו טוב, מעניין יהיה לראות איך הוא ישתלב במערכת של יוסטון.

הבעיה העיקרית בשילוב של לאוסון בשיטה הזו היא שלא ברור איך היכולות שלו משתלבות בו. לאוסון היה אחד החודרים הטובים בליגה בעונה שעברה, אבל היה בכל זאת אחד טוב ממנו, ג’יימס הארדן. לאוסון היה השחקן שייצר הכי הרבה הזדמנויות לאסיסטים בעונה שעברה בליגה, חוץ מראג’ון רונדו, אבל ביוסטון הרכז בפועל הוא הארדן, וכך זה גם צריך להישאר (למי שיש ספק שיצפה בסרטון למטה בבקשה). לאוסון יצטרך להתאים את עצמו מהתפקיד שהיה לו בדנבר, שם הוא רוב הזמן היה השחקן הכי כשרוני בקבוצה ומקבל ההחלטות העיקרי, לתפקיד יותר משני. קשה לי להאמין שהוא יהפוך לפטריק בברלי ויחכה בפינה ל-Kick Outs של הארדן, אבל אין ספק שהוא יהיה הרבה פחות דומיננטי ממה שהוא היה בדנבר.


אולי זה דווקא לטובה. הרי בסופו של דבר, לאוסון לא הוביל את דנבר לשום מקום בשנתיים האחרונות עם היכולות שלו, ויכול מאוד להיות שהיכולות שלו יותר מתאימות כדי לתפקד כאופציה שנייה או שלישית בהתקפה, בטח ובטח ביוסטון, שתשחק בסגנון המהיר שמוכר לו מדנבר. מעבר לכך, תארו לעצמכם את לאוסון מקבל את הכדור אחרי שהארדן כבר גרם להגנה להתכווץ אליו. הרכז מצפון קרוליינה יכול להיות קטלני במצבים הללו בזכות יכולת החדירה שלו ולבטח גם המספרים שלו בשלשות בקאץ’ אנד שוט (34.2% בעונה שעברה) ישתפרו בזכות המבטים הפנויים יותר שהוא יקבל בזכות האש שהארדן מושך אליו ויכולת המסירה שלו.

למעשה, יוסטון לא יכולה להפסיד כאן. אם לאוסון לא ימצא את עצמו בשיטה של קווין מקהייל ודריל מורי, הרוקטס יסתמכו יותר על בברלי וישחררו את לאוסון בקיץ (כחלק מהטרייד, לאוסון הסכים להפוך את העונה האחרונה של חוזהו ללא מובטחת). בהתחשב בזה שהם לא ויתרו כמעט על שום נכס משמעותי כדי להביא אותו (הם אמנם שלחו בחירת דראפט בסיבוב הראשון, אבל סביר להניח שהיא תהיה בסוף הסיבוב הראשון, והיא מוגנת במקרה הלא סביר שיוסטון לא תגיע לפלייאוף) בהחלט מדובר בסיכון שכדאי לקחת.

אם, לעומת זאת, לאוסון ימצא את מקומו ביוסטון, זה יכול להקפיץ את הרוקטס כיתה. במצב כזה, ליוסטון יהיה מספיק כשרון וכלים כדי להתמודד עם כל קבוצה במערב.

יש עוד אלמנטים מעניינים בעונה של יוסטון כמו עונות החוזה של דונטאס מוטיונאס (שכתבתי עליו כאן) וטרנס ג’ונס או זריקות העונשין של קלינט קאפלה (0 מ-15 בעונה שעברה), אבל בסופו של יום, לקבוצה הזו יש תקרת זכוכית מסוימת, שתישבר רק אם טיי לאוסון ישתלב כמו שצריך בטקסס. אחרת, גם העונה הקבוצה הבאה שאני הולך לדבר עליה, וכנראה שלא רק היא, תהיה משוכה גבוהה מדי עבור יוסטון.

גולדן סטייט

אחת ההשוואות הכי מעניינות ששמעתי בתקופה האחרונה בהקשר של גולדן סטייט היא שהם מזכירים את הטיקי-טאקה של ברצלונה. בשני המקרים הסגנון הוא גם יפה לעין וגם יעיל להחריד. בשני המקרים מדובר בסגנון שקשה מאוד לשכפל אותו כי המקור שלו הוא בייחודיות של הסגל. אצל ברצלונה האתוס של הטיקי-טאקה הוטבע בשחקניה עוד בגילאי הנוער, וביחד עם כישרון העל של ליאו מסי הסגנון הזה הביא להצלחות. בגולדן סטייט היכולת של סטף קרי לקלוע שלשות וירטואוזיות ובלתי אפשריות בעקביות זורעת פאניקה כה קשה אצל היריבות, שהן חייבות להגיב וזה מביא לתגובת שרשרת שמובילה לנקודות קלות עבור הווריורס.

במובן הזה, הווריורס רוצים להמשיך בדיוק מאיפה שהם הפסיקו בעונה שעברה. הם רוצים להמשיך עם יכולת ה-MVP של סטף (פוסט בנושא יגיע בשבוע הקרוב כנראה). להמשיך עם היכולת של דריימונד גרין כמקבל ההחלטות המשני אחרי שמגיע הדאבל-טים על קרי. להמשיך עם ההתפוצצויות חסרות הפרופורציות של קליי תומפסון. להמשיך עם ההגנה החכמה וחסרת הפשרות, שיש לה תשובה לכל בעיה. להמשיך עם הדינמיקה המצוינת שבה אנדרה איגודלה עולה מהספסל. בקיצור, להמשיך לעשות בדיוק את מה שהם עשו בעונה שעברה.

על הנייר אין שום סיבה שהם לא יצליחו לעשות זאת. מעבר לכך שהיא האלופה המכהנת, לווריורס אין בעיות מבניות כמו שיש לממפיס, לדוגמא, או בעיות זהות כמו שיש לאוקלהומה. היא גם לא צריכה זמן הסתגלות לשינויים הפרסונליים בסגל כמו שהספרס והרוקטס יצטרכו, וגם יש להם עליונות מנטלית בזכות ה-Splash Brothers, עליונות שהקליפרס יכולים רק לחלום עליה.


אבל זה שאין לווריורס בעיות רציניות או חורים בסגל לא אומר שאין סכנות שאורבות לה מעבר לפינה. סכנות שעלולות להתפתח לבעיות. אחת מהן היא עונת החוזה של האריסון בארנס ופסטוס אזלי. בארנס ואזלי הם שחקנים חשובים וטובים, אבל אסור להם לחשוב שהם יותר מדי חשובים במערכת. חלוקת התפקידים במכונית היוקרה של הווריורס היא ברורה מאוד. סטף קרי הוא המנוע, סטיב קר הוא הנהג, קליי תומפסון הוא הגלגלים, דריימונד גרין הוא ידית ההילוכים ואנדרו בוגוט הוא הבלמים, בארנס הוא אולי מערכת הרדיו ואזלי הוא מקסימום הוישרים. עם זאת, שניהם נכנסים לעונה הזו עם הרבה רצון להוכיח שוישרים ורדיו זה משהו ששווה להשקיע בו את הכסף הגדול של קיץ 2016. זה עלול להוביל למצב בו הם ירצו להוכיח שהם מסוגלים לעשות דברים שלא בטוח שהם מסוגלים לעשות, מה שיכול לפגוע בכל הדינמיקה של הקבוצה.

בארנס ואזלי מעולים במה שהם עושים, להיות רול-פליירס שניזונים מתשומת הלב שקרי ותומפסון מקבלים מההגנה. אם הם יתחילו לחשוב שהם מסוגלים לעשות פוסט-אפים (במקרה של אזלי) או להוביל כדור בפיק אנד רול (במקרה של בארנס) מתוך ניסיון להעלות את הערך שלהם ההתקפה של הווריורס תיפגע. זה מה שקורה בדרך כלל כשוישר מנסה להעביר הילוך. המכונית מתחילה לחרוק.

חוץ מזה, סכנה נוספת היא העומס הצפוי על דריימונד גרין. בעונה שעברה גרין היה השחקן האנדרייטד הזה שכולם אוהבים לאהוב, אבל אסור לשכוח שהיה לו את דייוויד לי מאחוריו ברוב העונה שנתן לו גיבוי. הגיבוי הזה התברר כקריטי בפיינלס. העונה לי לא יהיה, ולמעשה, חוץ מדריימונד, אין לווריורס אף גבוה ורסטילי אחר שיכול לתת דקות משמעותיות בפלייאוף (עם כל הכבוד לג’ייסון תומפסון ומו ספייטס). זה יהווה אתגר גדול מאוד לגרין, שהוא השחקן הכי חשוב בהגנה של גולדן סטייט בזכות היכולת שלו לשמור על 5 עמדות (לא סתם לשנייה אחת או שתיים, אלא באמת לשמור). החדשות הטובות הן שגרין הוא לא ממש הטיפוס שמפחד מאתגרים, ולכן זה לא צריך להדאיג את סטיב קר יותר מדי.

הסכנה האחרונה קשורה לעזיבתו של אלווין ג’נטרי, עוזר המאמן המוערך שקיבל את המפתחות לעתיד של אנתוני דייוויס. ג’נטרי היה המח שמאחורי ההתקפה הנוזלית של הווריורס. הוא זה שדחף לשחק כמה שיותר מהר, הוא זה שדחף את שחקני הקבוצה לזרוק יותר ויותר מבחוץ (27.0 זריקות משלוש לעומת 24.8 בעונה שלפני), והוא זה שאחראי במידה רבה לקפיצה המטאורית של ההתקפה של גולדן סטייט מההתקפה ה-12 בטיבה בליגה תחת מארק ג’קסון להתקפה השנייה בטיבה תחת סטיב קר.


כמה הוא יחסר לווריורס העונה? אלווין ג’נטרי


העזיבה שלו מהווה סכנה להמשך הגאונות ההתקפית של הווריורס, ותעמיס יותר על הגב של סטיב קר (ידעתם שזה הולך לבוא לא ככה?), אבל אני לא רואה את זה כסכנה קיומית. הכישרון שיש לסגל של גולדן סטייט הוא כל כך גדול, והמערכת שם עבדה כל כך טוב, שקשה לראות איך העזיבה של ג’נטרי תפגע בלוחמים יותר מדי.

בסופו של דבר, לווריורס יש את כל הכלים כדי לעשות ריפיט, אלא שאסור לשכוח שבשנה שעברה הם נהנו גם מקורטוב של מזל. אמנם כל אלופה חייבת ליהנות מקורטוב שכזה, אבל נדמה שהקורטוב של גולדן סטייט היה טיפה יותר מורגש משל האלופות האחרות. לא רק שבכל סדרת פלייאוף היריבה שמולם נאלצה להתמודד עם פציעה של אחד משחקני הרוטציה הבכירים שלה (ניו אורלינס עם ג’רו הולידיי, ממפיס עם מייק קונלי, יוסטון עם מוטיונאס ובברלי וקליבלנד עם קיירי ארווינג וקווין לאב), אלא שהם בכלל לא פגשו אף אחת משלוש הקבוצות המפחידות של הקונפרנס. הווריורס נמנעו ממפגש עם הספרס, הקליפרס ועם אוקלהומה בריאה.

השנה כנראה אלוהי המצ’-אפ לא יהיה כל כך נחמד אליהם (במיוחד כי שינו את שיטת הדירוג כך שראש בית לא תשוריין יותר למקום הרביעי, מה שהוביל לדירוג המזויף של פורטלנד בעונה שעברה) ואז, מול הספרס או הקליפרס או הת’אנדר, יהיה מעניין לראות איך החבורה הזו תיראה.

#סטיבקר #דריימונדגרין #מארקגאסול #גיימסהארדן #סטפןקרי

3 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com