ניו אורלינס פליקנס
פרשני NBA, כמעט כמו כל קבוצה אחרת, פועלים כעדר. עדר שמרני יחסית. התחזיות שלהם לרוב מתבססות על מה שהיה בעבר כי זה די מפחיד להמר על משהו לא בטוח. תלכו שנה אחורה ותראו שרוב הפרשנים הימרו על סן אנטוניו כאלופת המערב (אסף רביץ היה אחד היחידים שאני זוכר שאמר בפה מלא את צמד המילים גולדן סטייט). תלכו שנתיים אחורה ותראו שמיאמי הייתה הפייבוריטית. תלכו 5 שנים אחורה ותראו שרוב הפרשנים חשבו שהלייקרס הולכים לעשות היסטוריה. בקיצור, אנחנו עם קונסרבטיבי.
זו לטעמי הסיבה שלא תמצאו אף פרשן שיגיד בביטחון שניו אורלינס היא קונטנדרית. נראה לי גם שתתקשו למצוא פרשן שיגיד שהיא טובה יותר מיוסטון או מהגריזליז, אבל זה לא אומר שזה לא נכון.
פעם בכמה שנים מגיעה קבוצה שעושה קפיצת מדרגה לא מוסברת בזמן קצר. אחת הקבוצות האחרונות שאני זוכר שעשתה את זה הייתה שיקאגו בולס של 2010/11, בעונה הראשונה של טום ת’יבודו. עונה לפני כן הבולס סיימו במקום השמיני במזרח והודחו בסיבוב הראשון, אבל השילוב של ההגנה החדשנית יחסית שת’יבס הטמיע ביחד עם עונת ה-MVP של דרק רוז (פאק, זה היה מזמן) הביאו את הבולס הרבה יותר גבוה הרבה יותר מהר ממה שכל הפרשנים ציפו.
האם ניו אורלינס הנוכחית מסוגלת לשחזר את מה שהבולס עשו? לכאורה, קווי המתאר של שתי הקבוצות הללו דומים. מקום 8, הדחה מוקדמת בפלייאוף, נתינת המפתחות לעוזר מאמן מוערך ומעל הכל, כוכב גדול שמאיים להתפוצץ על הליגה.
עכברי ה-NBA כבר מזמן יודעים שאנתוני דייוויס הוא הדבר הגדול הבא, וגם שועלי הפנטזי כבר ממלמלים את שמו תוך כדי שינה, אולם העונה נדמה לי שהשילוב ביחד עם אלווין ג’נטרי, המאמן החדש הגיע מהספסל של גולדן סטייט, יהפוך אותו לשחקן הכי מפחיד בליגה. כזה שגם אנשים שלא יודעים איך מאייתים NBA יכירו.
המפלצת שבאה לטרוף את הליגה. אנתוני דייוויס
כדי להבין למה אני חושב שג’נטרי מסוגל לשדרג את AD צריך להבין מיהו בכלל אלווין ג’נטרי. ג’נטרי מגיע עם למעלה מ-20 שנות ניסיון בליגה, גם כמאמן ראשי וגם כעוזר, כשהתקופות שכדאי להתעכב עליהן הן התקופה שלו בפיניקס כעוזר (2003-2009) וכמאמן ראשי (2009-2013), ובתקופות שלו בקליפרס (לפני שנתיים) ובווריורס (עונה שעברה) כעוזר. למען האמת, הגדרת התפקיד הרשמית שלו גם בקליפרס וגם בווריורס הייתה Associate Head Coach, כלומר העוזר הראשי או מאמן ראשי שותף בתרגום חופשי.
בתקופות הללו ג’נטרי מיצב את עצמו כאחד ממובילי מהפכת ה-Pace & Space בליגה, וכאחד המוחות ההתקפיים היצירתיים והמבריקים של הליגה. הראיה המרכזית לטענה הזו היא ששתי הקבוצות שסיימו את העונה האחרונה במקומות הראשונים ביעילות התקפית הן שתי הקבוצות האחרות שבהן אימן, הקליפרס והווריורס. בשתי הקבוצות הללו טביעת האצבע של ג’נטרי הורגשה היטב.
ג’נטרי, כיאה למישהו שספג את תרבות ה-“7 שניות או פחות” של מייק דאנטוני וסטיב נאש בפיניקס, מאמין במשחק מהיר כאסטרטגיה. הוא לא מאמין בלשחק מהר בכל מחיר, אבל במספר ראיונות בעבר הוא הביע את הדעה שאם יש לך את הכלים לרוץ, תרוץ. כל זה מתוך הבנה שפוזשנים מהירים הם פשוט יעילים יותר. בנוסף, הוא תומך נלהב של זריקות משלוש, אבל זה לא חכמה גדולה. למצוא מישהו היום שמתנגד לזריקות משלוש ב-NBA זה יותר קשה מלמצוא מישהו שיגיד משהו רע על “חומות של תקווה”.
לא סתם הוא קיבל את המפתחות לעתיד של דייוויס. אלווין ג’נטרי
אז איך התפיסות של ג’נטרי מסתדרות עם מה שיש לסגל של ניו אורלינס להציע?
בעונה שעברה הפליקנס היו אחת הקבוצות ששיחקו הכי לאט בליגה (93.67 פוזשנים בממוצע, מקום 27 בליגה) והיו ב-Bottom 10 בזריקות משלוש (19.3 זר’). אני מניח שאת שני הנתונים הללו ג’נטרי נחוש לשנות. לגבי הנתון הראשון, קשה לי לראות אותו לא מטפס כלפי מעלה. אין סיבה שהפליקנס לא ירוצו, בטח כשיש להם כמה שחקנים שיכולים להוביל כדור במתפרצת (טייריק אוונס, ג’רו הולידיי, נוריס קול) ובטח כשיש להם שחקן כמו אנתוני דייוויס שיכול להשאיר אבק למגנים שלו במתפרצות, ובמשחק ההכנה הראשון מול אינדיאנה היו לא מעט ניסיונות לדחוף להתקפות מהירות יותר, כפי שניתן לראות בסרטון למטה. גם לגבי הנתון השני, יכול להיות שקיבלנו רמז לכוונות של ג’נטרי במשחק הראשון (32 זריקות מחוץ לקשת).
נקודת הפתיחה של הפליקנס כל כך נמוכה בשני הקריטריונים הללו שקשה לי לראות איך לא יהיה בהם שיפור דרמטי שיעזור לפליקנס להשיג יותר נקודות. זו גם הסיבה שאני לא חושב שהאצת קצב המשחק של ניו אורלינס או הטחת יותר זריקות מחוץ לקשת יהוו אתגר גדול עבור ג’נטרי. לטעמי, האתגרים הגדולים שיעמדו בפני ג’נטרי יהיו שיפור ההגנה של הפליקנס וייעול השימוש באנתוני דייוויס.
ההגנה של הפליקנס דורגה במקום ה-22 ביעילות הגנתית בעונה שעברה, למרות שהיו לה שני שחקני הגנה טובים מאוד בצבע בדמות דייוויס ועומר אשיק. באחד הראיונות עם ג’נטרי בקיץ הוא טען כי החולשה ההגנתית התחילה מהגנת פרימטר חלשה. כלומר, הגנה חלשה של הגארדים שהובילה לכך שהגבוהים היו צריכים לחפות עליהם יותר מדי, מה שהוביל לסלים קלים ליד הסל (הפליקנס היו הקבוצה שזרקו מולה הכי זריקות ב-Restricted Area בעונה שעברה). כפי שניתן לראות בסרטון כאן, התיאור של ג’נטרי לא רחוק מהמציאות.
על אף שג’נטרי נתפס כמאמן בעל אוריינטציה התקפית, האתגר שלו העונה יגיע דווקא בהגנה. כנראה שלשם כך הוחתם דארן ארמן, אחד המומחים הגדולים בליגה לענייני הגנה, כעוזר מאמנו של ג’נטרי.
אבל יהיה לו אתגר גדול אף יותר, והוא הדרך בה הוא הולך להשתמש יותר בגבה שלו. האגדה מספרת שג’נטרי הגיע לראיון עם הנהלת הפליקנס והעיף להם את הסכך עם הסברים מפורטים על איך אנתוני דייוויס לא נוצל מספיק בשנותיו הראשונות בליגה ואיך אפשר להפוך אותו ליעיל יותר. הפליקנס התרשמו וחתמו על הצ’ק. עכשיו זה הזמן לראות האם באמת ג’נטרי מסוגל לגרום לדייוויס להיות מעורב יותר בהתקפה.
כדי לקבל קצת מושג על מה ג’נטרי בטח דיבר באותה פגישה בואו נסתכל קצת על הנתונים. בעונה שעברה אחוזי השימוש (Usage) של דייוויס, כלומר כמות הפוזשנים שהוא היה מעורב בהם בהתקפה של הפליקנס, היו 27.6%. זה אמנם היה האחוז הכי גבוה בקבוצה, אבל הוא רחוק מלהיות הגבוה ב-NBA. מבין השחקנים ששיחקו לפחות 30 משחקים בעונה שעברה, דייוויס דורג 18 באחוזי שימוש. איך זה הגיוני שהשחקן הכי יעיל בליגה (PER של 30.89) נוגע בכדור פחות מדמאר דרוזן ומונטה אליס?
אחד ההסברים הוא שגארדים נוטים לגעת יותר בכדור בהתקפה כי הם השחקנים היוצרים ואלו שמתחילים את ההתקפה, אבל גם אם אנחנו מצמצמים את הספקטרום לביג מנים, אנו רואים ששחקנים כמו כריס בוש, למרקוס אולדריג’, בלייק גריפין ודמארקוס קאזינס היו מעורבים יותר בהתקפות של הקבוצות שלהם בעונה שעברה. בהתחשב בכך שלחלק מהשחקנים הללו יש סגלים כישרוניים יותר מסביבם, ההסבר הלגיטימי היחיד לנתונים הללו הוא פשוט חוסר יעילות התקפית של הפליקנס.
אבל זה לא נגמר שם. הנה הנתון המוזר באמת. ברבע הרביעי, הרבע בו הכוכבים אמורים להשתלט על המשחק, אחוזי השימוש של דייוויס ירדו ל-27.1% (31 בליגה) בעוד אלו של טייריק אוונס וג’רו הולידיי טיפסו. כלומר, ההתקפה של הפליקנס התבססה יותר על אוונס והולידיי ברבעים האחרונים מאשר על דייוויס. וזה, גם עבור הסטטיסטיקאים שבינינו וגם עבור אלו שמאמינים אך ורק ב-Eye Test, פשוט מוזר.
פה ג’נטרי יהיה חייב לעשות שינוי ולהביא לכך שדייוויס ינוצל יותר. בין אם זה במתפרצות, בין אם זה בפוסט, בין אם זה בפיק אנד רול (שם הוא היה השחקן הכי יעיל בליגה בעונה שעברה) ובין אם זה בפיתוח היכולת לקלוע שלשות מהפינה בעקביות, העונה הזו אנחנו צריכים לראות יותר מאנתוני דייוויס כי הדרך של הפליקנס אל העלית של הליגה חייבת לעבור דרך השחקן הכי טוב שלהם. בדיוק כמו שהדרך של הבולס אל העלית של הליגה ב-2011 עברה דרך השחקן הכי טוב שלהם.
.
.
יוטה ג’אז
יש פוסט שאני מאוד אוהב של אסף צימרינג בבלוג של אורי כץ שמדבר על כל הנושא של סחר בינלאומי. אני לא מתכוון לחפור לכם על מנגנון שער החליפין ועל התרומה של הייבוא לייצוא ועל ההשפעה של כל זה כל צמיחה כלכלית, אבל מה שאני כן אקח מהפוסט ההוא זה ההתמקדות בנתונים. כבר בתחילת הפוסט מובאים נתונים די חד משמעיים שקשה מאוד לתת להם טיעוני נגד. נקודת המוצא של הפוסט היא הנתונים, ולא החפירות של הכותב, ונראה לי שבמקרה של יוטה זו צריכה להיות נקודת המוצא גם כן. אז להלן, הנתונים (מומלץ ללחוץ על התמונה כדי לראות טוב יותר).
השינוי הדרמטי אחרי האולסטאר נובע כמובן מהטרייד על אנס קנטר, שפינה את המקום לרודי גובר בחמישייה. הסנטר הצרפתי מהר מאוד החל להלך אימים ברחבות וסיים את העונה כשחקן שהכי קשה לעשות עליו לסל בצבע בליגה. גובר למעשה הוא התגלמות ה-Rim Protection ב-NBA, וכשזה בא ליד דרק פייבורס, גבוה נייד שגם הוא אחד המגנים הטובים ביותר בליגה בצבע, זה הופך את ההגנה של יוטה להיסטורית. רק כדי להבין כמה היסטורית, אם נתוני היעילות ההגנתית של הג’אז אחרי האולסטאר היו מתפרסים על פני עונה שלמה, אלו היו הנתונים הטובים ביותר בעשור האחרון(!).
המבחן של הג’אז העונה יהיה מבחן הסקפטיות. האם הם יכולים להמשיך את היכולת הזו ולבנות על המומנטום מסוף העונה שעברה. קשה לי להאמין שהם ישמרו על אותה רמה, אבל אני גם לא רואה אותם מדרדרים יותר מדי. כל עוד לא יהיו פציעות, ההגנה שלהם תהיה הגנת טופ 5 בליגה, ועכשיו השאלה היא האם ההתקפה שלהם תהיה מספיק טובה כדי לנצח מספיק משחקים ולהגיע לפלייאוף.
בעונה שעברה ההתקפה של הג’אז הייתה ממוצעת (מקום 16 בליגה), והייתה בה התדרדרות מסוימת לאחר הטרייד על קאנטר. הבעיה בהתקפה של הג’אז היא שהיתרון שלהם בהגנה הופך לחסרון בהתקפה. גובר ופייבורס סותמים את הצבע בהגנה, אבל עושים את אותו הדבר בהתקפה. הטווח של פייבורס מוגבל (35.7% מהשדה בזריקות שהן לא מה-Restricted Area) ושל גובר לא קיים (20% מהשדה בזריקות דומות), והנוכחות של שניהם על המגרש מכריחה את יוטה לשחק לאט. לאט מדי. בעונה שעברה יוטה הייתה הקבוצה עם קצב המשחק הכי איטי בליגה, ואם כל זה לא מספיק, בגלל בעיות הריווח בהתקפה הם גם היו בחצי התחתון בכל הקשור לזריקות ואחוזים משלוש. למעשה, מה שיוטה עושה בהתקפה זה ההיפך מ-Pace & Space.
זה לא אומר שזה לא יכול לעבוד. ההגנה שלהם היא עד כדי כך טובה, אבל זה ברור שברמות הגבוהות, ההתקפה שלהם פשוט תשותק. אין להם מספיק שחקני התקפה טובים, והתקווה שדאנטה אקסום יהפוך לאחד כזה קיבלה דחייה של שנה בעקבות הפציעה שלו בברך. עד אז הג’אז יאלצו להסתדר עם חדירות של גורדון היוורד כגו-טו-מוב. זה אמנם נשמע כמו גו-טו-מוב לא משהו, אבל היוורד השיג לקבוצה שלו את אותה כמות נקודות מחדירות בעונה שעברה כמו ג’ון וול, וכפי שניתן לראות בסרטון למטה, הוא יודע מה לעשות עם הכדור במצבים האלה. בנוסף, הם תמיד יכולים לקוות שטריי ברק יהפוך לשחקן חמישייה לגיטימי ב-NBA (פחות סביר) או שרודני הוד יפרוץ (יותר סביר).
על אף שאין ספק שההתקפה של יוטה היא לא הדבר הכי אלגנטי בעולם, אני מאמין שבעונה השנייה של קווין סניידר נראה קצת יותר סטים התקפיים איכותיים, שהחזרה של אלק ברקס מפציעה תוסיף עוד מימד להתקפה ושהשיפור מכח האינרציה יעשה את שלו. הגיל הממוצע של החמישייה הצפויה של הג’אז (ברק, הוד, הייוורד, פייבורס, גובר) הוא 23.2, כך שהם רק צפויים להשתפר עם הזמן. אבל האם כל זה יהיה מספיק כדי להשתחל לפלייאוף במערב?
לטעמי, לאחר 7 הקבוצות המובילות של הקונפרנס (ספרס, ווריורס, ת’אנדר, קליפרס, רוקטס, גריזליז, פליקנס) יוטה היא הקבוצה הטובה ביותר והמוכנה ביותר, אבל הנבואה ניתנה למפגרים כמוני. צריך עוד לראות איך הפרויקט של סקרמנטו יתפתח, איך פיניקס תפתח עונה כשסוף סוף היא סגורה על הרוטציה שלה ועל המטרות שלה ואיך דאלאס תתעורר לעונה הזו אחרי הסיוט שעבר עליה בקיץ עם דאנדרה ג’ורדן. כל הקבוצות הללו רוצות בדיוק את מה שיוטה רוצה, כל אחת מסיבותיה היא.
הקינגס רוצים לחזור להיות רלוונטיים, הסאנס רוצים להעלות את הפרופיל שלהם לקראת הקיץ הבא בשוק השחקנים החופשיים (נזכיר שלמרקוס אולדריג’ היה קרוב מאוד לחתום שם בקיץ) ודאלאס רוצה להגיע לפלייאוף כי אחרת היא תצטרך להפסיד המון כדי לצאת עם משהו מהעונה הזו (הבחירה שלהם בדראפט הבא שייכת לסלטיקס אבל מוגנת טופ 7). לכל אחת מהקבוצות הללו יש את היכולת להשתחל לפלייאוף, וזו הסיבה שהמלחמה על הכרטיסים האחרונים לפלייאוף במערב תהיה מעניינת כמעט כמו הקרבות האדירים בצמרת של הקונפרנס.
Σχόλια