הדראפט של 2012 הציג לראווה מחזור לא רע בכלל של שחקנים. אנתוני דייויס היה הפנים של הדראפט ונתן עונה מרשימה שמבשרת טובות לעתיד של ניו אורלינס, בראדלי ביל ודיון ווייטרס הראו שיש להם את היכולת להיות סקוררים מחוננים, האריסון בארנס השתלט על עמדת הסמול-פורוורד בגולדן סטייט ואנדרה דראמונד גרם לעתיד של דטרויט להיראות בגוון ורדרד בעמדת הסנטר. אבל אין ספק שמעל כל המחזור של 2012 זורח אחד, דמיאן לילארד.
לפני שנדון בסוגיית לילארד לאן, כמו כל סיפור טוב, צריך להתחיל מההתחלה. לילארד הוא סוג של סיפור אנדרדוג, שהרבה מאוד שחקנים צעירים בליגה (אהמ, מייקל ביזלי) יכולים ללמוד ממנו. קריירת המכללות של רוקי העונה שבדרך לא התרחשה בצפון קרוליינה או לואיוויל או דיוק או קנטאקי, אלא במכללת וובר סטייט. לא מכללה גדולה, אפילו מכללה קטנה במושגים ארציים. בנוסף, בעונתו השלישית במכללה לילארד נאלץ להתמודד עם הסיוט הגדול של כל שחקן מכללות ששואף להגיע ל-NBA, פציעה שגמרה לו את העונה.
לילארד אחרי הגיים-ווינר מול ההורנטס
לאחר שהתאושש מהפציעה, לילארד חזר לעונה רביעית בוובר סטייט, בה העמיד מספרים מצוינים (24.5 נק’, 46% מהשדה, 41% מהשלוש, 5.0 ריב’ ו-4.0 אס’) והעמיד את עצמו לבחירה בדראפט. מאז קירק היינריך ודני גריינג’ר לא היו יותר מדי שחקנים שהשלימו ארבע עונות מלאות בקולג’ לפני שנבחרו בדראפט, בעיקר מכיוון שהזוהר של העולם המקצועני קוטע את קריירת המכללות אחרי עונה או שתיים. רק כדי להמחיש את גודל הפיתוי, מספיק להיזכר בפליאה שתקפה את עולם הכדורסל כשהחבורה של פלורידה (ג’ואקים נואה, אל הורפורד וקורי ברואר) החליטה להישאר עוד עונה ב-2006 כדי לקחת עוד אליפות.
אולי מאחורי ההצלחה של לילארד העונה מתחבא איזשהו מסר. אולי במקום לקפוץ מעל הפופיק ולרוץ להירשם לדראפט אחרי עונה אחת בלבד, כדאי להמתין קצת ולהגיע מוכנים יותר, פיזית ומנטאלית, לליגה של הגדולים. בעוד מספר רב של שחקנים עם קריירת מכללות קצרת מועד (דרק רוז, ג’ון וול, קיירי ארווינג, גרג אודן ואחרים) מתקשים להתמודד עם הפיזיות ב-NBA ונפצעים כל שני וחמישי, לילארד הוא אי של יציבות. לא רק שהוא לא נתקל במחסום הרוקיז העונה, אלא הוא נראה כמו איש הברזל. לילארד הולך לסיים את העונה במקום השני בכמות הדקות על הפרקט (מאחורי קווין דוראנט), נתון מדהים עבור שחקן בעונתו הראשונה במקצוענים.
קשה להאמין שזה הכול בעקבות השהייה הממושכת שלו במכללות, וכנראה שזה איזשהו שילוב עם יכולת ראסל ווסטברוקית לא להיפצע, אבל עדיין מדובר בנתון מרשים מאוד. מעבר לבגרות המנטאלית והפיזית, לילארד נהנה גם מהסיטואציה המושלמת בפורטלנד. טרי סטוטס, המאמן שהגיע העונה מעמדת העוזר בדאלאס, נתן לו את המפתחות מהרגע הראשון ולילארד המשיך את היכולת המדהימה שלו מליגת הקיץ (סיים כ-MVP) אל תוך העונה הרגילה (במשחק הפתיחה קלע 23 נק’ ומסר 11 אס’, הראשון שעושה 20 ו-10 במשחק הבכורה מאז אייזיאה תומאס). אולם עכשיו, אחרי עונת הרוקי הפנטסטית שלו ואחרי כל הסופרלטיבים המוצדקים, הגיע הזמן לתהות מה התקרה של לילארד?
בעונות האחרונות ראינו הרבה רוקיז שנותנים עונת בכורה מרשימה ואז עושים צעד אחורה. או.ג’יי מאיו וטייריק אוונס הם הדוגמאות הקלאסיות לכך (אפשר גם להכניס את סטיב פרנסיס לקטגוריה הזו), ואם יש חסרון בכך שלילארד הוא רוקי בן 23, זה הפחד שאולי אין לו עוד הרבה לאן להשתפר. לילארד שיפר העונה את יכולות המסירה שלו (קפץ מ-4.0 אס’ במכללות ל-6.5 העונה) ויש לו קליעה טובה מאוד מחוץ לקשת ביחס לשאר הרכזים בליגה (37%, זורק את כמות הזריקות השנייה בגודלה מבין הרכזים), אבל עונת רוקי זה דבר אחד ועונת סופמור זה דבר אחר.
בעונת הרוקי קבוצת השווים שלך היא מחזור הדראפט בו נבחרת, אבל מכיוון שלילארד הוא לא רוקי רגיל, אלא שחקן NBA לגיטימי שפשוט הגיע לליגה שנתיים באיחור, קבוצת השווים שלו צריכה להיות ותהיה החל מהעונה הבאה קבוצת הרכזים הגדולים של הליגה. בעונה הבאה לילארד לא ימדד ביכולת שלו לנצח משחק מול ניו אורלינס בשנייה האחרונה ולהוכיח את עליונותו כשחקן הטוב במחזור על פני אנתוני דייוויס, אלא ביכולת שלו להתמודד שווה בשווה מול דרק רוז, כריס פול, דרון וויליאמס, ראג’ון רונדו וסטפן קרי.
לילארד וקרי. אולי זה צריך להיות המודל לחיקוי?
מכל הרכזים הגדולים שהוזכרו כאן, לילארד מזכיר לי את קרי יותר מכולם. אמנם קרי הוא פחות מנהל משחק ויותר קלעי, ולטעמי, מעבר של לילארד לעמדת הקומבו-גארד כשלצידו רכז אחראי כמו אריק מיינור, שהגיע מאוקלהומה באמצע העונה, ייצר שילוב יעיל בדומה לג’ארט ג’ק וקרי בגולדן סטייט. מעבר לעובדה שזה ישפר את לילארד כשחקן, זה ישפר את פורטלנד כקבוצה. ככל שמיינור יקבל תפקיד יותר גדול על הפרקט ולא רק כמחליף של לילארד, הספסל של הבלייזרס יהפוך לרלוונטי יותר (הקביעה שאין ואקום בכדורסל כנראה לא הגיעה לפורטלנד, לאור העובדה שהמחליפים של הקבוצה העמידו את הנתונים הגרועים ביותר עבור ספסל בליגה בעשור האחרון). מעבר של מיינור לתפקיד תואם ג’ארט ג’ק, בתוספת התפתחות של וויל בארטון ומאיירס לאונרד, ביחד עם מהלך כלשהו של ניק אולשיי, הג’נרל מנג’ר, בשוק השחקנים החופשיים, ואולי בעונה הבאה לא יהיה ואקום באורגון.
לילארד יזכה בתואר רוקי העונה, ללא צל של ספק, אבל בבלייזרס צריכים לחשוב כבר על העונה הבאה ועל אלה שיבואו אחריה. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר שבעונת רוקי קשה למדוד תקרה של שחקן ולאן הוא עוד יכול להתפתח, אולם לבלייזרס יש מספיק כלים להצליח גם אם לילארד לא יראה שיפור מעבר למה שהוא הראה העונה, ושימוש נכון בכלים האלו אמורים לשמור על ההתקדמות של הקבוצה הזו. וזה עוד במקרה הגרוע. במקרה הטוב, בו לילארד ממשיך להתקדם ונמנע מהשוואות לאוונס וסטיב פרנסיס, השמיים הם הגבול עבורו, ועבור פורטלנד. אחרי כל מה שהפרנצ’ייז הזה עבר בשנים האחרונות, מגיע להם קצת נחת.