אחת הסיבות שרוב הפרשנים חשבו שאינדיאנה פייסרס תבצע את הקפיצה האחרונה למעלה העונה, הקפיצה מקבוצה גדולה במזרח למועמדת אמיתית ולגיטימית לזכות באליפות היא החזרה של דני גריינג’ר, האול-סטאר לשעבר שהיה פצוע כמעט כל השנה שעברה. החזרה שלו הייתה אמורה לחזק את הסגל של הפייסרס ולתת להם עוד אקס פקטור, עוד שחקן שיכול להכריע משחקים. אחרי חודש של משחקים אפשר להגיד שהתחזית חצי התגשמה. אינדיאנה בהחלט עומדת בציפיות ונראית כמו קבוצה שמוכנה ללכת עד הסוף, אבל כל זה מתרחש בזמן שגריינג’ר ממשיך ללבוש אזרחי. הסיבות האמיתיות מאחורי השיפור של הפייסרס הן חיזוק הספסל (עם לואיס סקולה וסי.ג’יי ווטסון), השיפור העצום של פול ג’ורג’, אבל לא פחות מכך, השיפור הלא פחות עצום של לאנס סטפנסון.
השיפור של סטפנסון הוא הסיבה שגריינג’ר בינתיים לא חסר לאף אחד. אמנם אנו עדיין בתחילת העונה וצריך לקחת את כל נושא הסטטיסטיקות בערבון מוגבל (ולא להתחיל בהשוואות בין מייקל קרטר וויליאמס לאוסקר רוברטסון. כנראה שכבר מאוחר מדי בשביל זה), אבל קשה מאוד להתעלם מפתיחת העונה המוצלחת של סטפנסון. ב-10 המשחקים הראשונים לאנס מעמיד שורה סטטיסטית נהדרת של 13.7 נק’, 5.0 אס, 4.2 ריב’ ו-45% מהשלוש לעומת 8.8 נק’, 2.9 אס’, 3.3 ריב’ ו-33% מחוץ לקשת. בנוסף, לפני כשבוע הגיע הטריפל דאבל הראשון בקריירה נגד ממפיס (11 נק’, 11 ריב’, 12 אס’) ונראה שבעונתו הרביעית בליגה סטפנסון מתחיל לגלות את מעיינות הכשרון הכלואים בו, ויתכן שאם לא ניזהר, יכול מאוד להיות שגם העונה תואר השחקן המשתפר ילך לשחקן של הפייסרס.
האם סטפנסון יירש את תואר השחקן המשתפר מג’ורג’?
אבל מעבר למספרים, זאת ההרגשה. ההרגשה היא שסטפנסון הפך להיות ליותר מסתם עוד בורג במערכת של פרנק ווגל. אם בעונה שעברה המתפרצות הקטלניות שלו היו אקראיות וספורדיות על פני המשחק והוא היה אופציה חמישית בהתקפה, העונה מדובר בסיפור אחר לגמרי. סטפנסון יוצר הרבה יותר עבור החברים העונה (מכאן העלייה הדרמטית בכמות האסיסטים), ולא נדיר לראות אותו מתחיל התקפות עבור הפייסרס (ה-Usage rate שלו, או בעברית, אחוז השימוש בו בהתקפת הפייסרס קפץ מ-14.9 בעונה שעברה, מקום 250 בליגה, ל-19.9 העונה, ששווה מקום 113). בכך הוא מוריד את עול הובלת הכדור מווטסון ומג’ורג’ היל, שנהנים מהאופציה לשמש כקומבו גארדים על הכנף ולתפור שלשות. השינוי הזה מבטא בעצם את ההתייחסות של ווגל לסטפנסון. לא עוד סותם חורים סורר שמדי פעם משנה משחקים עם האנרגיות שלו, אלא חלק בלתי נפרד מהחמישייה הטובה בליגה, שעם הורסטיליות שלו עוד יכול בטעות להפוך לכוכב.
השיפור של סטפנסון זוכה לפחות תהודה מכיוון שהוא חוסה בצלה של פתיחת העונה הפנטנסטית של פול ג’ורג’, אבל אין ספק שהוא זכאי לקרדיט עצום על ההתקדמות במשחק שלו. אם במהלך הקיץ היו דיבורים על כך שכאשר גריינג’ר יחזור, סטפנסון ישוב לספסל ויחזק את החמישייה השנייה, כעת די ברור שמקומו של סטפנסון מובטח בחמישייה, ושגם אם גריינג’ר יבצע קאמבק מדהים (מה שלא נראה סביר) ויחזור ליכולת האול-סטאר שלו, יהיה לו קשה להזיז את סטפנסון מעמדת הגארד השני.
הוא מתחיל לממש את הפוטנציאל האדיר שבו. לאנס סטפנסון ברגע אופייני
הפריצה של לאנס לא יכלה לבוא בטיימינג טוב יותר מבחינתו. בסוף העונה הוא מסיים את חוזה הרוקי שלו, ואם הוא ימשיך ביכולת שלו מפתיחת העונה, הוא צפוי לקבל חוזה חדש ושמנמן. אבל פה העניין מתחיל להסתבך והחיוכים של אוהדי אינדיאנה מתחילים להפוך לפרצופים מבולבלים, מכיוון שממש לא בטוח שהחוזה הזה יגיע מהקבוצה שלהם.
ועכשיו זה הזמן לדבר על כסף. הפייסרס כבר מחויבים לקרוב ל-50 מיליון דולר בעונה הבאה, וזה עוד לפני הארכת החוזה של פול ג’ורג’ (שצפויה לנוע בין 14 ל-17 מיליון דולר, תלוי אם הוא יבחר לחמישיית העונה או יזכה ב-MVP, שתי אופציות ריאליות מאוד כרגע). זה משאיר את הפייסרס עם כסף קטן מתחת לתקרת המס (שצפויה להיות באזור ה-72 מיליון דולר בעונה הבאה) כדי להחתים את סטפנסון, וזה כמובן מבטל כל אפשרות להחתים מחדש את דני גריינג’ר, שגם הוא מסיים חוזה בקיץ. כך נוצר שבאופן פרדוקסלי, התסריט האופטימי של פתיחת העונה של הפייסרס, שלפיו סטפנסון עושה את קפיצת המדרגה שעליה חלמו שם במשך השנתיים האחרונות, הופך להיות התסריט הפסימי של הקיץ, מכיוון שהוא יהיה יקר מדי עבורם ולא תהיה להם את האופציה להחתים אותו מחדש אלא אם כן הם מוכנים להיכנס להרפתקה מעבר לתקרת המס.
העניין מסתבך עוד יותר כאשר מבינים שסטפנסון, בניגוד למרבית השחקנים שמסיימים חוזה רוקי, לא הולך להיות שחקן חופשי מוגבל מכיוון שלא נבחר בסיבוב הראשון. בעקבות זאת, גם אם אינדיאנה מחליטה להשוות הצעה שמנה של קבוצה כלשהי בשוק הפתוח, זה לא מבטיח לה שסטפנסון יישאר (בניגוד למה שקרה עם רוי היברט לפני שנה וחצי, כאשר פורטלנד ניסתה לשבור את השוק, אך אינדיאנה השוותה את ההצעה והשאירה את הסנטר באינדיאנפוליס).
הסיטואציה עם סטפנסון שונה מהסיטואציה שהייתה עם היברט בזמנו
אפשר לטעון שכל זה לא אמור לעניין את הפייסרס כרגע, שהם צריכים לתת הכל בריצה הנוכחית שלהם לעבר התואר ולא לחשוב יותר מדי על מה שיקרה בקיץ, אבל זה מה שפרנצ’ייז צריך לעשות. הוא צריך לחשוב קדימה, הוא צריך לתכנן לעתיד, וסטפנסון הוא שחקן שהושקעו בפיתוח שלו המון זמן ומשאבים, הוא אמור להיות אבן פינה בעתיד של הפייסרס, והוא חלק בלתי נפרד מהחמישייה המופלאה לצד ג’ורג’, היברט, היל ודייוויד ווסט. לארי בירד ודוני וולש צריכים לחשוב טוב טוב אם הם רוצים לפתוח את הכיס עבורו או לחלופין, לתת לו ללכת ולנסות לפצות על כך בעזרת אמצעים אחרים, כמו המיד-לבל-אקספנשן, שהוא כלי יעיל במיוחד, כפי שניתן לראות עם ריי אלן במיאמי או אנדריי קירילנקו (שכנראה הגיע עם עוד כמה קומבינות בדרך) בנטס.
אבל אם נשאיר את כל הספקולציות בצד, כל הסיפור הזה מתחיל להזכיר לי יותר מדי את טראומת ג’יימס הארדן ואוקלהומה. כמובן שסטפנסון רחוק עוד מהרמה של המזוקן, אבל העלילה מתחילה להיראות מוכרת. שחקן שעומד לסיים חוזה ולקבל הארכה מול קבוצה משוק קטן שעומדת על צוק תקרת המס ולא מוכנה לקפוץ. הסיפור הזה יקבל סוף אחר, מכיוון שסטפנסון צפוי לסיים את החוזה שלו בפייסרס, בניגוד להארדן, שהניתוח יתר של סם פרסטי שלח אותו ליוסטון, אבל עדיין זה מדאיג. זה מדאיג מכיוון שאם שוב נראה קבוצה משוק קטן מוותרת על כוכב עולה בשביל לחסוך כמה דולרים, זה יקבע את ה-CBA החדש כהסכם שנושך יותר את הקבוצות הקטנות, ועדיין לא מצליח לשנות באמת את יחסי הכוחות בליגה.
ג’יימס הארדן באוקלהומה. אולי שאלת המה היה קורה אילו הגדולה של העשור הנוכחי בליגה
קשה להאמין שהיינו דנים באריכות כזו בדילמה הזו אם היא הייתה מתרחשת בפלורידה או מנהטן או קליפורניה, מכיוון שהקבוצות מהשווקים הללו נמצאות באופן כמעט קבוע מעל תקרת המס, אבל אנחנו מדברים על אינדיאנה ולכן הסיטואציה היא שונה לחלוטין וההשלכות לגבי שאר הליגה הן אחרות. בסופו של דבר, הדרך שבה הפייסרס הולכים לטפל בסוגיית לאנס סטפנסון בסוף השנה (בהנחה שהוא ימשיך את מגמת השיפור שלו, כמובן) תהיה מעניינת מאוד ותלמד אותנו האם באמת יש סיכוי לקבוצות משוק קטן בליגה לבנות שושלת לאורך זמן.