בתחילת העונה ההימור הבטוח לתואר הג’נרל מנג’ר המצטיין היה מיץ’ קופצ’אק. ה-GM של הלייקרס הביא את סטיב נאש, אנטואן ג’יימיסון וג’ודי מיקס, החתים מחדש את ג’ורדן היל ויצא כמנצח הגדול בטרייד הגדול של הקיץ עם נחיתת דווייט האוורד בהוליווד. הסוף ידוע לכולם והסיכויים של קופצ’אק לזכות בתואר קרובים לסיכויים של שארלוט להיכנס לפלייאוף. כלומר, אפסיים
אבל מה חלקו של קופצ’אק באי הצלחת קבוצתו? הרי מבחינה אובייקטיבית, הוא עשה את כל הפעולות הנכונות כדי לחזק את הקבוצה שלו, אבל כשמסתכלים על זוכי העונות האחרונות בתואר (לארי בירד מאינדיאנה, גרי פורמן מהבולס ופט ריילי ממיאמי) מבינים שהצלחה קבוצתית היא תנאי בסיס לזכייה בתואר. מכיוון שהתואר הזה הוא מעט הפכפך ולא צפוי (ההימור שלי הוא על מאסאי יוג’ירי מדנבר) ולאור העובדה ששני התארים האחרים צפויים כמו עלילה בספר של הרלן קובן (לברון ב-MVP ודמיאן לילארד ברוקי העונה), המחשבה הזו על קופצ’אק העלתה לי רעיון לתואר אחר (שהזוכה בו גם די צפויה, חייבים להגיד) כדי לסיים את פרויקט סוף העונה הרגילה. אכזבת העונה.
היו המון שחקנים, קבוצות, מאמנים ומנהלים שהצליחו לאכזב אותנו העונה, ולטעמי, חשוב שיהיה איזשהו מנגנון שיתן להם את המקל בראש, את ההכרה מהעולם שכולנו ראינו את הפאדיחה שלהם ושכדאי להם להתעורר. אפשר לראות בתואר הזה מין מקביל ספורטיבי לפרסי הראזי בקולנוע, שמוענקים יום לפני האוסקר לסרטים הגרועים ביותר של אותה שנה.
פוטו פיניש: קווין לאב (מינסוטה טימברוולבס) כי אי אפשר באמת להאשים אותו בזה שהוא נפצע, אבל זו ממש לא עונה שהוא ירצה להיזכר בה.
מקום 10 – סקוט ברוקס (מאמן, אוקלהומה סיטי ת’אנדר)
למה כן? – אחרי הארכת החוזה שקיבל בקיץ ואחרי הסטירה שחטף מאריק ספולסטרה בקיץ שעבר, ציפינו מסקוט ברוקס להעלות רמה. במקום זה קיבלנו קבוצה שמנצחת רק בזכות כשרון ולא בזכות יכולות אימון, ותצוגות מביכות בשחזורי הגמר מול מיאמי.
למה לא? – כי עדיין מדובר במאמן של הקבוצה עם המאזן השלישי בטיבו בליגה. כי מדי פעם אוקלהומה באמת מייצרת מהלכי התקפה מדהימים וכי חייבים לזכור שהעמידה במקום של אוקלהומה לא קשורה בלעדית למאמן העונה של 2010.
מקום 9 – החזרה של דרק רוז
למה כן? – כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. אפשר כבר להגיד בבטחון כמעט מלא שחצינו את נקודת האל-חזור בנוגע לקאמבק של די-רוז העונה. גם אם ה-MVP לשעבר יחזור היום, האימפקט שלו יהיה מינורי לעומת מה שהיה יכול להיות לפני חודש ובעצם, כשרוז בחוץ, הדרך של מיאמי לגמר ה-NBA הפכה לקלה הרבה יותר.
למה לא? – אי אפשר לבוא בטענות אל רוז עצמו. חוסר הרצון של שחקן שחוזר מפציעה לסכן את עצמו ואת בריאותו הוא מובן לחלוטין, ולא משנה מה המחיר המקצועי. האכזבה היא יותר מהסיטואציה שנוצרה עקב היעדרות רוז ולא מרוז השחקן והאדם.
מקום 8 – בוסטון סלטיקס
למה כן? – בקיץ עוד האמנו שאחרי הפלייאוף האחרון בוסטון ימשיכו להיות כח מרכזי גם העונה במזרח. קווין גארנט נראה כמו פיטר פן בעמדת הסנטר, ג’ייסון טרי הובא כתחליף הולם לריי אלן וראג’ון רונדו היה בשיא הקריירה. אבל כנראה שהעונה הרגילה היא לא הקטע של בוסטון והם פתחו בצורה חלשה (23-20 עד הפציעה של רונדו) כשטרי לא מזכיר את השחקן השישי מדאלאס ופול פירס נראה חיוור. בנקודת הזמן ההיא, אפילו העלייה לפלייאוף עמדה בסימן שאלה.
למה לא? – כי ביחס למצב שלהם אחרי הפציעה של רונדו, הם עשו את המיטב. דווקא כשכולם דיברו על פירוק החבילה, הסלטיקס נזכרו שהם הסלטיקס. ג’ף גרין התעורר, פירס נתן כמה משחקים אגדיים, טרי חזר לתת אנרגיות מהספסל, אייברי בראדלי נתן עונה הגנתית מעולה ובוסטון חזרה להיות באנקר בשמינייה המובילה.
מקום 7 – דארן קוליסון (דאלאס מאבריקס)
למה כן? – האכזבה מקוליסון נגררת עוד מהעונה שעברה, כשאיבד את המקום בחמישייה של הפייסרס לג’ורג’ היל. אבל בעוד היל הוא רכז מצוין שמראה העונה שהוא ראוי להיות סטארטר, לאבד את המקום בחמישייה לדרק פישר או למייק ג’יימס זה כבר באמת מביך. דווקא אחרי פתיחת עונה מעודדת, מנגנון ההרס העצמי של קוליסון החל לפעול, ולמרות מספרים סבירים (12.1 נק’, 5.2 אס’), הוא לא הצליח לתקוע יתד בחמישייה של דאלאס בדרך כנראה לקבוצה רביעית בקריירה הקצרה שלו.
וויליאמס וקוליסון בעונה לא פשוטה
למה לא? – כי יכול להיות שאנחנו מצפים ממנו ליותר מדי. כנראה שהחודשים הטובים שקוליסון נתן כמחליף של כריס פול בהורנטס היו סטיית התקן ולא העונה וחצי האחרונות. בנוסף, היו לו כמה משחקים באמת מצוינים העונה שהזכירו שבקונסטלציה מסוימת, הוא יכול להיות נכס לכל קבוצה.
מקום 6 – דרון וויליאמס (ברוקלין נטס)
למה כן? – הייתה התלבטות האם לשים את כל ברוקלין נטס בקטגוריה הזו אבל בסופו של דבר, הפרנצ’ייז החדש הולך לסיים את העונה הרגילה, כנראה, במקום ה-4, כך שמהבחינה הזו קשה לראות את זה כאכזבה. לעומת זאת, מדרון וויליאמס ציפינו ליותר. די-וויל התקשה, בלשון המעטה, לשחזר את היכולת מיוטה שהפכה אותו ליריב ראוי לכריס פול על תואר הרכז הטוב בעולם לפני שנתיים, עם הממוצעים הנמוכים ביותר שלו מאז עונת הסופמור שלו (18.4 נק’, 7.7 אס’) ובעיקר, לא נראה כמו המנהיג שהנטס צריכים.
במקום להפוך ליריבה הגדולה של מיאמי בצמרת כמו שתיכננה, ברוקלין נראית דומה יותר לגרסה של אטלנטה בשנים האחרונות, וזה הרבה בעקבות היכולת המאכזבת של וויליאמס, שנותר העונה מחוץ לאול-סטאר ואף נראה שאיבד את מקומו כאחד מחמשת הרכזים הטובים בליגה.
למה לא? – כי לצד היכולת הבינונית, מדי פעם דרון מזכיר שהוא שחקן פנומונלי (לפני כחודש תפר 11 שלשות ו-42 נק’ מול וושינגטון) ובסופו של דבר, רוב הסיכויים שהוא יוביל את הקבוצה שלו לפוסט-סיזון עם יתרון ביתיות, כך שאולי זו לא כזו עונה נוראית.
מקום 5 – מייקל ביזלי (פיניקס סאנס)
למה כן? – כי העונה הבמה הייתה פנויה בשביל ביזלי להוכיח שהוא מסוגל לפחות להיות סקורר בקבוצות מפסידות. אחרי העונות המאכזבות במינסוטה ומיאמי בעלות השאיפות, פיניקס הייתה אמורה להיות מקום בו ביזלי יוכל להתפתח סוף סוף כשחקן בלי יותר מדי תחרות על הספוט בחמישייה. במקום זה, הוא התדרדר לספסל די מהר ונתן את העונה הכי חלשה בקריירה שלו (10.1 נק’ ב-40% מהשדה, 3.8 ריב’ ו-1.5 אס’ ב-21 דק’ בלבד) כולל הנתון המטריד שלפיו פיניקס סופגת 7 נק’ יותר כאשר הוא על המגרש.
למה לא? – אנחנו כבר צריכים להפסיק להיות מופתעים מכך שביזלי מאכזב אותנו, הרי הוא כבר שנים המייצג האולטימטיבי של קללת הבחירה השנייה, של אלו שקופצים מהר מדי מהמכללות ל-NBA ופשוט לא מצליחים להשתלב. כנראה בגלל שהוא סוג של קורבן של הנסיבות הוא לא מדורג גבוה יותר.
מקום 4 – דניס לינדזי (ג’נרל מנג’ר, יוטה ג’אז)
למה כן? – קשה למצוא מישהו שמבין מה התוכנית של לינדזי ליוטה. המורמונים מחזיקים כבר למעלה משנתיים את אחד מהקווים הקדמיים העמוסים בליגה עם דרק פייבורס, אל ג’פרסון, פול מילסאפ ואנס קנטר (כשבקיץ גם מרווין וויליאמס הצטרף) בעוד הקו האחורי שלהם דליל כמו השיער של אבי מלר. עד העונה לא נעשה שום טרייד שיאזן קצת את מצב העניינים בקבוצה, אבל כולם חשבו שלקראת הטרייד דד-ליין, כאשר ג’פרסון ומילסאפ מסיימים חוזה בקיץ, לינדזי ילחץ על ההדק ויבצע איזה מהלך או ישלוף קלף מהשרוול.
אבל ה-21 בפברואר כבר חלף מזמן ויוטה נשארה קבוצה שלא כל כך ברור מה השאיפות שלה. השיתוק של לינדזי העונה הפך את יוטה לעוד יותר לא אטרקטיבית ממה שהיא, ובליגה של היום, גם תקרת שכר נמוכה בקיץ תקשה על יוטה להחתים מחדש את ג’פרסון או מילסאפ, שלא לדבר על למשוך שחקנים חופשיים.
למה לא? – כי ייתכן ויש איזו תוכנית גדולה מאחורי לינדזי. זו בסך הכול העונה הראשונה שלו כ-GM וחייבים לזכור שהוא מגיע מהחממה של סן אנטוניו. אמנם קשה לראות מה בדיוק התוכנית של לינדזי, אבל ניתן לו להנות בינתיים מחמת הספק.
מקום 3 – אנדרו ביינום ופילדלפיה 76
תכלס, האכזבה הכי גדולה זה הספר שלו. ביינום
למה כן? – במקור המקום הזה היה שייך רק לפילדלפיה, אבל צריך לומר את האמת, האכזבה האמיתית היא מביינום. דווקא אחרי עונה בה הוכיח שהוא יכול להישאר בריא, הפך לאול-סטאר וביסס את מעמדו כאחד הסנטרים הטובים בליגה, ביינום עשה שני צעדים אחורה עם הפציעה הבלתי נגמרת שלו. אם וכאשר הוא יחזור בעונה הבאה, הוא יתחיל מאותה נקודה בה היה לפני שנתיים.
ההשפעה של הפציעה של ביינום הורגשה היטב בפילדלפיה לאורך כל העונה, דאג קולינס התקשה לייצב את המערכת וצפוי לעזוב בסיום העונה ואחרי שפלירטטו עם גמר המזרח בפלייאוף האחרון הם יראו את הפלייאוף הקרוב מהבית.
למה לא? – כי אי אפשר לשלוט על פציעות, ותמיד קיים סיכון כשלוקחים גבוה עם היסטוריה רפואית כמו של ביינום, כך שזו פחות אכזבה, אלא יותר התגשמות התסריט הפסימי של העונה. עדיין, קשה לא להיות מבואסים מהעונה של הסיקסרס. במיוחד כשחושבים על זה שביינום מסיים חוזה בקיץ.
מקום 2 – סקרמנטו קינגס
למה כן? – מאיפה מתחילים? כמו בתחילת כל עונה, סקרמנטו ייצרה ציפיות בעקבות הסגל הכשרוני שלה שכולל את טייריק אוונס, דמרקוס קאזינס, מרכוס תורנטון ואייזיאה תומאס. אבל מעבר לכשרון, אין בקבוצה הזו כלום. מדובר בקבוצת ההגנה הגרועה בליגה (סופגת 104.7 נק’ למשחק), קבוצת הריבאונד הגרועה במערב (40.5 לערב) והקבוצה השלישית הכי גרועה ביעילות הגנתית (אחרי קליבלנד ושארלוט).
מעבר לכשלון המקצועי, קיימת אכזבה מערכתית מסקרמנטו. עייפות החומר של האחים מאלוף והג’נרל מנג’ר, ג’ף פטרי, סאגת המעבר לסיאטל שנמרחת בחודשים האחרונים, חוסר היכולת להתמודד עם הד-קייס כמו קאזינס והטרייד המוזר בו שלחו רוקי מוכשר שאותו בחרו במקום ה-5 בדראפט רק חצי שנה קודם תמורת חופן שחקנים משלימים. כל אלו מתחברים לעוד עונה מאכזבת של הקינגס.
למה לא? – כי עם כל הכבוד לבירת קליפורניה, הם לא מתקרבים לגודל האכזבה של הקבוצה שבמקום ה-1.
מקום 1 – לוס אנג’לס לייקרס
מה? כאילו באמת צריך להסביר?
מה אתם מחייכים? החמישייה של הלייקרס בימים טובים יותר
טוב, הקיץ של הלייקרס היה אחד הורודים שראינו בשנים האחרונות. כל חתיכות הפאזל התיישבו במקום כדי לתת לקובי הזדמנות אחרונה להדביק את מייקל עם הטבעת השישית. במשחקי טרום העונה זה התחיל להריח לא טוב עם שמונה הפסדים רצופים, אבל זו הייתה רק ההתחלה. מייק בראון שילם את המחיר אחרי חמישה משחקים בינוניים, ואחרי מו”מ מוזר עם פיל ג’קסון, ההנהלה בחרה במייק דאנטוני כיורש.
האכזבה מהלייקרס העונה היא לא רק משחקן אחד, אלא מהמערכת כולה. אין דרך אחרת להסביר איך פאו גאסול, מטה וורלד פיס, אנטואן ג’יימיסון, סטיב נאש ובמיוחד דווייט האוורד נתנו עונות שפל ואיך מייק דאנטוני הפך ממאמן מוערך לפאנץ’ ליין. המועדון הגדול בליגה הפסיק להיות הגדול בליגה, הרוח של קובי בראיינט לא הספיקה כדי לאחד את הקבוצה, ולמרות אינספור נסיונות ושינויים, עדיין לא נמצאה נוסחת הפלא שתתקן את המצב.
במשך כל העונה האמנו שזה הכל זמני. שבאיזשהו שלב הלייקרס יתחברו, יתנו ריצה של איזה 12 ניצחונות רצופים ויהפכו לקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף. האכזבה מתעצמת כשמבינים שגם אחרי שהלייקרס התרגלו למעמדם כקבוצה שתילחם על הפלייאוף, הם עדיין מתקשים להוכיח את עליונותם על קבוצות עם סגלים נחותים בהרבה כמו יוטה או דאלאס. לא רק שהלייקרס הם אכזבת העונה בפער של קילומטרים, הם ככל הנראה יהפכו לדגל האדום, לנורת האזהרה שתהבהב כל פעם שקבוצה תנסה לקבץ כוכבים בלי מחשבה לעומק האם הם מתאימים בכלל לשחק אחד עם השני. במובן הזה, הלייקרס של העונה בהחלט נכנסו להיסטוריה.