תחילת העונה ב-NBA הזכירה לי סצנה נשכחת יחסית מ-Breaking Bad (כן, אני יודע, אף פעם לא עשיתי רפרנס לסדרה הזאת, לא יודע מה קרה לי). אי שם לקראת סוף העונה החמישית (ספוילרים לפניכם) כשהאנק הצליח להעביר את ג’סי לצד האפל, או לצד הבהיר, תלוי איך אתם מסתכלים על זה, והוא סיפר לג’סי על התכנית שלו לתפוס את וולט, או היינזברג, תלוי איך אתם מסתכלים על זה, ג’סי הבהיר לו אחת ולתמיד מי פה באמת הבוס, ומי באמת אחראי על הנרטיב.
ככה אני מרגיש כלפי הליגה. כל הפרשנים הם רק, ובכן, פרשנים. לליגה יש דינמיקה משלה וחיים משלה והיא קובעת בעצם את סדר היום. אנחנו רק מגיבים. כולנו חשבנו ערב תחילת העונה שננמנם כל הדרך לסדרת גמר שלישית ברציפות בין הקאבס לווריורס, אבל הליגה תמיד יודעת להפתיע אותנו כשאנחנו לא מוכנים, והפעם קיבלנו, כמו שג’סי אומר, את ההפך ההפוך המוחלט ממה שציפינו לו. בינתיים דווקא הקליפרס יושבים להם במקום הראשון בליגה, עם מאזן 1-9 (הפתיחה הכי טובה בהיסטוריה של הפרנצ’ייז), עם ה-Net Rating הטוב בליגה (14.8+) ועם ההגנה הכי טובה בליגה (92.7 נק’ ל-100 פוזשנים), אחרי כמה נצחונות משכנעים במיוחד מול הבלייזרס (בבית), הת’אנדר והספרס (בחוץ).
הקליפרס כבר היו אמורים להיכנס בצורה סופית לתפקיד של דאלאס מאבריקס של סוף שנות ה-2000. התפקיד הזה אומר שהקליפרס תמיד יהיו באזור החיוג של האליפות, אבל לעולם לא ישיגו אותה. תמיד יהיה להם מספיק כשרון ללכת עד הסוף, אבל משהו יתפקשש בדרך. כמו הבלשים של ה-DEA ב”נרקוס”, הם תמיד יהיו קרובים לתפוס את פבלו, אבל תמיד איכשהו הוא יחמוק להם מבין האצבעות. לפני שלוש שנים זו הייתה קריסה בשניות הסיום מול הת’אנדר ופסטיבל דונלד סטרלינג, לפני שנתיים זו הייתה ההתפרקות מול הרוקטס בחצי גמר המערב (תזכורת למטה) ובעונה שעברה בלייק גריפין החליט לפוצץ במכות את האפסנאי של הקבוצה ובכך לחרבן לכל הקבוצה את העונה. גם כשהוא כבר חזר וסטף קרי נפצע בפלייאוף ונראה היה שנפתח איזשהו חלון הזדמנויות לקליפרס, הוא נפצע שוב וגם כריס פול גמר את העונה וכל החלומות שוב התנפצו לרסיסים.
אלא שאולי העונה הקליפרס מוכנים להיכנס לתפקיד של דאלאס מאבריקס של עונת 2010/11. התפקיד הזה אומר שהקליפרס מנצלים את ההמשכיות בסגל שלהם לעומת עייפות החומר של היריבות (ע”ע הלייקרס ב-2011) או חוסר הכימיה בין החתיכות החדשות שלהן (ע”ע מיאמי באותה שנה). עד כה נראה שהם באו לטרוף את הליגה. קשה להתעלם מכך במיוחד כשרואים את הנתונים ההגנתיים של הקבוצה. מאז שכריס פול הגיע לקבוצה הקליפרס היו קבוצת הגנה טובה אבל לא משובחת. קצת מעל הממוצע, אבל לא מעולה. תמיד הייתה להם את המטריה האווירית של דאנדרה ג’ורדן בצבע ואת היכולת של כריס פול להטריד רכזים, אבל היה חסר להם אורך בעמדות הגארד ובעיקר היה חסר להם סטופר שאפשר היה להישען עליו בסדרת פלייאוף.
העונה, לעומת זאת, הקליפרס מציגים לראווה את ההגנה הטובה בליגה עד כה, ובפער ניכר. השיפור הזה הוא מפליא גם כי התרגלנו לחשוב על הקליפרס כקבוצה שהיא יותר מאיימת בהתקפה, וגם כי השיפור הזה הגיע כמעט משום מקום (גרף למטה). דוק ריברס לא הביא איזשהו טוני אלן בפרי אייג’נסי ששדרג את הגנת הפרימטר של הקליפרס וג’יי ג’יי רדיק לא האריך את הווינגספאן שלו בקיץ, אז איך לעזאזל הקליפרס משיגים כל כך הרבה עצירות?
הקליפרס עשו קצת שינויים בהגנה שלהם העונה לעומת עונות קודמות, אבל נדמה שהמילה שהכי נכונה לתאר את ההגנה היא איזון. הקליפרס לא עושים חילוף על כל פיק אנד רול שהיריבה עושה, ולא מביאים דאבל טים על כל פוסט אפ של שחקן בחולצה אחרת, אלא נראה שהם הגיעו לשלב הזה ביחסים שהם יודעים לתקשר בהגנה ברמה גבוהה כל כך שתוך כדי הפוזשן הם מחליטים מה האג’נדה ההגנתית שלהם תהיה. לפעמים זה יהיה חילוף.
לפעמים זה יהיה פשוט להעמיס צד אחד של המגרש בשחקנים ולהכריח את היריבה לגרום לשחקן הכי פחות מאיים על המגרש לזרוק.
ולפעמים גם אם התכנית הראשונית קורסת, ההאסל שלהם מחפה על כך.
אבל שום דבר הוא לא אוטומטי. יש המון Read & React בהגנה של הקליפרס, וזו תכונה ייחודית שקשה מאוד להגיע אליה בליגה. מכיוון שבליגה של היום, עם תקרת השכר העולה תמידית והחוזים הקצרים יחסית, קשה מאוד לשמור על סגלים לאורך זמן. בעקבות זאת, קבוצות מתקשות לשמור על המשכיות בסגל וקשה לפתח תיאום ברמה כזו שבה כל אחד יודע מה התפקיד שלו מול כל אופציה של היריבה ומבין מה הסיטואציה ההגנתית שבה הוא נמצא. מעבר לכך, זה לא מספיק שכל שחקן ידע מה הסיטואציה ההגנתית, חשוב יותר שהוא יגיב במהירות וביעילות לאותה סיטואציה. אלו הרגלים שקשה להטמיע וקשה ליישם, ולכן בהרבה קבוצות בליגה רוב הסכמות ההגנתיות נראות כמו התניה פבלובית. היה פיק אנד רול, אז חילוף. היה פיק אנד רול בצד, אז Ice. קיבלו את הכדור בפוסט אפ, אז דאבל טים. הקליפרס, בזכות ההמשכיות שלהם והעובדה ש-80% מהחמישייה שלהם כבר רצים ביחד 4 עונות, מסוגלים לא לרייר כשהם שומעים את הפעמון, אלא באמת להבין אם הגיע אוכל או לא.
אבל הסכמה ההגנתית היא רק דרך כדי למנוע מהיריבה את מה שדוק ריברס רוצה למנוע ממנה, והעונה נראה שהוא שם דגש במיוחד על קו השלוש והצבע. הקליפרס מאפשרים הכי מעט זריקות משלוש ליריבות שלהם עד כה העונה (21.1 שלשות) וחוץ ממיאמי, הכי מעט שלשות נקלעות נגד הקליפרס העונה (7.2). גם ב-Restricted Area הקליפרס נראים נהדר והם מאפשרים ליריבות רק 25 זריקות (7 בליגה) ב-59.2% (מקום 15 בליגה, עד המשחק מול מינסוטה הנתון הזה נראה טוב יותר). בנוסף, הם עוצרים את היריבות על 12.0 נק’ בלבד בממוצע מאיבודים (2 בליגה), סופגים רק 12.0 נק’ בממוצע ממתפרצות ומגבילים את היריבות ל-12.1 נק’ מהזדמנות שנייה.
אלו מספרים שמפלרטטים עם המספרים של הספרס מהעונה שעברה, ולחברה של פופוביץ’ הייתה הגנה היסטורית. אם הקליפרס יצליחו למשוך את היכולת שלהם משלושת השבועות הראשונים של העונה על פני עונה שלמה, אולי הספדנו אותם מוקדם מדי?
הרי התקפית, למרות שהם מדורגים יחסית נמוך בינתיים (מקום 8 בליגה, 107.5 נק’ ל-100 פוזשנים), אנחנו יודעים שהם לא פראיירים. אנחנו יודעים שהפיק אנד רול של CP3 עם בלייק עם האיום של דאנדרה מתחת לסל שווה זהב ואנחנו יודעים שג’יי ג’יי רדיק רק משתבח עם השנים, אבל השנה נראה שגם הספסל החליט להצטרף לחגיגה. ריימונד פלטון הוא רכז מחליף לגיטימי, ג’מאל קרופורד תמיד יתן את מנת הנקודות שלו ואוסטין ריברס נראה כמו שחקן שביעי חביב לגמרי. תוסיפו לזה את ווס ג’ונסון (שחוץ מחוסר היכולת שלו לקלוע הוא שחקן לא רע) ואת מו ספייטס הנהדר-תמידית, ויש לקליפרס לראשונה מזה שנים ספסל טוב. לא עמוק, לא מדהים, אבל טוב, וטוב זה כל מה שהחמישייה הראשונה המצוינת שלהם צריכה. זה עוזר להם להגביר את קצב המשחק בכמעט 2 פוזשנים למשחק ביחס לעונה שעברה ולרוץ יותר למתפרצות (17.6 נק’ ממתפרצות בממוצע ביחס ל-12.9 בלבד בעונה שעברה). הגברת הקצב הזו ממקסמת את היכולות של בלייק גריפין, שלא מעט פעמים מתחילת העונה יצא להתקפה עוד לפני שההגנה הצליחה להסתדר ומצא את עצמו מול שומר נמוך ממנו. זה נגמר בדרך כלל ככה.
וכמובן שאם שום דבר לא הולך, לקליפרס תמיד יש מוצא עם הגאונות של פול וגריפין.
רגע לפני שנתחיל להסתייג ולחשוב האם כל מה שקורה בקליפרס כרגע הוא Sustainable, תנו לי קצת להנות מבלייק גריפין. הוא מעמיד מספרים נהדרים כהרגלו (20.2 נק’, 9.8 ריב’, 3.9 אס’, 1.2 חט’) והוא עושה את זה בהכי מעט דקות על הפרקט בכל הקריירה שלו (32.4). גם בהגנה נראה שהוא העלה איזושהי מדרגה העונה והפרצוף הלא מעוניין שלו בצד האפור של המגרש התחלף בחבוב שרודף אחרי גארדים בהגנה ונופל על הרצפה כמה פעמים בערב. הוא מוביל את הקליפרס בקטגוריה החדישה Loose Ball Recovered, עם 0.8 בממוצע לערב, ויש לו גם 1.5 Deflections בממוצע למשחק שמרגישים כמו יותר. בקיצור, לא לפקפק בבלייק, שמעתם אותי?
עכשיו, אחרי שסיימתי לאונן על בלייק, הגיע הזמן לתהות האם מה שקורה עכשיו בעיר המלאכים יספיק כדי ללכת על הסוף? האם לוק מבה א מוטה יכול להיות הסמול פורוורד הפותח של קבוצה שרצה לאליפות? למרות שזה תענוג לראות את הקמרוני עושה הגנה ולמרות שמגיע לו מקום בהיכל התהילה על כך שגילה לנו את ג’ואל אמביד, כנראה שהתשובה היא לא.
המספרים ההגנתיים של הקליפרס יתאזנו בשבועות ובחודשים הקרובים, פול וגריפין צריכים להוכיח שהם מסוגלים לעבור עונה אחת מבלי שאחד מהם יפצע ובסדרת פלייאוף אני פשוט לא סומך עליהם, בטח לא מול קבוצה שיש לה גם את סטף קרי וגם את קווין דוראנט. אבל פתיחת העונה של הקליפרס לפחות הכניסה אותם לדיון על מי יכולה באמת למנוע מהווריורס והקאבס להיפגש בשלישית, ובעונה הכי חשובה בהיסטוריה של הפרנצ’ייז, לפני קיץ בו שלושה מארבעת הכוכבים הגדולים של המועדון מסיימים חוזה, להיכנס לדיון זו אחלה דרך להתחיל.
ב7 בדצמבר הווריורס יגיעו בפעם הראשונה העונה לסטייפלס סנטר, ושם נקבל הזדמנות ראשונה לראות האם הפעם לקליפרס באמת יש מה למכור. איזה כיף!