סן אנטוניו ספרס היא השמעון פרס של עולם הכדורסל. כל עונה מחדש אנחנו מספידים אותה, מלגלגים עליה על כמה שהיא זקנה ומלאת קמטים, אבל איכשהו היא תמיד עוקפת את כולם ונשארת במירוץ. הקטע הוא שבדיוק כמו פרס, לא נראה שהספרס אי פעם יסיימו במקום הראשון.
הטרנד הזה של בנייה סביב כוכבים מזדקנים קיים גם בחוף המזרחי, שם בוסטון רשומה על הפטנט, אבל לא הגיע הזמן לשאול, אחרי מספר עונות בהן הקבוצות הללו מגיעות רחוק מאוד בפלייאוף אבל לא עד הסוף, מה שווה הפטנט הזה בכלל? אפשר להתווכח עם הטענה הזו ולהגיד שלא הזכרתי פה את הניקס, שלקבוצת כדורסל של מגדלי הים התיכון יש גיל ממוצע נמוך יותר, אבל הניקס לא בנויים סביב שחקנים בני 36 (גארנט ודאנקן) או 35 (ג’ינובילי ופול פירס) אלא סביב מלו, צ’נדלר ופלטון שנמצאים בשיא הקריירה שלהם.
אפשר גם להתווכח עם הטענה שהקבוצות הללו בנויות סביב ההול-אוף-פיימרים העתידיים הללו ושבעצם הפרנצ’ייז פלייר של הסלטיקס הוא ראג’ון רונדו ושל הספרס זה בכלל טוני פארקר, וששניהם בשיא הקריירה שלהם, ולראייה, פארקר השיג טריפל-דאבל ראשון בקריירה לפני שבועיים ורונדו היה קרוב מאוד לשבירת השיא המפחיד של מג’יק של אסיסטים בדאבל-פיגרס, אבל זו תהיה זריית מלח בעיני הציבור.
בואו נתרכז תחילה בבוסטון. זה קצת עצוב להודות בזה, אבל סביב קווין גארנט ופול פירס מתפתחת מין תסמונת שמזכירה קצת את סינדרום “יוסי בניון” בנבחרת ישראל. כאשר השניים הללו במגרש, שאר השחקנים מתחבאים מאחוריהם ומפנים עבורם את הבמה. המהלך הזה, שהיה לגיטימי לגמרי באמצע עד סוף העשור הקודם, הוא בעייתי קצת במציאות העכשווית בה פירס קולע באחוזים הכי גרועים שלו מאז 2003 וגארנט הרבה פחות דומיננטי ממה שהיה בשנים הראשונות שלו במסצ’וסטס. לדוגמא, במפגש מול הרוקטס בשבוע החולף גארנט לקח סדרת זריקות ברבע הראשון וגם כשהיה ברור שזה לא היום שלו אחרי 5 החטאות ברציפות, הכדור המשיך להיכנס לביג טיקט בלי מחשבה על אופציה אחרת.
הכבוד שאנחנו נותנים לשני הענקים האלה קצת מסמא את עינינו כאשר אנו מתייחסים לבוסטון, אבל כאשר מסתכלים בעין אובייקטיבית על סגנית אלופת המזרח, רואים שההתקפה שלה לא מספיק טובה (מקום 12 עם 97.44), ההגנה שלה בינונית (מקום 16 עם 97.91) והצוות המסייע מקרטע (ג’ייסון טרי קולע הכי מעט בעשור האחרון, אייברי בראדלי עדיין פצוע ומשטרת בוסטון ממשיכה לחפש אחר הנעדר קורטני לי, שקולע רק 5.9 נק’ בינתיים ב-28% מסריחים מהשלוש). אחרי הריצה המדהימה שנתנה בפלייאוף האחרון, הייתה תחושה שבוסטון מצאה את הגרוב שלה בחזרה ותמשיך להיות היריבה הגדולה של מיאמי בקונפרנס. בדיעבד, יכול להיות שזו הייתה שירת הברבור.
מכאן נעבור לגברת הזקנה של המערב, שבניגוד לסלטיקס, אחרי הפלייאוף האחרון לא נראתה כמו מישהי שיכולה להמשיך להיאבק בגדולות של הליגה. גרג פופוביץ’ לא הקשיב לקולות הקוראים לפרק את החבילה ובספרס עברו קיץ שקט במיוחד בלי שמות גדולים שהגיעו או עזבו את טקסס. פתיחת העונה (19-7) מוכיחה שוב שפופוביץ’ הוא מאמן גדול שיודע להפוך שחקנים כמו טיאגו ספליטר ודני גרין לרול-פליירס משובחים בזמן שהוא מנהל את הדקות של כוכביו עם סטופר, כמו שראינו בהפסד אתמול לאוקלהומה או בתרגיל שעשה לפני המשחק מול מיאמי.
אבל בסרט הזה כבר היינו. סן אנטוניו קורעת את הליגה בעונה הרגילה, ואז נשארת מאחור בפלייאוף כשהיא מתמודדת מול כוחות צעירים כמו ממפיס ואוקלהומה. מה גורם לפופוביץ’ לחשוב שזה יהיה שונה השנה? אמנם טים דאנקן מסרב להבין את הקונספט של שעון ביולוגי עם קפיצה בכל הממוצעים שלו ביחס לשלוש העונות האחרונות ופארקר באמת בשיאו, אבל איך סן אנטוניו מצפה לנצח את הת’אנדרס, שרמסו אותם בארבעת המשחקים האחרונים בגמר המערב האחרון, כשהם זקנים בשנה והת’אנדרס בשלים בשנה? קצת כמו סבתא שרודפת אחרי הנכד המתרוצץ שלה בחצר, לא נראה שהספרס הולכים לתפוס את אוקלהומה בזמן הקרוב.
לטעמי, זוהי העונה האחרונה בה בוסטון וסן אנטוניו יוכלו למכור לנו את הלוקש הזה של קבוצה מתבגרת שרצה לאליפות. נכון, הן הגיעו קרוב מאוד בעונה שעברה, ואי אפשר לשים תג מחיר על ניסיון, כך שאפשרי מאוד שהן ישחזרו את ההישג גם העונה, אבל בזמן שבבוסטון ובסן אנטוניו נפתחו מועדוני ברידג’, שאר הקבוצות בליגה לא משחקות בקקה. אוקלהומה נראית הרבה יותר חזקה מהעונה שעברה, ממפיס כבר הוכיחה שהיא מצ’-אפ קטלני לספרס כשהייתה הרבה פחות מפחידה ממה שהיא היום, הקליפרס נכוו מהספרס בעונה שעברה ונראים בשלים לנקמה בפוסט-סיזן, ובמזרח הניקס ואפילו שיקאגו ואטלנטה נראות כמועמדות הרבה יותר ריאליות לגמר המזרח מבוסטון. זו אחת הפעמים היחידות בהן אני מקווה שאני טועה, כי אם בוסטון או סן אנטוניו ילכו עד הסוף, אם בוסטון תדיח את מיאמי בסדרת פלייאוף וקווין גארנט ייקח את ה-MVP, או טים דאנקן יטביע על הראש של קווין דארנט בדרך לאליפות חמישית, זו תהיה העונה הרומנטית ביותר בעשור האחרון.
לצערנו, כנראה שהרומנטיקה מתה, ואיתה גם הטרנד של קבוצות מתבגרות שלוקחות אליפות.